קובה מי אמור: מחירו של הפיוס ההיסטורי בקאריביים

זו הייתה הפעם השנייה בלבד שאסטבז (40), בנם של מהגרים קובנים שנולד בניו ג'רזי, מבקר בארץ המוצא של הוריו. הפעם הקודמת הייתה כשהיה בן 4. שעות אחדות קודם לכן נחת אסטבז בשדה התעופה הבינלאומי של הוואנה, בטיסה 705 של חברת סוויפט אייר שהמריאה מאורלנדו. "מעולם לא חשבתי שאוכל לנסוע לשם בתור עיתונאי", הודה אסטבז, שזמן קצר לפני השידור נפגש עם כמה מקרובי משפחתו שעדיין מתגוררים באי.
 

גם סימה סאוג'י הייתה על הטיסה הישירה הראשונה מאורלנדו להוואנה זה 30 שנה. היא המתינה לראות את בני משפחתה בביקור הראשון שלה באי השכן. "כל חיי חלמתי על היום הזה, ואני מתרגשת כי זה באמת מתרחש", אמרה לאסטבז בעת שעמדה לעלות למטוס. 
 

ארבעה ימים לפני כן ויתר לזארו איגלסיאס (44) מניו ג'רזי על חגיגות יום העצמאות במולדתו החדשה, שאליה היגר לפני 13 שנה, כדי לעלות על הטיסה הראשונה של חברת ג'ט בלו מנמל התעופה קנדי בניו יורק להוואנה. "יש לי פרפרים בבטן", הודה איגלסיאס בשיחה עם "הניו יורק פוסט", בעודו נושא קופסאות בגובה מטר וחצי של בגדים ומוצרי אלקטרוניקה לבני משפחתו שאותם לא ראה מאז 2002. "לפני שנים זה היה רק חלום". 
 

שתי הטיסות האלה היו בין הסנוניות הראשונות שבישרו על היחסים המתחממים בין ארצות הברית לבין קובה, השכנות שנמצאות במרחק של 90 דקות טיסה בלבד, אחרי יותר מחמישה עשורים של עוינות הדדית. רגע היסטורי נוסף ביחסים יתרחש ביום שני הקרוב, כאשר שר החוץ של קובה, ברונו רודריגז, יגיע לוושינגטון כדי לפתוח מחדש את השגרירות של ארצו בבירה האמריקאית. בקרוב צפוי גם מזכיר המדינה, ג'ון קרי, לבצע צעד דומה בהוואנה, בביקור הראשון של שר חוץ אמריקאי בקובה מאז 1945. 

 

השגרירות האמריקאית בקובה נסגרה בשנת 1961, אחרי ההפיכה הפרו־קומוניסטית שהוביל פידל קסטרו בסיוע אחיו ראול, הנשיא הנוכחי, נגד המשטר הפרו־אמריקאי של הגנרל פולחנסיו בטיסטה שנתיים קודם לכן. מאז עבר הרבה דם רע במים שמחברים בין שתי המדינות. ארצות הברית הטילה אמברגו כלכלי ופוליטי על המשטר בהוואנה וסוכנות הביון (CIA) ניסתה להתנקש בחייו של קסטרו במזימות שונות ומשונות. בה בעת הוואנה הובילה את הקו האנטי־אמריקאי באמריקה הלטינית, ואף הייתה מוכנה להציב בתחומה טילים בליסטיים של ברית המועצות, צעד שקירב את שתי המעצמות לעבר מלחמה גרעינית בשנת 1962, ורק אומץ לבו של הנשיא ג'ון קנדי מנע את סוף העולם, פשוטו כמשמעו. 
 

בדצמבר שעבר הדהים הנשיא ברק אובמה, שנולד בשנה שבה נותקו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, בהודעה על פתיחתו של משא ומתן לחידוש הקשרים ועל חילופי אסירים (בהם אלן גרוס היהודי, שהוחזק בקובה כחמש שנים). זאת לאחר שבמשך שנה וחצי ניהלו שני הצדדים שיחות חשאיות בתיווך הוותיקן. באפריל התקיימה פגישה פומבית ראשונה בין אובמה לבין ראול קסטרו, בוועידת מדינות אמריקה בפנמה (השניים כבר לחצו ידיים בטקס הלוויה של מנהיג דרום אפריקה לשעבר, נלסון מנדלה, בדצמבר 2013), ולפני כחודש וחצי גם הסירה מחלקת המדינה האמריקאית את קובה מהרשימה השחורה של המדינות שתומכות בטרור. 
 

כאשר הדגל האמריקאי יתנוסס מחדש בקובה, יהיה זה שיאה של הצלחה נוספת - ויש שיאמרו דווקא כישלון - של הדיפלומטיה האמריקאית תחת ממשל אובמה, לאחר שהשבוע הוא השיג את היעד של חתימת ההסכם ההיסטורי עם איראן על תוכנית הגרעין. 
 

מאז שהנשיא ה־37, ריצ'רד ניקסון, נקט את מדיניות הפתיחות עם סין העממית והוביל את מדינות הדטאנט עם ברית המועצות לפני יותר מ־40 שנה, לא היה נשיא אמריקאי שפעל כה רבות במטרה להתקרב ליריבות המרות ביותר של ארצות הברית. בכך, נראה, מבקש אובמה למלא בתוכן את פרס נובל לשלום שקיבל פחות משנה לאחר שנכנס לחדר הסגלגל.