מבחן התוצאה: מי הפסיד ומי ניצח עם החתימה על הסכם הגרעין

שאלת ההצלחה או הכישלון תלויה, כמעט תמיד, בהגדרת המטרה.

לעתים זוהי מטרה חמקנית, לא לגמרי מוגדרת, אבל צריך להתמודד איתה. במיוחד קשה לוותר עליה בעידן של שיח ציבורי אגרסיבי, שמתעקש לסכם כל אירוע בחלוקת ציונים למנצחים ולמפסידים. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, ניצח – כי עלה בידו להעביר הסכם עם איראן. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הפסיד – כי לא עלה בידו לבלום את העברת ההסכם כפי שביקש לעשות. איראן ניצחה – כי חתמה על הסכם שמשחק לידיה והסנקציות שהוטלו עליה יוסרו בהקדם ומן הסתם לא ישובו. ישראל הפסידה – כי איראן ניצחה ותגביר את מעשי התוקפנות שלה במזרח התיכון.

מכיוון שכך, קל לומר שגם איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית המרכזית של יהדות אמריקה, הפסידה. איפא"ק התנגדה להסכם. השדולה ניסתה לשכנע מחוקקים בבתי הקונגרס להצביע נגדו. אחר כך ניסתה לשכנע אותם לפחות לאפשר הצבעה על ההסכם. הישגיה לא מרשימים. רוב רפובליקני ידוע מראש התנגד להסכם. מיעוט דמוקרטי ידוע מראש, אך מספיק מבחינה מספרית, תמך בו. ובעצם, לא בהכרח בהסכם – המיעוט הדמוקרטי תמך בנשיא הדמוקרטי. אם הגדרת המטרה הייתה הכשלת העברת ההסכם בקונגרס, המטרה לא הושגה. וההספדים מיהרו לבוא: "ההפסד העלה שאלות קשות על עתידה של איפא"ק… לאורך השנים השעינה השדולה את כוחה הפוליטי על נאמנותם של חברים בשתי המפלגות, אבל הציפוי הלאמפלגתי הזה נעלם בשבועות האחרונים", נכתב ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת: "קבוצה פרו־ישראלית משפיעה ספגה מפלה פוליטית צורבת".

אכן צורבת. רק ארבעה סנאטורים מהמפלגה הדמוקרטית השתכנעו שההסכם עם איראן מצדיק הצבעה נגד עמדת הנשיא. מלכתחילה, האתגר של איפא"ק היה לשכנע את חברי המפלגה הדמוקרטית, שהרי במפלגה הרפובליקנית היה ברור למדי שיהיה רוב נגד ההסכם. והסתבר שלא קל לשכנע אותם. שדולה נוסח איפא"ק, חזקה ככל שתהיה, אינה חזקה כמו נשיא ארצות הברית, שהפעיל את כל כוחו כדי להעביר את ההסכם. שדולה נוסח איפא"ק, מאיימת ככל שתהיה בעוצמתה, גם אינה מאיימת כמו בוחרי המפלגה הדמוקרטית, שלא רצו לראות את הנשיא מושפל.

השאלה היא מה היה קורה אם ראשי איפא"ק היו יודעים מראש שאין שום סבירות להשיג אף אחד מההישגים הללו. זו לא שאלה קשה במיוחד, משום שהיו בין ראשי השדולה מי שהניחו זאת מבעוד מועד, ובכל זאת החליטו להילחם נגד ההסכם, מתוך תפיסה שעדיפה מראית עין של התנגדות להסכם על פני היעדר התנגדות כלל.

ראשי השדולה החליטו להילחם משום שזה מה שציפו מהם הפעילים של איפא"ק. הפעילים שכבר שנים ארוכות מדברים על איראן, חושבים על איראן, מציבים את איראן בראש דאגותיהם. הפעילים הללו לא יכלו שלא להילחם נגד ההסכם, לאחר ששוכנעו לאורך זמן רב כל כך שההסכם מסוכן עד כדי סכנה קיומית למדינת ישראל. ואיפא"ק לא יכלה לוותר על המלחמה גם בגלל התורמים שלה: מי שמחזיקים את הארגון ומי שהקפיצו אותו בתוך עשור ומחצה מארגון שתקציבו קצת פחות מ־15 מיליון דולר לארגון שתקציבו הגיע בשנת 2013 לכמעט 65 מיליון דולר, ומי שעל פי כמה שמועות העלו את תקציבו השנה לסביבות ה־80 מיליון דולר, ואולי יותר, תלוי מה ואיך סופרים. לבסוף, איפא"ק לא יכול היה לוותר על המלחמה גם בגלל עצם הגדרתו ואופיו. באחד מעשרות המיילים שנשלחו בתקופת הקרב על ידי דוברי השדולה, שהתבקשו להסביר לכלי תקשורת שונים את פשר הכישלון, נכתב כי מדובר ב"עמדה עקרונית". איך נסתכל במראה אם לא נילחם נגד ההסכם הזה, שאל־אמר אחד מראשי הארגון כאשר נשאל על ידי מנהיג יהודי מוכר מדוע הארגון שלו יוצא לקרב אבוד מראש.

הנה כי כן, אם הגדרת המטרה הייתה "מלחמה נגד ההסכם", איפא"ק לא נכשלה. היא נלחמה כאריה. בתקציב גדול, בעצימות גבוהה, וגם עם כמה הישגים. חלקם נוגעים לאופן התנהלותו של הממשל: המלחמה של איפא"ק כפתה על ממשל אובמה התנהלות זהירה מול התנגדותה הפעילה של ישראל להסכם, ופיזור הבטחות לשמירה על ביטחונה של ישראל ועל יתרונה האיכותי לאחר שההסכם יעבור. את ההבטחות האלה תרצה ממשלת נתניהו להתחיל לגבות, בתמיכת הקונגרס, לאחר ביקורו של נתניהו אצל הנשיא אובמה בתחילת חודש נובמבר. מי שאינם אוהבים במיוחד את איפא"ק – כמו בעל הטור פיטר ביינרט, שהמלחמה בממסד היהודי היא אבן יסוד בקריירה שעיצב לעצמו – כבר נאחזים בעובדה הזאת כדי להמשיך ולהלום בשדולה. היא אומנם הפסידה בקרב בקונגרס, טען בשבוע שעבר, אבל בגללה ימשיכו יחסי ארצות הברית ואיראן להיות גרועים. ובמילים אחרות: איפא"ק לא הצליחה לקלקל את ההסכם, אבל בהחלט קלקלה את החגיגה.

דעת הקהל איתנו

ישנו גם הישג הנוגע לדעת הקהל האמריקאית. וכמובן, לא כולו שייך לאיפא"ק. בדיון הסוער על ההסכם היו משתתפים רבים, בעלי דעות מגוונות. אבל אי אפשר שלא לייחס לאיפא"ק לפחות משקל מסוים בערעור אמונו של הציבור בהסכם עם איראן. מיד לאחר החתימה על ההסכם תמכו בו, לפי מספרי סוכנות הסקרים "פיו", 33% מהציבור. בתוך שישה שבועות צנח מספר התומכים ב־12% והועמד על 21% בלבד. קבוצה גדולה בהרבה של אמריקאים, 49% לפי "פיו", מתנגדים להסכם. והקמפיין של איפא"ק, שהושקעו בו סכומי עתק ואנרגיה רבה באמצעות ארגון־בת, שהוקם במיוחד כדי להתנגד להסכם, ודאי תרם לכך.

זאת ועוד: הקרב של איפא"ק לא נגמר. עוד יהיה משא ומתן על הפיצוי שתקבל ישראל בעקבות ההסכם. ועוד יעלו שאלות על רמת הפיקוח על ההסכם, על הביצוע שלו ועל יחסיה של אמריקה עם איראן בכל הנוגע למה שאיננו גרעין – כלומר, מה תעשה מול איראן בסוריה, בלבנון, בתימן, בחזית הטרור. יש בין חברי הקונגרס כאלה שלא שוכנעו להצביע נגד ההסכם, אך התחייבו מראש לתמוך בפיצוי גבוה. יש כאלה שלא הסכימו לצאת חזיתית נגד הנשיא, אך פעלו מאחורי הקלעים כדי לאפשר תהליך ריפוי מהיר של היחסים לאחר שיוכרע הקרב. המאבק גם השפיע על המרוץ לנשיאות 2016. בין המועמדים לנשיאות ארצות הברית ישנם כאלו שהקרב ועמדות הציבור גרמו להם להחריף במעט את הטון נגד איראן. נכון, לא מדובר בהישג הרואי לכותרת בעיתון. אבל כשמדובר בארגון כמו איפא"ק, גם הטון הזה יכול לשקף עבורם "יום מוצלח במשרד".

אז האם ההישגים מצדיקים את המלחמה? כאמור, ראשי הארגון הבינו בשלב מוקדם שמלחמה מוכרחה להיות. עד כמה הם פוגעים באיפא"ק? ברור שכל הפסד בקרב על הצבעה שוחק את הארגון. קודם כל, את דימוי העוצמה שלו. סבב המאמרים בעיתונים על התבוסה הצורבת אינו טוב לארגון שדימוי של עוצמה משרת אותו לא פחות מאשר עוצמה ממשית. אם המחוקקים יניחו שאיפא"ק חלש, יהיה להם קל יותר להתעלם מבקשותיו ומלחציו. ועוד, המלחמה פגעה ביחסיו של הארגון עם ממשל אובמה, שהיו מתוחים מלכתחילה לאחר כמה סיבובים קודמים של קטטות. היא פגעה גם ביחסיו עם חלק מאנשי המפלגה הדמוקרטית, שהיו חשופים ללחצים לשנות את הצבעתם ולא אהבו אותם. וגם ביחסיו עם פלחים משמעותיים מהקהילה היהודית באמריקה. הקהילה הזאת עברה בשבועות האחרונים תקופה קשה מאוד, ככל שהדברים נוגעים לוויכוח הפנימי בתוכה. "הכי קשה שאני זוכר", אמר לי לפני כמה ימים אחד מוותיקי הממסד היהודי, שכבר ראה ושמע הכל. מן הסתם, פיצול פנימי בקהילה אינו מוסיף בריאות לשדולה כמו איפא"ק המבקשת לייצג קונצנזוס רחב, וכנראה שכבר אינה יכולה לעשות זאת.

ושוב, הכל חוזר להגדרת המטרה: אם ניצחון בקונגרס – הפסד. אם ניצחון בדעת הקהל – ניצחון. אם מלחמה בכל מחיר – ניצחון. אם גיוס דעת הקהל היהודית – הצלחה חלקית מאוד. אם גיוס כספים – הצלחה מסחררת. אם שימור דימוי העוצמה – כישלון מהדהד. אי אפשר להציע תשובה של שחור ולבן לתוצאת קרב שכולו אפור. ושעוד לא נגמר.