אל אולם האופרה המפואר שבלב דמשק פסע בחודש יוני 2013 בשאר אסד. הקהל כולו נעמד ומחא כפיים כאיש אחד. חלק קראו קריאות נלהבות. בדרכו הגמלונית והמאופקת הוא נופף להם לשלום ומעל הפודיום הודה להם בקול עדין על התמיכה בו - וזו לא הייתה מובנת מאליה. כבר כמעט שנתיים שארצו דיממה במלחמת אזרחים קשה; מדי יום בכירי ממשל וצבא ערקו ממנו, הלחץ הבינלאומי עליו גבר מיום ליום, הפלגים השונים שמרדו בו נגסו בשטחי המחיה של שלטונו, אזרחיו הלכו ופנו נגדו, והסוף לכל הצרות הללו לא נראה באופק. עצרת התמיכה הזאת הייתה חשובה לו. כדי להראות לעמו ולעולם כי בכל זאת הוא עדיין מנהיג אהוב.


אלא שכיאה למשטר טוטאליטרי, המעמד הזה היה אחיזת עיניים. הקהל כולו נבחר מראש בקפידה – רק תומכים מובהקים הורשו להיכנס – ומתחת לשכבות האיפור שנמרחו בנדיבות על פני המנהיג ניכרה תשישות גדולה. ובכל זאת הוא נאם. "אנו מודים לכל המדינות", הוא פותח. "ובראשון רוסיה, סין ואיראן, שעומדות לצד סוריה נגד התערבות בענייניה".

באותה השעה, במחנה הפליטים המאולתר אל־זעתרי, ממש מעבר לגבול עם ירדן, הצטופפו קבוצות פליטים סביב מקלטי טלוויזיה חבוטים ומאובקים וצפו בנאום. בניגוד לקהל הצייתן שבאולם האופרה, הנתינים הסורים שאסד דחק אל מעבר לגבול הביטו במנהיגם לשעבר בבוז. חלקם השליכו נעליים אל המקלט כדי להביע את סלידתם ממנו. "הוא קורא לפתרון פוליטי?", זעק אחד מהם, "שיפסיק את המתקפות האוויריות שהוא מפנה נגד אזרחיו".


זו הייתה ההופעה הפומבית הראשונה של נשיא סוריה מזה שישה חודשים. בנאומו אמר כי הוא יבטל את חוקי החירום במדינה אם רק יקבל קצת שקט. זו הייתה הפעם השנייה שהוא העלה את ההצעה הזאת. הפעם הקודמת אירעה כמעט שנתיים קודם לכן, בחודש מרץ 2011, כאשר פרצה ההתקוממות הראשונה נגדו בעיר הדרומית דרעא. רופא העיניים הביישן, שבתחילת דרכו כנשיא מדינות המערב תלו בו תקוות רבות, התגלה בשנתיים שחלפו מאז פרוץ המהפכה כרודן מזרח תיכוני טיפוסי. יש שיאמרו שאף יותר מכך. ימים מעטים לאחר שקמה ההתנגדות הוא שילח באזרחיו את צבאו והביא למותם של מאות אזרחים. המורדים, שאז עוד לא נקראו כך, דחו בתגובה את הצעתו להפסקת אש. גם בפעם השנייה הם דחו את ההצעה הזאת, אז מניין האזרחים הסורים שמשטר אסד טבח בהם כבר עמד על כ־60 אלף בני אדם.

"מנה גדושה של ברוטליות". הפצצות בעיר דמשק בסוריה .צילום: רויטרס
"השאלה הגדולה לגביו היא איך בן אדם מוכן להחריב את המדינה שלו", אומר פרופ' אייל זיסר, מומחה לסוריה ומרצה באוניברסיטת תל אביב. "זה נכון גם לגבי למנהיגי ארצות ערב האחרים שסבלו מהאביב הערבי. במצרים למשל היה מובארק, שלא גרר את מצרים לשפיכות דמים שמי יודע לאן הייתה מובילה, אלא פרש לביתו. אצל אסד זה שונה. הוא מוכן שכל סוריה תיחרב ותיהרס, ובלבד שהוא ישרוד. הוא כל הזמן אומר: 'אני כמו רופא. ירד דם אבל הגוף יינצל'. הוא באמת מאמין בזה".

"איכשהו הוא מצליח להסתכסך עם כולם", מוסיפה שמרית מאיר, עורכת ראשית באתר בשפה הערבית "אל־מסדר". "או שאתה שליט טוטאליטרי או לא. וכדי לשמר שלטון כזה יש לך בארגז הכלים מנה גדושה של ברוטליות. אבל אצלו לא ברורה מה האסטרטגיה". חיסול השייח' ואחיד אל־בלעוס, מנהיג העדה הדרוזית בסוריה, באמצעות פיצוץ מכונית תופת בשבוע שעבר הוא בעיניה דוגמה מובהקת לכך. "הדרוזים היו ממש בשר מבשרו של המשטר של אסד", היא אומרת. "ואפילו הם מתרחקים ממנו, מפני שהוא מתקשה להכיל אנשים אצלו".

משנה צורה בלי סוף

מחר יחגוג בשאר אסד יום הולדת 50. מתנגדיו נוטים ללעוג לו שנולד בדיוק ביום שבו ספגה ארצות הברית את מתקפת הטרור הקשה בתולדותיה. אך למרבה האירוניה, כשזה מגיע לבשאר אסד, ארגון אל־קעידה שתקף את ארצות הברית והממשל האמריקאי עצמו נמצאים באותו צד של הוויכוח. שניהם היו רוצים לראות אותו נופל מכיסאו, ויפה שעה אחת קודם. דווקא הוא, שבעיני המערב החל את דרכו כהבטחה גדולה.

"במערב אוהבים לבלבל השכלה אקדמית ושליטה באנגלית עם ערכים ליברליים", אומרת מאיר. "זה שהוא דובר אנגלית וצרפתית, וזה שלמד רפואה ואשתו היא בריטית, זה לא אומר שהוא לא פסיכופת. בכלל, הוא בא ממשפחה של פסיכופתים. השיטות האלה נגד מתנגדים, האלימות הנוראה הזאת, הראש בקיר, זה שהוא לא בוחל באמצעים – זה משהו משפחתי אצל משפחת אסד. אבל במערב אומרים, 'הוא רופא? הוא מדבר אנגלית? הוא צעיר יחסית? אז הנה התחיל האביב של דמשק'".

האביב של דמשק היה בדיעבד החטא הקדמון. תואר שהמערב הדביק לרוח שבשאר אסד הביא עמו כאשר ירש את כס הנשיאות תחת שלטונו האכזר של אביו, חאפז. אלא שבדומה למה שקרה עם האביב הערבי, האביב של סוריה הפך די מהר לחורף. "זו טעות שהמערב עושה שוב ושוב עם כל מיני רודנים שלמדו במוסדות חינוך מערביים", אומר ד"ר ראובן ארליך, מנהל מרכז המידע למודיעין וטרור במרכז למורשת לימודי מודיעין, ומרצה למודיעין במרכז הבינתחומי הרצליה. "החינוך המערבי הזה, מסתבר, זה ציפוי דק מאוד, שמאחוריו מסתתרים דברים אחרים. שליט צפון קוריאה למשל למד בשווייץ. אז?". 

בראייה רחבה, תדמיתו של בשאר אסד שינתה בעיני המערב צורה לפחות שלוש פעמים לאורך השנים: בשנות ה־80 וה־90, חוסה בצלו של אחיו באסל שהיה המועמד הטבעי לרשת את הכס, בשאר היה האנדרדוג. "הוא בעצם ילד שהיה בשורה השנייה וכשבאסל נהרג בתאונת דרכים (בשנת 1994 - ע"ר), בשאר פתאום נדחף לשורה הראשונה", מסביר פרופ' אייל זיסר. "אז מלווה אותו הצורך להוכיח, בוודאי בתחילת הדרך כשאנשים לא נתנו בו אמון. לא ראו בו אדם חזק".

היה המועמד הטבעי לרשת את הכס. האח באסל אל אסד

התחזית לעתיד: הישרדות

בשנת 2000, בעוד אביו על ערש דווי, בשאר בן ה־34 ירש את כס הנשיאות. מאחורי גבו כינו אותו מתנגדיו "התינוק". הוא מצדו ניסה להוכיח לכולם כי הוא אחר, רפורמיסט. בהשוואה לאביו זה במידה רבה נכון עד היום. "אבא שלו היה מתהפך בקברו אם היה יודע מה הבן שלו עושה היום", אומר ד"ר ארליך. "כשהייתה לחאפז אסד בעיה הוא לא היסס להרוס ערים שלמות. אם מה שקורה עכשיו לבשאר היה קורה לחאפז, הוא היה מדכא את ההתקוממות בדרעא בצורה ברוטלית וזה היה נגמר שם. אני חושב שבשאר הוא אקזמפלר פחות מוצלח מאבא שלו".

הפעולה הראשונה שהנשיא הצעיר עשה היא לשחרר אסירים פוליטיים מהכלא, לאוורר את חופש הביטוי במדינה ובכלל לקרוץ למערב, שמצדו הילל אותו. תור הזהב הזה ארך שנה אחת בלבד. "הוא בא מראש עם דמות של חסר", אומר פרופ' זיסר. "לקח לו זמן להיפטר מאנשיו. זה היה תהליך ברור וזה קרה. לאט־לאט לא היה מישהו שאפשר להגיד עליו שהוא מהווה מוקד כוח מתחרה לו. תוך כמה שנים הוא כבר היה שליט שאף אחד לא פקפק ביכולותיו". 

בשנת 2007 הזדמן אחד מחבריו של פרופ' זיסר אל ארמון הנשיאות של אסד. זה היה יום בחירות בסוריה. חמישה מועמדים אנונימיים התמודדו מול בשאר אסד, אך הוא גרף 97% מהקולות. לדברי החבר נראה היה כי אסד מאמין באמונה שלמה שזה קרה בזכות ולא בכוח. "בשאר השתתף שם באיזו עצרת", מספר פרופ' זיסר בשם החבר. "כשזה נגמר הוא חזר ואמר לחבר שלי על העם הסורי, 'they really like me'. כלומר דרך העיניים שלו זה באמת המצב. ככה דיקטטורים משכנעים את עצמם".

מאיר: "אצל אסד יש או משהו מאוד פסיכופתי או משהו מאוד על הספקטרום. הוא מייצג משהו כל כך חסר מודעות עצמית, כל כך מבודד, כל כך משונה. כל המזרח התיכון מלא בדיקטטורים, זה נכון, אבל לרובם יש אלמנט אנושי. אסד שונה. והוא הכי מפחיד כשהוא מחייך או צוחק. אם תסתכל על הנאומים שלו, הרגעים שבהם הוא מחייך או צוחק אלה הרגעים שכולם קופאים". 

זאת אולי חלק מהסיבה שהראיונות שהוא מעניק ביד נדיבה לכלי תקשורת מערביים אינם מסייעים לתדמיתו. "הוא מתראיין אובססיבי", אומר פרופ' זיסר. "המון ראיונות לעיתונות סינית, צ'כית, רוסית, אמריקאית. זה חלק מהצורך להסביר את השקפת עולמו לעולם, כי הוא חושב שאף אחד לא מבין את מה שקורה שם".

"אסד מוכן שכל סוריה תיחרב ותיהרס, ובלבד שהוא ישרוד". זיסר. צילום: ראובן קסטרו

"הראיונות איתו זה הדבר הכי מייגע, הכי מיושן", אומרת מאיר. "תחשוב על איך שמנהיגים, אפילו במזרח התיכון, מתקשרים עם הקהל שלהם. אסד לעומתם מיושן מאוד ולא מוכן ללכת אפילו חצי סנטימטר לקראת פתיחות בסוריה. כדי לנסות לצלוח נאום שלו אתה צריך הרבה קפה".

מה שמקשה עליו עוד יותר היא כמובן גם העובדה שהביא בשנים האחרונות להרג מאות אלפים מאזרחיו ולהגלייתם של רבים. "בסופו של דבר אני חושב שמכל הניסיונות שלו לפלרטט עם המערב לא יצא שום דבר", אומר ד"ר ארליך. "המערב לא קונה את הדיבורים שלו. המערב לא רואה בו פרטנר לפתרון אלא חלק מהבעיה".

הצרה האחרונה שניחתה על ראשו של אסד אירעה לכאורה לפני כחודשיים – הסכם הגרעין בין איראן והמעצמות. כי אם זו תתקרב למערב, אסד יאבד מצדו בת ברית חשובה לכינון שלטונו. משחק לטובתו המצב הסבוך במזרח התיכון, שבו אויב במקום אחד הוא בן ברית במקום אחר.

"יעברו עוד שנים עד שהמלחמה הזאת תסתיים", אומר פרופ' זיסר. "יש לאסד כושר עמידה אדיר, הוא יצליח להישאר בכיסא עוד שנים רבות".

מאיר מסכימה. "ניצחון מבחינתו הוא הישרדות", היא אומרת. "כל עוד הוא שם ולא הועף ולא חוסל, והרוסים והאיראנים לא ויתרו עליו - זה מבחינתו ניצחון. ההגדרה אצלו הרבה יותר צנועה היום. כל יום שהוא נשיא הוא ניצחון".