באחד העימותים הידועים יותר של העשורים האחרונים על מדיניות החוץ האמריקאית עמדו זה מול זה מי שהייתה אז שרת החוץ, מדלן אולברייט, ומי שהיה יו״ר המטות המשולבים, הגנרל קולין פאואל. לימים ישב גם פאואל על כסאה של אולברייט, אבל באמצע שנות ה־90 הוא היה עדיין האיש שמייצג את הכוחות המזוינים.

אולברייט רצתה לערב את ארה״ב במלחמה בבוסניה, פאואל לא הבין את הצורך לסכן חיילים אמריקאים במלחמה לא־להם. זה מה שהוביל את אולברייט, ברגע מתוח של ויכוח, להטיח בו את המשפט הידוע ביותר מתקופת כהונתה: ״מה הטעם בצבא הנפלא הזה שאתה תמיד מדבר עליו, אם אי אפשר להשתמש בו?״
אותו משפט אפשר להעתיק לעימות אחר, לזירה אחרת, ולהתחיל ממנו את הדיון בשאלה מדוע בחרה השדולה היהודית איפא״ק להכניס את ראשה לקרב קשה בנשיא האמריקאי. מדוע? משום שאם אי אפשר להשתמש בכוחה נגד ההסכם עם איראן לא ברור בשביל מה צריך את השדולה המפוארת הזאת. נכון, זה קרב מסובך ומסוכן. סיכויי ההצלחה לא גדולים. הפסד משמעו נזק - ליוקרה, להשפעה, ליחסים עם הבית הלבן, ואולי גם עם רבים מראשי המפלגה הדמוקרטית. ומצד שני, איראן היא האיום שאיפא״ק עוסקת בו שנים ארוכות, מעמידה אותו במרכז תשומת הלב שלה, מדברת עליו כל העת. אם לא תילחם נגד ההסכם מה היה הטעם בכל הדברים האלה.
לא קל לנהל שדולה מהסוג של איפא״ק מול בית לבן אגרסיבי ולעומתי. היחסים של איפא״ק עם הנשיא אובמה לא פשוטים,רוויי צלקות. כשביקש סיוע מהשדולה כדי למנוע מהקונגרס להביך אותו ולנסות לאלצו להפציץ בסוריה, החליטו ראשי איפא״ק להתגייס בתקווה שביום מן הימים אובמה ישיב להם כגמולם. זה לא קרה. כמה חודשים אחרי סוריה בא עימות סביב שאלת איראן, והבית הלבן הכה באיפא״ק בלי סנטימנטים. אובמה מושקע באיראן עד צווארו. גם השדולה מתכוונת להוכיח כעת שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת.

יש כמובן גם מניעים נוספים לפעולה. זה מה שמצפים התומכים של איפא״ק, זה מה שמצפים לו התורמים הכבדים. לשדולה יש צורך לעשות חשבונות של רווח והפסד גם בהיבט הארגוני. וישנה ממשלת ישראל המקווה לסיוע. ראשי איפא״ק לא אהבו את החלטתו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לנאום בקונגרס האמריקאי במרץ השנה. הם כעסו. אבל כמו יצחק הרצוג, וקצת פחות ממנו יאיר לפיד, גם באיפא״ק מזהים כעת צורך להתמקד בעיקר - ההסכם עם איראן - ולא במאבק משני, מוצדק או לא מוצדק, נגד פעולותיו של נתניהו.
כדאי לשים לב להרכב האישים שהשדולה בחרה להעמיד בראש המאבק. איפא״ק מקים ארגון משנה שתפקידו להתמקד באיראן, וחמישה מהעומדים בראשו הם מחוקקי עבר דמוקרטים. לא דגי רקק דמוקרטים, אלא מחוקקי צמרת. ובמכוון - שום דבר כאן אינו מקרי - לא כולם יהודים. הסנאטור לשעבר, המועמד לנשיא לשעבר, ולסגן נשיא לשעבר, ג׳ו ליברמן. והסנאטור לשעבר, המועמד לנשיא לשעבר, וגם בנו של מועמד לנשיא לשעבר, איוון ביי מאינדיאנה. והסנאטורית מארי לנדריאו מלואיזיאנה. הבחירה משקפת את אופיו של המאבק: התמקדות במפלגה הרפובליקנית, המתנגדת להסכם, משולה לחיפוש של מטבע מתחת לפנס. כדי לפגוע בהסכם צריך תומכים במפלגה הדמוקרטית, גם בוחרים, גם מחוקקים. לכן נבחר מרק מלמן, אסטרטג דמוקרטי, שעבד עם ביל ועם הילרי קלינטון, לייעץ לאיפא״ק במאבק הצפוי.
זה מה שינסה לעשות בשבועות הקרובים. מול נשיא חזק. מול הסכם שכבר נחתם. מול אווירה חשדנית במפלגה הדמוקרטית. מול ארגונים יהודים אחרים, משמאל, שינסו לחבל במאמציו. מול מועמדת מובילה לנשיאות שכבר הודיעה על תמיכתה בהסכם. מול רקורד היסטורי שאינו מסביר פנים למי שניסה להפביע לנשיא לנהל את מדיניות החוץ שלו. ראשי איפא״ק מכירים היטב את ההיסטוריה הזאת ואת לקודה. הם נכנסים לקרב שבהחלט ייתכן שיסתיים בהפסד, מתוך הנחה שיש קרבות שצריך לנהל. שאי אפשר שלא לנהל.