עקבות באפילה: מסע אחרי מוזיאון הזוועות של הנאצים

ב־9 ביולי, לפני כשבועיים, נכנס ד"ר רפאל טולדנו למשרדו של מנהלו החדש של המכון האנטומי של אוניברסיטת שטרסבורג,  פרופ' ז'אן סבסטיאן ראול. "מקומן של המבחנות והצנצנות המכילות שרידים של גוויות היהודים מהמוזיאון של פרופ' אוגוסט הירט אינו כאן, אלא בבית הקברות", אמר טולדנו לפרופסור ראול. טולדנו מחפש את השרידים מאז שהיה סטודנט באוניברסיטה ושמע את הלצות חבריו על מוצאם של הפריטים האנטומיים שעליהם ערכו את ניסוייהם.
 

פרופ' ראול הביע תדהמה למשמע דבריו של טולדנו והסכים להצטרף לחיפושים. בתוך זמן קצר הגיעו השניים לחדר קטן עם אוסף מוצגים מתחום הרפואה המשפטית ובו מצאו בקלות את שלושת המוצגים המבוקשים זה 70 שנה: מכל ארוך עם רצועת עור בתוך נוזל השימור פורמלין, ועליו מדבקה: "דגימה משטרוטהוף 1945. עקבות מכות ברוטליות. חלקי עור עם דימומים עמוקים מגופתו של קורבן שנרצח בתא גזים על פי פקודת פרופ' הירט באוגוסט 1943". לפי הדיווחים, בין הממצאים היו גם 85 צנצנות אפר של יהודים שנרצחו בתאי הגזים. 
 

במגירה סגורה נמצאו שתי מבחנות נוספות שבהן שרידי קיבה ומעי עם המספר 107969 - המספר שקועקע על זרועו של מנחם טאפל, אחד מ־86 היהודים, בהם 30 נשים, שהובאו מאושוויץ ומדכאו למחנה הריכוז נאצוויילר־שטרוטהוף, ליד שטרסבורג, מחנה הריכוז הנאצי היחיד שהוקם בשטח צרפת, והומתו באמצעות גז ציאניד שסופק על ידי פרופ' אוגוסט הירט בתא הגזים היחיד שנבנה במחנה, שאוכלס בדרך כלל באנשי מחתרת ובאסירים פוליטיים.

קבוצת היהודים נבחרה לצורך פרויקט האימים, שהטיל ראש האס־אס היינריך הימלר על הרופא הנאצי השווייצרי הירט: להקים מוזיאון של  גולגולות ואיברים של הגזעים הנכחדים, היהודים והצוענים, שיציג לראווה תבניות ואיברים "טיפוסיים" כדי לבטא את "נחיתותם" ואת "פגמיהם" של הגזעים הללו. 

סיפורו של מחנה נאצוויילר־שטרוטהוף  החל עם כיבוש העיר שטרסבורג, בצפון־מזרח צרפת, כאשר ב־1941 הפכו הנאצים את האוניברסיטה של העיר לאוניברסיטה של הרייך הגרמני. חלק גדול ממורי הפקולטה לרפואה ברחו לאוניברסיטת העיר קלרמון פראן באזור החופשי של צרפת. התומכים בנאצים נשארו. פרופ' אוגוסט הירט הוצב בראש המכון לאוטונומיה.

ניסויים רפואיים אכזריים נערכו ביהודים ובצוענים בנאצוויילר־שטרוטהוף. פרופ' הירט, שהצליח להימלט לגרמניה לאחר שבעלות הברית שחררו את המחנה, כתב להימלר כי הצליח להכין 250 "מוצגים" למוזיאון שנלקחו מגופות היהודים שנרצחו. לאחר מכן, עם תום מלחמת העולם השנייה, הירט התאבד. כוחות בעלות הברית, שנכנסו למחנה בנובמבר 1944, מצאו בו כ־27 אלף אסירים, 17גופות  ו־225 חלקי גופות של יהודים. הגופות וחלקיהן הועברו לקבורה לקהילה היהודית. שני רופאים של המחנה נשפטו בבית משפט צרפתי ל־20 שנות מאסר וזכו בחנינה למחרת המשפט. 
 

אחד מעובדי המכון בתקופת הכיבוש רשם בחשאי את המספרים על זרועותיהם של היהודים שנרצחו ופרסם אותם אחרי השחרור. כך הצליחו לגלות את זהותם של הקורבנות, כשהראשון היה מנחם טאפל, שהארגון לחשיפת ההיסטוריה של מחנה נאצוויילר־שטרוטהוף נקרא על שמו.  
 

אחרי המלחמה המשיכו לעבוד באוניברסיטה רופאים ומרצים שעבדו תחת הירט, וחלקם הוכשרו על ידו וחייבים לו את הקריירה. "מדובר בנאמנות לפטרון", טוען ההיסטוריון יוהאן שאפולט. "הנושאים הקשורים לתקופת הכיבוש נותרו טאבו, לא מגרדים את הפצעים הישנים. בשטרסבורג ובחבל אלזס לא נערך אחרי המלחמה טיהור במוסדות השונים, כמו בשאר חלקי צרפת. קשרי אלזס עם גרמניה הנאצית היו מורכבים מדי, והממשל הצרפתי לא רצה לסכן את האחדות הלאומית".
 

גם לאחר חשיפת חלקי הגופות בימים האחרונים, המשיכה אוניברסיטת שטרסבורג להכחיש בעקשנות כי חלקי הגופות וה"מוצגים" של פרופ' הירט נשארו ברשותה ושנעשה בהם שימוש בשיעורי האנטומיה ולצרכים אחרים. נשיא האוניברסיטה פרופ' אלן ברץ הבטיח להעביר את השרידים שנמצאו לידי הקהילה היהודית שתקבור אותם בטקס חגיגי שייערך ב־6 בספטמבר, אך לגבי הפריטים הנוספים הוא טוען כי מדובר בשמועות לא מבוססות. 

ד"ר טולדנו עלה על עקבות הפריטים שבמכון האנטומי באמצעות דוח של הפתולוג הצרפתי פרופ' קמיל סימונין, שהוגש עוד ב־1952 לבית המשפט במשפטם של רופאי המחנה נאצוויילר־שטרוטהוף.  טולדנו הוא האחרון בשורה של חוקרים מטעם עצמם, רובם ככולם ממוצא יהודי ומעולם הרפואה, שניסו לגלות את האמת. כבר אחרי המלחמה היו שהתחילו לחפש באוניברסיטה של שטרסבורג את חלקי הגופות שנעלמו מן המחנה. ב־1960 אמר רופא ישראלי שהשתלם באוניברסיטה שראה חלקי גופות ושהם מחביאים אותן. הוא פרסם את זה בעיתון שווייצרי. כשהאוניברסיטה שמעה שמאשימים אותה, היא דרשה לבטל את רישיונו של הרופא בטענה ש"כשרופא מקבל את הסמכתו, הוא נשבע במסגרת שבועת היפוקרטס לכבד את מוריו הבכירים ממנו, ואם הוא אומר שהפרופסורים מסתירים את האמת, הוא לא יכול להיות רופא". 
 

הרופא ואיש הטלוויזיה מישל סימס פרסם ספר תחקירים על תפקיד הרופאים במכונת ההשמדה הנאצית, שבו יוחד חלק נכבד לאוניברסיטת שטרסבורג. בספר הביא את עדותו של ד"ר עוזי בונשטיין, רופא יליד ישראל, היום מומחה מוכר של מערכת העיכול בפריז, שהיה סטודנט ומתרגל בשטרסבורג ב־1979. בראיון ל"מעריב המגזין" אומר ד"ר בונשטיין כי הגילויים של ד"ר טולדנו אינם פותרים את חידת מוזיאון האימים של פרופ' הירט שכלל הרבה יותר "פריטים", שהוא עצמו ראה במו עיניו בזכותו של המורה שלו, פרופ' הנרי סיק, שעמד בראש המכון האנטומי ושאליו פנה בבקשה להמליץ עליו לקבלת אזרחות צרפתית. פרופ' סיק הזמין אותו לבקר בחדר שמור היטב במתחם המכון. "זה היה בחדר במסדרון שליד משרדו", מספר ד"ר בונשטיין.

ד"ר עוזי בונשטיין. צילום: פייסבוק



"רק לסיק היה המפתח של החדר. אף אחד לא יכול היה להיכנס ולראות מה יש שם. הוא רצה לעשות לי מתנה. הוא  היה גאה בזה שסטודנט ישראלי מבקש את עזרתו כדי לקבל המלצה לאזרחות, זה נגע ללבו ואז הוא החליט להראות לי את הסוד שהוא מסתיר. פרופסור סיק לא היה גזען ולא היה אנטישמי, הוא פשוט לא הבין מה שהוא עושה. כשהוא פתח את הארון הוא אמר לי: 'זהו, עוזי. רציתי שתראה את זה פעם בחיים שלך. רציתי שתדע שזה קיים'. הוא פתח את הארון ונתן לי לראות. הייתי בהלם. הוא סגר את הארון וזהו, עברנו לנושא אחר".

"ראיתי  צנצנות  עם מדבקות שעליהן כתוב בכתב גותי, שהנאצים השתמשו בו :'יודן' - יהודים. ראיתי ראשים של גברים, ידיים, אוזניים, אף. על כל צנצנת היה כתוב 'יודן'. חלקי גוף, חלקי פנים בתוך פורמלין. זה היה שמור כאילו חתכו את האיברים רק לפני כמה חודשים או כמה שנים".

"לא. הוא פתח את הארון, פתח את הדלתות, הראה לי, וזהו. אז הוא המשיך להראות במקומות אחרים במכון האנטומי, כל מיני חלקי גוף ודברים יוצאי דופן".

"אני עזבתי את שטרסבורג שנה אחר כך, וזה פשוט נמחק ממוחי. הייתי איש צעיר בן 21, עם עניינים אחרים בראש, ורק יותר מ־30 שנה אחר כך כשחזרתי כדי להראות למשפחה איפה למדתי, וכמה שטרסבורג יפה, פתאום היה לי לילה של סיוטים ולא יכולתי להירדם כי נזכרתי במה שראיתי. אז החלטתי לפתוח בתחקיר כדי לגלות איך זה קרה ומה קורה היום. נסעתי למחנה נאצוויילר־שטרוטהוף ונכנסתי לספרייה. שם ראיתי שכשהאמריקאים נכנסו לשטרסבורג, הם ידעו מה קרה שם והתחילו מיד לחפש. בבניין היחידה לאנטומיה הם מצאו במרתף כמה גופות. אז הגיעו רופאים מהמכון לרפואה משפטית בפריז, שרשמו יחד עם האמריקאים והאנגלים את המצב שבו נמצאה כל אחת מן הגופות של גברים, נשים, צעירים, מבוגרים, ואילו חלקים חסרים. היו גופות שלמות, ורק מחקו מהן את המספר, והיו גוויות שחסרו בהן חלקים. והחלקים האלה - זה מה שראיתי".

כלומר אתה ראית את המוזיאון של פרופ' הירט.

"ראיתי את המוזיאון שהוא רצה להכין, שאף אחד לא ידע איפה הוא אז, ושאף אחד לא יודע איפה הוא היום".

"כשמישל סימס כתב את ספרו וציטט אותי, האוניברסיטה פרסמה הודעה לעיתונות שבה היא אומרת שכל הטיעון הזה הוא פרי דמיון ושקר. אבל התחקירים נמשכו. הנשיא ז'אק שיראק היה הראשון שהכריח את האוניברסיטה לחקור בפרשה. הם המשיכו לטעון ששום דבר. אז שיראק וראש עיריית שטרסבורג קתרין טראוטמן הכריחו את המכון האנטומי להציב לוח זיכרון לזכר הנרצחים. תחילה המכון סירב, אבל כשהלחץ נמשך הם הסכימו להציב את הלוח בגינת המכון שרק הגנן יכול להיכנס אליה. ארגון ניצולי השואה וראש הארגון על שם מנחם טאפל דרשו מהעירייה להתערב, ואז השלט הועבר לרחוב, אבל נעשה בדיוק בצבע של הבניין, כך שקשה לראות אותו. כך שעד הרגע האחרון הם עשו הכל כדי שהפרשה לא תהיה מוכרת. 
 

"אבל כשפרופ' סיק יצא לגמלאות, הוא הוחלף על ידי פרופ' ז'אן לוק קאהן שהיה יהודי. הוא עמד להיכנס לאותו משרד עם הגישה הפרטית לחדר הנסתר. אז צריך היה לסלק הכל, כדי שלא יימצא שום דבר אם יחטט יותר מדי. אז כנראה התחילו לחסל את המוצגים הנוראים ושיפצו את החדר. מקובל במכון האנטומי שכשחלקי גופות מתחילים להתפורר ואינם  מתאימים יותר לשימוש בהוראה, מוציאים אותם מהפורמלין, מעבירים אותם למשרפה מיוחדת ושורפים אותם. אני חושב שזה מה שעשו עם תצוגת המוזיאון של פרופ' הירט".

"אני חושב שהם שמרו עליהם כי הם לא הבינו מה הם עושים. מצד שני, היה כאן עניין של כבוד להיסטוריה של המכון האנטומי. הם חשבו שהם מכבדים את ההיסטוריה שלהם ולא הבינו עד כמה המעשה שלהם דרמטי. אבל לאט־לאט הם הבינו שצריך לכבד את ניצולי השואה ואת היהודים, ולכן צריך לחסל את הממצאים המפלילים, במיוחד כשמגיע פרופסור יהודי למקום".

אז מה שגילו עכשיו זה לא חלק מהמוזיאון של פרופ' הירט?

"אלה לא האיברים של התצוגה, אלא דגימות נוספות שנלקחו ממנה או מהגופות עצמן. נראה שגם רופאים פתולוגים אחרים התעניינו בהן. דגימה אחת היא של עור שספג מכות, אז מה שעניין אותם, בלי קשר לזה אם מדובר ביהודי או לא, זה איך מגיב עור שסופג מכות. את היהודים גם הרעילו, חנקו אותם בגז, אז עניינה אותם תגובת המעי הגס או הלב לגז. אולי יוכלו להשתמש בממצאים כשצריך יהיה לחקור מקרה של הרעלה".

"לא. עכשיו רק מגלים שלמרות הכל צדקתי, אז הפרשה רק מתחילה. צריך לברר איפה חלקי הגופות החסרים. איפה נמצא המוזיאון הנורא הזה. עכשיו הסיפור רק מתחיל"