הגרסה שלו: הפרופסור המצרי שחושף מה חושבים עלינו שם

ד"ר פואד, חוקר מאוניברסיטת אלכסנדריה, העניק לאחרונה ליומון "אל־וופד" ראיון רחב יריעה וידעני, מעין הרצאה היסטורית, תיאולוגית ופוליטית על עם ישראל וממשלות ישראל. עילת הראיון, ככל הנראה, הייתה הדרמה הטלוויזיונית "חארת אל־יהוד" (רובע היהודים) ששודרה במרוצת חודש הרמדאן והציגה את יהודי מצרים במהלך חיי היומיום שלהם בצורה נורמטיבית. 
 

ד"ר פואד הוא מאותם אקדמאים בודדים שלא חקרו את ישראל מרחוק, אלא אף ביקרו בה ונפגשו עם ישראלים. זה קרה לפני כשני עשורים, ואת רשמיו הוא סיכם בספרו "איסראאל ד'לכּ אלמגהול" (ישראל המסתורית – שיחות ועדויות מהצד השני), שיצא לאור ב־1996. 
 

הראיון המוצג פה של ד"ר פואד הוא מסמך המסייע להבין כיצד עיצבו הממסד המצרי ודובריו את תפיסת הישראלי והיהודי אצל שכנינו. לטוב ולרע. בעיקר לרע. להלן קטעים נבחרים מן הראיון שניתן לעיתונאי ממדוח דסוקי, תחת הכותרת: "הפנים הדומות של האחים המוסלמים והציונות - שתיהן מנצלות את הדת ונוטות לאלימות".

"מסתירים את כוונותיהם"

"הדמות היהודית נפוצה בכל רחבי העולם לדרגה כזו שאם יהודים מסתייגים מן הציונות, אומרים להם – אתם מסתייגים  מרצון השמים, ואתם באים לידי כפירה, וזה לא מקובל", כך טוען ד"ר פואד בראיון בתשובה לשאלה מה עומד באמת מאחורי דמותו של היהודי.

ומה על המסתורין שאופף אותה?

"הם אכן טורחים להנציח את הערפל. למשל, הם כותבים בערבית, אבל באותיות עבריות. זה נועד להגביר את תפיסת הייחוד שלהם ולהסתיר את כוונותיהם. יש ביניהם כאלה, שלצורך ההטעיה, הפיצו נוסחים מיוחדים מן התלמוד המגדפים את ישו ואמו מריה, והסתירו זאת משאר בני העם היהודי".

"היהודים במצרים שונים במקצת, כי מצרים הופכת את מי שבא אליה למצרי. לכן אישיותו של היהודי המצרי שונה מן המודל שבו התפרסם המלווה בריבית שיילוק, המוכר מן היצירה האנגלית. ד"ר רעמסס עווד ביצע מחקר חשוב על היהודים במצרים ומצא כי מצרים התייחדה בקליטת היהודים, מן התקופה הפרעונית ועד לתקופה האנדלוסית, שבה הם היגרו לאירופה, שהרי המוסלמים הערבים סובלניים. מאז ואילך מצאנו (בקרבם) שרים, אמנים ובעלי הון יהודים, והמצרים ידעו להבדיל בין הציונות כזרם גזעני לבין היהדות כדת מונותיאיסטית".

"קבוצה מתוכם החלה לסכסך בין העם המצרי ליהודי מצרים. אותה קבוצה הייתה ידועה בזמנו בתמיכתה ונטייתה כלפי האחים המוסלמים. יהודי מצרים לא רצו להגר ממנה, ולכן הפחידו אותם באמצעות פיגועים. אחר כך בא קצין מודיעין ישראלי למצרים ותכנן את פעולת לבון ('עסק הביש') וגייס כמה יהודים לפוצץ אינטרסים אמריקאיים, להרוס ולרגל. כך יצא ליהודים שם של מעורבים בטרור. מיותר לומר כי אלה מהם שגרו במצרים נשאו אזרחות צרפתית, אנגלית ובלגית. במהלך 'התוקפנות המשולשת' (מלחמת סיני), מדינות אלה נקטו קו עוין למצרים, ומאז החלו המצרים להתייחס בחשש כלפי היהודים". 

"היה מפגש אינטרסים בין הקבוצה הציונית לקבוצת האחים, כי שתיהן דומות בכמה נקודות. למשל, באי כיבוד הגבולות הלאומיים, ניצול הדת ובחירה באלימות. מכאן החלו האחים להיות חלק מפעילויותיה של התנועה הציונית, באמצעות הפחדת יהודי מצרים מפני הישארות בה. מהדי עאכף, המנהיג הקודם של האחים, פגש בכלא את רוברט דסה, אחד מקציני המודיעין הישראלי והמחבלים של פרשת לבון. אחרי שעאכף כמעט קיפד את חייו מעינויים בכלא, דסה נתן לו כוס מים וריפא את פצעיו. בכלא היו סוציאליסטים, קומוניסטים, נוצרים, יהודים ומוסלמים, אחים מוסלמים, וכן ציונים - או מרגלים. אבל דסה היה היחיד שעזר לעאכף, ולכן זהו סוג של שיתוף פעולה ואהדה בין האחים לישראל. 
 

"מאז כוננו האינטרסים ושולבו בתוך הארגונים שעולים בקנה אחד עם האחים, כמו דאעש, שלא ירתה ירייה אחת לעבר ישראל, כשם שהצד הישראלי לא פוגע בדאעש בפלסטין ובגולן, אלא מעניק להם טיפול רפואי בבתי החולים בישראל", מוסיף ד"ר פואד. "זה מאשר שקיים תיאום מלא ותמיכה ביניהם, אבל בצורה לא פומבית".
 

"החברה הזו עשויה פלגנות פנימית ובעיות, שמיוצגות באפליה בין יהודים מזרחים ליהודים מערביים. כמו כן, יש בעיה עם המהגרים החדשים שבאו מרוסיה וסובלים ביותר. נוסף על כך, קיימת בעיית ירושלים, העשויה תמהיל מסוים של אוכלוסייה, כוחות שונים, קיצוניות והתחרדות. גם לעיר תל אביב תכונות שונות. צפונה שונה מדרומה. אתה זקוק ללימוד עמוק כדי להבין את בעיותיה של ישראל, בצלו של מחנה דתי שמתמודד עם מחנה חילוני. ישראל מחולקת בתוכה. יש שכבת גיל ציונית שנושאת את בעיותיה כבר 30 שנה ואומרת היום שאינה יכולה לשאת זאת עוד". 
 

"באופן כללי, יש מחלוקות בישראל, ויש רב ליהודים המזרחיים ורב ליהודים המערביים, ויש רבנים מחוץ לממסד הרבני, ויש זרם רפורמי וזרם שמרן, ועלינו להכיר זאת ולפעול בהתאם", מוסיף ד"ר פואד. "השירות הצבאי עלול להיות עילה למלחמת האזרחים הבאה, כי יש המשרתים בצבא הישראלי  ויש שאינם משרתים, אבל אומרים שהם מתפללים למען החיילים".

מה האסטרטגיה הישראלית בנוגע לקורה במצרים?

"האסטרטגיה הישראלית ברורה, והיא לפורר את האזור. הם החלו בפלסטינים והמשיכו עם הגדה בדרך כלשהי, אחר כך עם עזה בדרך אחרת, והם משחקים תפקיד במולדת הערבית, כי הם לא רוצים את נפילת בשאר ואנשיו, כדי שסוריה תמשיך להתלקח. הם לא רוצים שהאחים יצליחו, אלא שהטרור והסכסוכים באזור הזה יימשכו כדי שהמצב ייצא משליטה, והאזור יסבול מטרור פנימי, שמועות ובלבול לזמן רב. מ

"פתיע לראות את התקשורת הישראלית אומרת שהגנרל המצרי זקוק לנס כדי לצאת מן המצב הזה בהצלחה. הם מתעלמים מההישגים וההצלחות ומצטטים את ערוצי הטלוויזיה של האחים המוסלמים. 'אל־ג'זירה' ועיתון 'מעריב' לא מכירים בתנועת ההמונים של 30 ביוני (המחאה שקדמה להפלת מורסי ב־2013), גם לא בייפוי הכוח (של הציבור למשטר), בהישגי הנשיאות, או במיזמים כמו תעלת סואץ או אמצעי התחבורה".

"בהחלט, והיא מובילה קו עוין המטפח את השקפת האחים המוסלמים ומעוות את פניה של (מהפכת) 30 ביוני לטובת האחים, הטרור וההתפוררות".

"הרצון הוא הרווח, כל עוד הוא לא נשבר. ואיתו התודעה. אנו מבינים שהם אויבינו, ושכנותם רעה, וכי האויב נמצא בצפון־מזרח המדינה. ההיסטוריה אומרת כי מצב האויבות יימשך אף ללא נשק. המאבק יתנהל על זהות, דת ותרבות כי הם משחקים תפקיד עוין כלפינו. הדבר החשוב ביותר הוא בניית סגלים מקרב הדורות הבאים שיהיו מוכנים להם, וזאת על בסיס מידע ומחקר אמיתי, ולא על סיסמאות".

"השלום הוא אינטרס משותף לשני הצדדים", טוען ד"ר פואד בראיון. "השלב הנוכחי הולם את השלום, כדי שהאדמה תישמר והכלכלה לא תקרוס ותיחלש. השלום השיב לנו את האדמה ללא אבדות וקורבנות נוספים. הוא תורם לחיזוק הכלכלה כדי שאפשר יהיה להעניק שירותים טובים יותר לאזרח. זהו אינטרס לשני הצדדים, וההוכחה לכך היא ששניהם מכבדים את השלום. אם אחד הצדדים לא היה מפיק תועלת מכך, החוזה היה מופר".

"הצד הרשמי הוא דבר אחד, והעממי דבר אחר. הצד הרשמי אומר: זהו זמן הנורמליזציה וכפיית השלום הכולל עם ישראל, ולכן הוא חתם על נספחים לחוזה השלום. אבל העם לא מחויב לחתימה הזו, ואינו מוכן להכריח את האזרח ללכת לישראל, לקבל את הישראלים, לסחור עמם או להשתתף עמם בסימפוזיונים ואירועי ספורט. כי הגורם העממי מתנגד להפוך דף בסכסוך הישראלי".

"אם נפקח עין ולא נישן, ייטב לנו. ידוע שחמאס אינה מקשה אחת. יש חמאס בחו"ל, ובתוך הארץ, וחלק מהם שונאים את מצרים ואחרים אוהבים, ויש חלק שונא את ישראל, ואחר עובד איתה ומשתף פעולה. ישראל עודדה את קיומה של חמאס כדי לפגוע בתנועה הלאומית (הפלסטינית) וביאסר ערפאת, אבל בא אחמד יאסין ואמר: אשתף איתו פעולה עד למינימום הנדרש כדי שלא תהיה פגיעה באינטרסים הפלסטיניים. אבל הוא נרצח, כי ההתקרבות בין חמאס לערפאת לא הייתה לטובת ישראל, אלא פגעה בסוגיה הפלסטינית".

"הם פוסעים על אותו מסלול כמו יחסי חמאס וישראל. אבל לקטאר אין עַם בעל דעת קהל. היא מדינה שנזקקת לצלע שלישית, של מדינה אחרת, שיש בה ייצוג לאדמה, לעם, לממשלה. לכן כשהיא מאמצת את ההשקפה האמריקאית באופן מלא, העם אינו מפעיל עליה לחץ. ממשלת קטאר הסכימה לבסיס אמריקאי בשטחה, או לביקורים של מנהיגיה בישראל, אבל הדבר לא עורר בעיות פנימיות שם. קטאר היא בעצם ערוץ אל־ג'זירה, שיש לו מדינה. כמו ישראל, שהיא בסיס צבאי שיש לו מדינה". 

"קטאר היא ערוץ טלוויזיה שיש לו מדינה כמ ושישראל היא בסיס צבאי שיש לו מדינה" אמיר קטאר. צילום: רויטרס

היחסים האלה משפיעים על האינטרסים המצריים?

"בהחלט. העם המצרי שרוי במלחמה גדולה לשחרור מצרים מהכיבוש של האחים המוסלמים וחילוצה מן ההגמוניה האמריקאית. הגמוניה זו שולחת זרועות לתקשורת הקטארית והישראלית. אלה נוטות לעוות את העובדות בידיעות שקריות, כשהן מדווחות על מתקפת טרור בסיני ומספרות על דרך הכזב על הרוגים ושבויים רבים. כל זאת כדי ליצור בלבול בשורות העם המצרי ולערער את האמון בצבא ובהנהגה".   

"ראשית, התפקוד התקשורתי שלנו צריך להיות מהיר יותר. שנית, עלינו להפריך את השקרים שמופצים ולפרסם את הגרסה המצרית מהר מהם. רבים סבורים כי ישראל היא גן עדן לדמוקרטיה באזור, בעוד שהצנזורה בישראל הוקמה  ב־1945, לפני קום המדינה. ועלינו להשיב לידנו את המושכות ולהגן על האמת שלנו כדי שקולנו יישמע בתקשורת שלנו, ונחשוף כי ישראל היא מדינה גזענית וכי קטאר אינה יודעת דמוקרטיה מהי".