העתיד כמעט פה: כל האפשרויות והסכנות שבתהליך הטלפורטציה

לחובבי המדע הבדיוני ביניכם זה אולי מוכר מסדרת הטלוויזיה האמריקאית “מסע בין כוכבים", ולאלה שלא ממש, כנראה הגיע הזמן להכיר - “טלפורטציה" (“טלה" - מרוחק, “Portare" - בלטינית: לשאת) - העברת עצמים משני מקומות שונים במרחב, בלי לעבור במרחב. לפי מומחים שונים מדובר בתחום שלאחרונה זוכה להתפתחות מהירה ביותר בחזית הפיזיקה המודרנית, ולאחר כמה ניסויים מוצלחים למדי שנערכו בתחום בעת האחרונה, הגיע הזמן לנסות להבין מתי תהפוך הטכנולוגיה ליישומית, אם בכלל, וכיצד היא עשויה לשנות את חיינו ולשכללם ללא היכר. 

מחקרים בנושא המרתק של טלפורטציה קוונטית מפורסמים מעת לעת כבר כמה שנים. כבר ב–2004 דווח על העברת תכונותיו של אטום מסוים לאטום אחר המרוחק ממנו, בלי שהתכונות המדוברות יגמאו את המרחק הפיזי שבין השניים כלל. “בהמשך אף העבירו את תכונותיה של מולקולת פולרן, המורכבת מ–60 פחמנים יחדיו, מקצה אחד של המעבדה לקצה השני. נוסף לכך, נעשו ניסויים מתקדמים בהצפנה קוונטית", מספר פרופ' יצחק בן ישראל, ראש מרכז הסייבר באוניברסיטת תל אביב.

לדבריו של בן ישראל, יישום הטכנולוגיה במעבדה כבר נמצא כאפשרי. “חלק מיישומי הטלפורטציה עובדים כבר 20 שנה, למשל הצפנות - העברת מפתח של ביטים שנעלם בצד אחד ומופיע באחר, בלי שהמידע עובר בדרך. בניסוי אחר לקחו חלקיק עם תכונות מסוימות, הוא נעלם במעבדה בז'נווה, והתכונות האלה הופיעו בחלקיק אחר שנמצא כעשרה ק"מ משם - בצרפת". הניסוי, כאמור, מתייחס לאטום אחד. השאלה לגבי הצעד הבא, העברת יצור אנושי, היא כמובן מורכבת יותר, שכן בני אדם כוללים אטומים רבים יותר לאין־שיעור. “זה כבר סיפור מההפטרה", אומר בן ישראל, ומדגיש כי “אנחנו לא יודעים מתי יהיה אפשר לעשות זאת, אם בכלל, כי נדרשת שמירה על מצבים קוונטיים ואנחנו לא יודעים כיום לשמור על מצבים קוונטיים אלא בערבון מוגבל, שהורס חלק מהחומר, למשל הקפאת הגוף המועבר לאפס המוחלט כמעט".

ללא ספק, הניסויים האחרונים מגרים את הדמיון וצועדים בד בבד עם המהפכה הטכנולוגית, שהופכת דומיננטית יותר ויותר ואט־אט פושה אל כל תחום אפשרי בחיינו. אם כך, כיצד עשוי להיראות עולם שבו המרחקים הפיזיים נמחים להם באבחה אחת, מהן ההשלכות של טכנולוגיה מתקדמת כזאת ומהו הצעד הבא על ציר הזמנים של הטכנולוגיה המדוברת?

במעבדה שלו באוניברסיטת בר–אילן יושב פרופ' דוד פסיג, עתידן המתמחה בחיזוי מגמות טכנולוגיות, חברתיות וחינוכיות, ומחברם של כמה ספרים בנושא. פסיג אופטימי לגבי היתכנות הטלפורטציה, ובניגוד למומחים אחרים בתחום, הוא סבור שזהו רק עניין של זמן עד שהאנושות תכבוש גם פסגה זו. 
 

“המין האנושי מחפש כל דרך לדלג במרחב, זה מה שאפיין אותנו במשך אלפי שנים. בכל פעם חיפשנו דרך חדשה לא לקבל את העובדה שאנחנו תקועים במרחב או בזמן כעובדה מוגמרת", מסביר פסיג, “אנחנו כל הזמן מחפשים שיטות חדשות להעביר דברים במרחב, כי הבנו שזה המפתח להתפתחות, מפתח לחלוק רעיונות ולנצח במלחמות, למשל. אנחנו בתחילת תקופה חדשה, שבה מנסים להעביר דברים בדרך שאנשים לא העלו על הדעת 30–40 שנה לפני כן. למשל ה־Wi־Fi - העברת נתונים בגל, שפעם אף אחד לא השתמש בו, וכיום אנחנו מעבירים את כל תעבורת המידע ברשת כזו. בהמשך אנחנו נגלה עוד דרכים חדשות להעביר דברים במרחב, גם את החושים וגם את החפצים. זה החלום הרטוב של המין האנושי. כבר בתורה דובר על אותה ‘קפיצת הדרך'". 

“המעבר מגלגל לתנועה בים לקח עשרות אלפי שנים, המעבר מהים לאוויר לקח 400 שנים. באוויר אנחנו טסים כבר כ–100 שנים. המעבר לטלפורטציה עשוי להתרחש בטווח של עשרות שנים, משהו כמו 100 שנים, בערך באמצע המאה. עם זאת, הטכנולוגיה הזאת תגיע לציבור הרחב רק 200–300 שנים מאוחר יותר, ברמה שזה ייהפך להיות דבר אישי, כמו מכונית. בהתחלה, כמובן שזה קודם כל יגיע לאליטות. זה קצת מזכיר את המטוסים, גם להם לקח זמן, וגם כיום, לא כל אחד טס". 
 

מי שמרגיע את החגיגה הוא פרופ' בן ישראל, המסייג את קיומה של הטלפורטציה העתידית. לדבריו, מבחינה תיאורטית, אומנם רעיון הטלפורטציה אפשרי מבחינה פיזיקלית, אך זאת כמובן בכפוף ל"עיקרון אי הוודאות", עיקרון יסוד בפיזיקה קוונטית ולא קושי טכני של מה בכך, שלפיו, כשנרצה לבצע טלפורטציה בדיוק גבוה מאוד, נתקשה למדוד בו־זמנית ובדיוק מוחלט את כל הפרמטרים של המסע הפיזיקלי (למשל - זמן, מיקום, אנרגיה) אלא רק באי ודאות מסוימת. יתרה מכך, הרעיון כולו מותנה בכמה תנאים מוקדמים. “את מה שאנחנו רואים ב'מסע בין כוכבים' לא יודעים לעשות", טוען בן ישראל, “העברה בטלפורטציה תיתכן רק אם קיימת בצד השני הכנה מוקדמת, כלומר גוש חומר שעבר אינטראקציה (חשמלית, כימית, ר"פ) עם האדם שמעבירים, ומונח במקום המועד להעברה. כך למשל, אדם נכנס למכונה בישראל ונעלם בתוכה, והתכונות הפיזיקליות שלו מופיעות בגוש החומר שמוכן באופן ספציפי עבורו בצד השני, בניו יורק למשל".

“זה קורה באפס זמן. כלומר ההיעלמות וההופעה במקום החדש שעבר הכנה בוצעו למעשה במקביל, באותו זמן, וזה לא משנה אם זה בתוך כדור הארץ או מחוצה לו. אלא שההכנה חייבה אותך להגיע למקום המסוים כדי לבצע את ההכנה הנדרשת".

“אם נניח שאפשר לתאר את התודעה שלנו ואת מה שאנחנו מרגישים כתוצאה של כימיקלים, של זרמים חשמליים ושל חיבורים בין הסינפסות במוח שלנו, אז אם אני יכול להעביר אינפורמציה על איך התאים האלה נראים למקום אחר, אפשר גם להעביר מצבים מנטליים ממקום למקום".

יישום טכנולוגיה בסדר גודל הרלוונטי לטלפורטציה הוא ללא ספק משמעותי ופורץ דרך, וייתכן כי אפשרלהעמידו בשורה אחת עם מהפכות אחרות בהיסטוריית המין האנושי, שהשלכותיהן הורגשו לאורך זמן רב לאחר המצאתן. מי שמסכים עם הטענה הוא ד"ר רועי צזנה, עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומחבר הספר “המדריך לעתיד". לדבריו, “לא ניתן לאמוד את השלכות הטכנולוגיה לפני שהן מתממשות כי אנחנו לא מבינים אותן עד הסוף. טלפורטציה היא מסוג הטכנולוגיות שמשפיעות על תחומים רבים ושונים, ולמעשה עשויות לשנות את כל המוכר לנו. מנוע הקיטור, המנוע החשמלי ומנוע הבעירה הפנימית - כולם דוגמאות לטכנולוגיות כאלו שהשפיעו במכה אחת על כל תחומי החיים".
 

כאמור, הערכת ההשלכות היא איננה דבר של מה בכך, אך אם נעוף לרגע על כנפי הדמיון, ניתן רק לשוות בנפשנו מה צופן בחובו עתיד הכולל טלפורטציה. “כל טלפורטציה שתושג, אם תושג, תהיה ‘אירוע משבש מציאות', שממנו ואילך המציאות לא תיראה אותו הדבר - כי ההשלכות יהיו אדירות", מסביר ארז ליבנה, מדען, יזם ומרצה, בוגר אוניברסיטת הסינגולריות הפועלת בבסיס מחקר של נאס"א בקליפורניה. לדבריו, “טלפורטציה בקנה מידה ארצי תשנה את כל פני התחבורה: מצד אחד לא נעמוד עוד בפקקים, מצד שני, כל האנשים והגופים שמתפרנסים מלשנע אנשים או חפצים ממקום למקום על ידי כלי תחבורה בני זמננו ירדו מנכסיהם". 
 

וזו רק ההתחלה: “כל שיקולי התעסוקה והמגורים שלנו ישתנו, נוכל לעבוד ביפן או בשוודיה ולחזור לביתנו בגליל או בנגב. פריסת המגורים תהיה אחרת לחלוטין, לא נרגיש צורך להתקבץ בערים ונוכל לגור גם בבידוד מוחלט, משום שגם אם נגור לבד, עדיין המרחק לחברה האנושית יצטמצם לאפס. עלויות מוצרים יפחתו מאוד, מפני שייתכן שלא יהיו עוד עלויות שינוע, ובגדול זה עשוי ליצור תנופה כלכלית אדירה. אזורים שהוקצו לתחבורה יוסבו למטרות אחרות, למשל לנדל"ן. מרחק יפסיק להיות שיקול והעולם יהיה ‘שטוח' ונגיש הרבה יותר. כמו כן, אפשר לשער שיהיו מקומות שיהיה אפשר להגיע אליהם רק באמצעות טלפורטציה, כמו למשל בסיס סודי תת־קרקעי של 8200 ללא כל פתחים החוצה, שרק באמצעות טלפורטציה יהיה אפשר להגיע לקואורדינטה המדויקת שלו". 
 

את התרחיש שלו ליבנה מסיים עם בונוס מעניין: “כשעלות של מעבר ממקום א' ל–ב' תרד מאוד - נוכל לראות ערים שלמות שהן בתי חולים ענקיים, ערים של בתי תענוגות, ערי מדיטציה או ערי אופנה".

השלכות הטכנולוגיה לא מסתיימות בקנה מידה ארצי בלבד, אלא יכולות גם לצאת מחוץ לגבולות כדור הארץ. “אם נתייחס לחלל, הרי ששיגור חפצים ואובייקטים מחוץ לכדור הארץ היא בגדר מהפכה מסוג אחר לגמרי", מסביר ליבנה, “כרגע האנושות עדיין נמצאת בכדור הארץ בלבד בגלל עלות תחבורתית. עם עלות שנאמדת ב–10–20 אלף דולר להוצאת ק"ג אחד לחלל, הוצאת אדם בודד על ציודו מסתכמת בכמיליון דולר. בעלויות עתק כאלה אין פלא שאנחנו עדיין לא רואים מושבות קבע מחוץ לכדור הארץ, זהו ‘כרטיס אוטובוס' יקר מדי", מתלוצץ ליבנה, "אולם ברגע שיוזלו העלויות האלה דרסטית, הודות לטלפורטציה, כל זאת עשוי להשתנות. ריכוז של כל האנושות בכדור הארץ חושף אותה להשמדה באירוע קטסטרופלי אחד. כשנהפוך מגזע של פלנטה אחת לתושבי חלל הפזורים על כמה פלנטות, נהיה פגיעים פחות וזו למעשה תעודת הביטוח של כולנו". 
 

ליבנה סיכם את מסקנותיו, והגיש לסוכנות החלל האמריקאית נאס"א דוח המתאר את הצעדים הנדרשים כדי להפוך טלפורטציה מחזון דמיוני לטכנולוגיה ישימה. טלפורטציה מהסוג המוצע בדוח לא תעביר אטומים של חומר אלא ביטים של אינפורמציה במהירות האור, תוך יצירת עותק זהה למקור בנקודת היעד. ליבנה: “מדובר בטכנולוגיה שאת הניצנים שלה אנו רואים כבר היום, למשל במדפסות תלת–ממד ובביולוגיה סינתטית המאפשרות יצירת גופים דוממים וחיים מורכבים יותר ויותר".
 

לצד ההזדמנויות המבטיחות, נראה כי גם רמת הסיכונים בלתי מבוטלת בעליל, במיוחד כשמדובר במדינות כמו ישראל, המוקפות באויבים ומועדות לטרור, מלחמות ולשאר מרעין בישין. כך למשל, בהנחה שביום מן הימים תהפוך הטכנולוגיה לקלה, לזמינה ולזולה, הרי ששיתכנו תרחישים רבים. אחד מהם, לדברי פרופ' בן ישראל, עלול להיות רלוונטי למדינת ישראל, והוא “העברת טרוריסטים, אפילו צבאות שלמים, מעזה לתל אביב בלי שהם עברו דרך הגבול, בהנחה שבנקודה מסוימת בתל אביב יוכן חומר רלוונטי להעברה. חשוב להבין: בניגוד לתחבורה רגילה, בטלפורטציה הגוף המועבר לא עובר בדרך שבין שתי הנקודות. כך, לשם הדוגמה, אם אדם או חפץ יעברו ממרכז תל אביב אל חוף הים, יחידות התקשורת וההאזנה שאולי ממוקמות בדרך כלל לא יקלטו את המידע. וזה כבר פותח את האופק לעבר תרחישים קטסטרופליים למיניהם". למזלנו, תרחיש זה עוד רחוק מאוד מכלל יישום.

כשהמלחין הצ'כי אנטונין דבוז'אק כתב אי שם בסוף המאה ה–19 את הסימפוניה האלמותית “מן העולם החדש", הוא ודאי לא שיווה בנפשו כיצד עתיד להיראות העולם המודרני־הטכנולוגי אי שם בעתיד הלא־רחוק. בעת כתיבת היצירה, שהפכה לאחת הנודעות והמצליחות שלו, שהה דבוז'אק בארה"ב, שאליה הגיע מצ'כיה, ודאי תוך פרק זמן ארוך, מעייף ומתיש. אך גם לאחר המסע הארוך, ספק אם היה ניאות לחלופה מהירה וזולה למעבר הבין–יבשתי אם היה מודע להשלכות שלה על גופו.

מי שכבר ברור לו כי היה נמנע מהעברה מהירה כזו הוא ד"ר צזנה הטוען כי משוכללת ככל שתהיה טכנולוגיית הטלפורטציה, נראה כי הוא לא יסכים לקחת בה חלק. “טלפורטציה במובן הקלאסי היא בעצם העברה שהורגת את האדם ויוצרת כפיל שלו. אני לא הייתי מוכן לעבור את זה", הוא גורס בהחלטיות. ארז ליבנה, לעומתו, פתוח יותר לאפשרות השימוש בטלפורטציה באופן אישי: “כל טכנולוגיה חדשה מציעה יתרונות לצד סכנות. כמו שלא הייתי מוכן לטוס במטוס הניסיוני הראשון, כמובן שלא אתנדב להיות האדם הראשון שישוגר ממקום למקום; אך לאחר שהטכנולוגיה תוכח כבטוחה לשימוש, ולאחר שיוכח כי כל המידע מועבר בבטחה לקצה השני של העולם, אשתמש בה ברצון רב". 
 

הבחירה אם להשתמש בטכנולוגיה תהיה, כמובן, אינדבידואלית ותשתנה מאדם לאדם, אך מה שבטוח הוא שהאדם לא יפסיק לנסות להתקדם ולכבוש עוד ועוד פסגות. את הנושא מיטיב לסכם פרופ' פסיג, שלמרות השערותיו על זמן היתכנות הטלפורטציה, הוא מסייג ומסביר: “אנחנו נכנסים למאה שנים שקצב ההתפתחות שלהן הוא משהו כמו 2,000 שנים. קשה לדעת מה יהיה עוד 100 שנים. מה שבטוח זה שהחיים יהיו שונים לחלוטין: אורח החיים, העיסוקים שלנו, האופן שבו נבחר, וגם האופן שבו נחלוק מידע וניצור קשרים. הרבה דברים יכולים להתרחש, אבל העיקרון הוא שהמין האנושי מונע על ידי הצורך לפרוץ את הגבולות ולפרוץ את מה שתוקע אותו במרחב ובזמן. זאת המטרה של המין האנושי מקדמת דנא, לתקשר בלי להיות תלוי באילוצים של ממד הזמן והמרחב. אם נסתכל על זה בצורה כזאת, אנחנו למעשה עדיין לא נולדנו, לא פיזית ולא מנטלית. הסביבה עוד תמשיך להתפתח".