השכן החדש מצפון: איך תשפיע התערבותו של פוטין בסוריה עלינו?

מה שמתרחש למול עינינו בסוריה משקף את אחד התהליכים המסוכנים ביותר לישראל זה שנים ארוכות. נתניהו מבין זאת, על כן מיהר למוסקבה. הבעיה היא שבהבנת המציאות לא תמיד גלומה גם היכולת לשנות אותה. 

פוטין לא חייב לישראל שום דבר. אם כבר גיבש את עמדתו ביחסו למציאות החדשה שירצה לרקום בגבול ישראל־סוריה, הוא שומר אותה לעצמו. ייתכן גם שעוד לא החליט. שיתפנה לזה בבוא היום. רק צריך לקוות שלא יתעורר אצלו עניין בהגברת המתח בין סוריה לישראל. זה לא תסריט בלתי אפשרי. אולי ירצה להסיח את הדעת ממעשיו במקומות אחרים, אולי לזכות בעוד נקודות בעולם הערבי, אולי סתם כך להתגרות באמריקאים. 
 

פוטין כבר תמרן את האמריקאים בסוריה פעמיים. לפני שלוש שנים הצליח לבלום התערבות אפשרית שלהם, כאשר שלף מן המדף ברגע האחרון הצעה להסדר בעניין הנשק הכימי ושכנע את אובמה לוותר על פעולה צבאית. לפני שלושה שבועות הצליח להתנחל בתוככי סוריה במהלך בזק, ושוב קבע עובדה שהממשל האמריקאי ייאלץ ללמוד לחיות איתה. גם משום שסוריה לא מספיק חשובה לו, וגם משום שלפוטין יש טענה חזקה – מישהו צריך לבלום את דאע”ש. 

גם לישראל אין עניין מיוחד במה שנעשה בתוככי סוריה. אבל יש לה עניין מובהק – או לפחות היה לה למשך שנים ארוכות מאוד – במזרח תיכון שהבריון הכי מסוכן בו הוא אמריקה. יש לה עניין במציאות מזרח־תיכונית הכוללת קו אדום שהאמריקאים אינם משלימים עם חצייתו. כאשר סדאם חוסיין לא זיהה את הקו האדום הזה ופלש לכוויית, הנשיא ג’ורג’ הרברט ווקר בוש מיהר לסמן אותו. אך כאשר בשאר אסד חצה קו אדום ועשה שימוש בנשק כימי, הנשיא אובמה היסס. הוא מיהר לאחוז בחבל ההצלה שזרק לו פוטין – ושכח במהרה שלחבל הצלה יכול להיות גם שימוש אחר. 

זה בדיוק מה שמסוכן במצב החדש בסוריה. זה מה שמסוכן במעורבות של פוטין. אם פעם היה ברור שאמריקה תגיב בתקיפות על כל ניסיון של רוסיה לערער את מצבן של בעלות בריתה – היום זה ברור קצת פחות. ופוטין לא מפסיק לבחון עד כמה יוכל להרחיק לכת: הוא דגדג את האמריקאים בקרים, והמשיך לדגדג באוקראינה, ועכשיו הוא מדגדג אותם בסוריה. בינתיים, וושינגטון מסרבת להיות נסערת. לפני כמה ימים, בהתבטאות מגוחכת אופיינית, הודיע שר החוץ האמריקאי ג’ון קרי שהוא עדיין סבור שעל אסד לסיים את תפקידו, אבל שהתאריך פתוח למשא ומתן. כלומר: אולי יסיים עכשיו, אולי בשיבה טובה, כשיגיע ל־120. מבחינת האמריקאים, שני התסריטים קבילים. 

השאלה הגדולה היא מה יקרה אם פוטין יחליט לדגדג עוד קצת – והפעם על חשבון ישראל. במצב של שכנות קרובה, כאשר מטוסים חדישים של רוסיה משוטטים בשמי שכנתה של ישראל, מגבילים את יכולת הפעולה שלה, מנטרלים את כושר התמרון שלה, זה יכול לקרות בטעות, או בכוונה. זה יכול להיות דרמטי, או מוצנע. זה יכול להיות כואב, או סתם משפיל.

תשאלו כיצד פגעה כהונתו של אובמה בישראל – והנה התשובה: ישראל מעולם לא ביקשה מאמריקה להילחם עבורה באויבים הקטנים שמסביב, בסוריה, בלבנון, בעזה. היא ביקשה עזרה, אבל לא הגנה מלאה, כשמדובר היה באויבים גדולים יותר ורחוקים יותר, כמו איראן, עיראק. אבל ישראל של לפני עידן אובמה הסתמכה על האמריקאים באופן מוחלט כשמדובר במניעת מעורבות מעצמתית בעייתית (רוסית או אחרת) במזרח התיכון. ישראל של לפני עידן אובמה פעלה על פי ההנחה שדמשק וביירות הם הבעיה שלה, אבל שמוסקבה היא הבעיה של וושינגטון. רק של וושינגטון. 
 

מה שקורה כעת בסוריה מציב סימן שאלה על הנחת העבודה הזאת. מה שקורה כעת בסוריה, שלא כמו רוב השטויות שישראל מודאגת מהן, הוא סיבה אמיתית לדאגה.