היחסים בין אוסטרליה לבין ישראל מצוינים. תודה. אם למישהו אכפת.
כי אוסטרליה רחוקה, ולא לגמרי מעורבת בענייני העולם, וגם לא מעצמה כלכלית כבירה - השטח גדול אבל מספר האנשים מצומצם. ובכל זאת, צריך לציין שהיחסים טובים מאוד. אולי ״הכי טובים חוץ מאשר עם קנדה״, כמו שבישר לי בכיר במשרד החוץ. ממשלת אוסטרליה המכהנת תומכת בישראל, ממעטת לבקר אותה, מרבה לשבח אותה. ״ביטחון ישראל הוא בעדיפות חשובה״ מבחינת אוסטרליה, אמר לי השבוע אחד מבכירי המנהיגים כאן, שר התקשורת מלקולם טורנבול. הוא בא לאירוע של הפדרציה הציונית של אוסטרליה, שאליו באתי גם אני (בהזמנת האוסטרלים), בין השאר כדי לראיין אותו. הוא בא כדי להמחיש את ידידותה הגדולה של אוסטרליה לישראל - ובכל זאת, לא יכול היה להימנע מהתייחסות גם לכמה גורמים מדאיגים.
לא הכל ורוד ביחסים, גם אם כרגע הממשלה ידידותית אולי יותר מאי פעם. לא הכל ורוד, כפי שממחיש ספר חדש, Australia and Israel: a Diasporic, Cultural and Political Relationship, שיצא לאור בשבוע שעבר ועוסק ביחסים הללו. ובתרגום לעברית: ״אוסטרליה וישראל: יחסים תפוצתיים, תרבותיים ופוליטיים״. אחד משני עורכיו, שחר בורלא, הוא דוקטור למדע המדינה שמתגורר בסידני כבר תשע שנים. יום אחד אולי יחזור. אחד מפרקי הספר שערך עוסק ביחסיה של ישראל עם מפלגת האופוזיציה המרכזית, הלייבור. ממשלות הלייבור האחרונות הזיזו את אוסטרליה לכיוון ״ביקורתי יותר״ כלפי ישראל, כפי שמציין הספר. התזוזה נמשכת גם באופוזיציה. לפני כמה שבועות אימצה המפלגה החלטה המבקרת את מדיניות ההתנחלות בישראל, וגם התבטאויות של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
ישראל הרשמית לא אהבה את ההחלטה הזאת, שכינתה ״חד־צדדית״. גם יהודי אוסטרליה לא אהבו אותה, אבל מפלגת הלייבור פחות מתעניינת בהם, ויותר בקהילות המוסלמיות הצומחות שבוחריהן מעדיפים אותה על פני מפלגת השלטון. ״למהגרים חדשים מהמזרח התיכון יש כעת השפעה משמעותית״, מסביר הספר החדש. לכן כנראה שהיהודים ימשיכו להצביע לטורנבול, איש המפלגה הליברלית - שהיא המפלגה השמרנית לעומת הלייבור שמשמאל. אבל כנראה, כך מעריך בורלא, שמאותה סיבה גם השחיקה באהדה לישראל, לפחות בשמאל האוסטרלי, תימשך.
״כן, יש סיבה לדאגה״, אמר לי טורנבול. ״אני חושב שחשוב מאוד שהתמיכה בישראל תהיה בלתי מפלגתית״. ועוד אמר: ״יש היחלשות במחויבות לישראל״, המושתתת לטעמו על ״ערכים משותפים״ ועל העובדה שישראל נמצאת ״בחזית המלחמה בקיצוניות ובטרור״. אפשר לזהות דמיון מסוים בין מה שקורה בזירה הפוליטית באוסטרליה למה שישראל מכירה גם מהזירה האמריקאית. מפלגת השמאל נעה לקוטב פחות סבלני ויותר ביקורתי, מפלגת הימין עושה בזה שימוש כדי לנגח את השמאל, וישראל מפסידה משהו. מנושא שבקונצנזוס היא הופכת לעוד סעיף בקטטה פוליטית בין שני מחנות. כל עוד הליברלים בשלטון, ברור שהיחסים טובים ונינוחים. אם מחר, או בעוד שנה, יעלו הלייבור, יהיה קצת פחות נינוח. תלוי מי מהם ינהיג את המפלגה באותה העת.
"בברכה זהירה"
בספר מוקדש מקום רב לתנועת החרם נגד ישראל. היו באוסטרליה כמה מאבקים כאלה, וישנם קולות הגורסים כי הגיעה עת החרם. בפרק שכתבה פרופ' פניה עוז־זלצברגר בסיכום הספר - עוז־זלצברגר כיהנה במשך כמה שנים כפרופסור באוניברסיטת מונש בעיר מלבורן - היא טוענת שהספר מקצה מקום נרחב מדי לתופעה הזאת. שהיא אינה העניין המרכזי ביחסים. אלא שהקהילה היהודית, וקהילת אוהדי ישראל, עסוקה ב־BDS כל הזמן. ״חשוב מאוד לעמוד מול התופעה הזאת״, הזהיר טורנבול. התמיכה בה נפוצה יותר בקרב תומכי מפלגת הירוקים, שליחסיה המורכבים והסוערים עם ישראל מוקדש עוד פרק מסקרן בספר החדש. הירוקים תקפו בעבר את מדיניותה של ישראל במהלך מבצעים בעזה, מנהיגיהם הופיעו בעצרות שבהן כונתה ישראל ״מדינה סוררת״, וסיעות מקומיות של המפלגה גם אימצו החלטות בעד חרם על ישראל.
אבל הירוקים כנראה לא יגיעו לשלטון בקרוב. כרגע שולטים הליברלים, ואם ראש ממשלתם, טוני אבוט, מצליח להסתבך בצרות שוב ושוב, זה רק מעלה את הסיכוי שיריבו הגדול, טורנבול, יהיה ראש ממשלה. כאמור, היהודים יצביעו עבורו בשמחה, כי הוא ידיד הקהילה, וגם נסמך על קולותיה כנציג בפרלמנט. אבל בסוגיות מהותיות גם הוא לא בהכרח מסכים עם ישראל. לדוגמה - איראן.
את ההסכם הבינלאומי עם איראן ״קידמנו בברכה זהירה״, אמר לי טורנבול. ״הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על ההסכם זה שהוא טוב יותר מהסטטוס קוו, כי הוא מוסיף מידה של פיקוח על איראן. אני מבין ומזדהה עם החשש של ישראל, אבל להמשיך את הסנקציות לנצח - זה לא יצליח. והתערבות צבאית לא הולכת להיות״.
אתה באמת מאמין שסביר שההסכם הנוכחי ימנע מאיראן להפוך למדינה חמושה בגרעין?
״אני חושב שיש סיכוי קטן יותר שזה יקרה עם ההסכם ממה שהיה קורה בלי הסכם. מה שאנחנו במערב רוצים, וזה כולל את ישראל, זה שהתרבות הפוליטית באיראן תשתנה״.
יש הרבה דברים שטורנבול היה רוצה שישתנו. הוא היה רוצה לראות יותר ״יציבות במזרח התיכון״, מה שהוא מגדיר כעדיפות ראשונה במעלה. אבל הוא נזהר מאוד מלומר לישראל מה לדעתו עליה לעשות. נזהר הרבה יותר מאשר רוב עמיתיו במדינות המערב. הנה, זו דוגמה טובה שבעזרתה אפשר להמחיש מדוע אוסטרליה היא ידידה נוחה יותר מאשר ידידות אחרות.
ישנה דעה שישראל עצמה תורמת לחוסר היציבות במזרח התיכון בכך שאינה מביאה לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אתה מסכים?
״לא, אני לא מסכים. אני לא חושב שסונים ושיעים הורגים אחד את השני בסוריה בגלל מדיניות ההתנחלויות של ממשלת ישראל. זו מלחמת אזרחים שבה רוב מוחלט של הקורבנות הם מוסלמים״.
ובכל זאת, גם טורנבול סבור שישראל ״צריכה להיות ערנית ביחס להשלכות של מדיניותה״. הוא מציע שלא תתעלם מהביקורת בבירות אירופה, משום שזו אינה דרך נכונה להתמודד עם שאר העולם. ישראל זקוקה לשאר העולם. היא זקוקה, לטעמו, גם לאוסטרליה, כמדינה שאיתה ראוי שתגביר את שיתוף הפעולה ״בתחומי מדע וטכנולוגיה. אנחנו עושים את זה, אבל צריכים לעשות עוד יותר״.
חרב פיפיות
לא מעט אוסטרלים שפגשתי כאן בשבועות האחרונים התפתו להשוואות בין אוסטרליה לבין ישראל. הערכים המשותפים שעליהם דיבר טורנבול נפרטים לסעיפי משנה: הרוח החלוצית, ההתמודדות עם בעיות של הגירה לא חוקית, הצורך לכבוש את המדבר, הרצון לשמור על לכידות תרבותית במרחב שתרבותו שונה. בספר החדש אפשר למצוא התייחסויות מעניינות גם לתרבות הצבאית של שתי המדינות - אוסטרליה, עד כמה שזה עשוי להישמע מפתיע, היא מדינה הסוגדת לחייליה ולמצביאיה ולניסיון שצברה בזירות הקרב, רובן מרוחקות מאוד מחופיה. אפשר למצוא בו השוואות נוספות המעידות על הדמיון, לכאורה, בין אוסטרליה לבין ישראל.
אלא שהשוואות הן חרב פיפיות, שהרי יש גם השוואות מחמיאות פחות: אוסטרליה מתמודדת בעשורים האחרונים עם עברה, ועם העובדה שראשוני המהגרים אליה מן המערב דרסו בדרכם את מי שחיו על היבשת הזאת לפניהם - הקהילה האבוריג׳ינית. מבקרי ישראל כאן רוצים להשוות את גורל האבוריג׳ינים לזה של הפלסטינים שהוזזו ממקומם עם כניסת היהודים לפלשתינה. השוואה מסוכנת, וגם חסרת שחר, כפי שעוז־זלצברגר מציינת. אך עורכי הספר כנראה אינם סבורים כך. באחד מפרקיו עורכת חוקרת אחת השוואה כזאת בדיוק בדיון על אודות הוצאת בול משותף, אוסטרלי־ישראלי, לציון הקרב הגדול על באר שבע במלחמת העולם הראשונה (1917). בקרב הזה לחמו הכוחות האוסטרליים במה שהניע - לפחות לדעת מנפיקי הבול - ״שרשרת אירועים שהגיעה לשיא בהקמת מדינת ישראל ב־1948״.
אוסטרליה היא הדוגמה הטובה, המוצלחת, למה שישראל יכולה להשיג ולמה שהיא מתקשה לעשות אפילו למול ידידיה הנחושים ביותר. מעניין להציץ לרגע ביחסי ישראל ואוסטרליה משום שהם משל על יחסיה של ישראל עם הרבה מדינות אחרות, והן דוגמה נוספת שאפשר ללמוד ממנה על מגמות בהרבה מקומות אחרים. מצד אחד, העלייה בסף החרדה מפני הקיצוניות האסלאמית. מצד אחר, התחזקות נימות שליליות המזהות את ישראל כפרויקט קולוניאליסטי. מצד אחד, שיתוף פעולה בתחומים שבהם ישראל מצטיינת - יש בספר פרק על היחסים בתחום השימוש במים. מצד אחר, חוסר נכונות להתחשב ברצונה של ישראל לשמור על ביטחונה למול סדרי עדיפויות כלכליים ודיפלומטיים.
וישנם כמובן גם היהודים, והישראלים שעברו לכאן, מי לזמן מוגבל, מי לצמיתות. כולם חיים בעולם הקטן, הגלובלי, שבו הסקייפ מאפשר לחיות רחוק ולהרגיש קרוב, והרשת מספקת, כמו שהזכיר לי בורלא, את האפשרות לנהוג ברחובות סידני היפה עם גלגלצ ברכב. ועם זאת, כולם חיים באמת רחוק מאוד - מרחק שתי טיסות ארוכות מישראל. לא במקרה אף ראש ממשלה ישראלי מכהן עוד לא ביקר כאן. נתניהו כמעט עשה זאת, ואז ביטל, בגלל אירועי הקיץ שעבר בעזה. ועכשיו, עם 61 אצבעות של קואליציה, מי יודע אם יוכל להעלות את עצמו על טיסה ארוכה כל כך, לביקור ארוך כל כך.