לכאורה, תגובת ישראל בערב חג סוכות לנפילה בשטח פתוח בצפון הגולן היא שגרתית.
לאחר שפעמיים, יום אחר יום, היו נפילות "זליגה" בלשון צה"ל בשטח ישראל, החליטו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון, לאחר שהתייעצו עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט ואלוף פיקוד הצפון להגיב, וזאת כחלק מהמדיניות הקבועה שנוסחה שוב בהודעת שר הביטחון ולפיה "אנו רואים במשטר הסורי ובצבאו אחראיים למתרחש משטחם".
אך האמת היא שישראל לא תמיד הגיבה על ירי שוגג משטח סוריה, שנגרם כתוצאה מהקרבות בין צבא אסד לארגוני המורדים. קצינים בכירים הסבירו בעבר כי ההחלטה אם להגיב אינה פבלובית, כלומר אוטומטית, ונשקלים שיקולים רבים.
ההחלטה להגיב הפעם מעידה גם על הרצון להעביר מסר במציאות החדשה המתהווה בסוריה. המסר היה מכוון גם לרוסיה, שממשיכה להגביר את מעורבותה בסוריה. זהו מסר שמבקש לומר שכל עוד אין הסכמות והבנות בין ירושלים לקרמלין – כפי שביקש ראש הממשלה נתניהו בפגישתו בשבוע שעבר עם הנשיא ולדימיר פוטין – ישראל תמשיך לפעול לפי האינטרסים שלה.
השבוע, אם לא תהיה דחייה, אמורים סגני הרמטכל"ים של שני הצבאות להידבר, כדי לנסח ועדה שתדון בקביעת מנגנון תיאום שתפקידו למנוע חיכוך והתנגשות בין צה"ל לצבא רוסיה על אדמת סוריה. עדיין אין ודאות שתושג הבנה בעניין זה.
בכל מקרה, תגובת ישראל הייתה מדודה. שוגרו כמה טילים ולא הופעל חיל האוויר, דבר שעלול היה להביא לחיכוך עם רוסיה. זה מלמד על כך שבישראל מבינים שנוכחות צבא רוסיה מגבילה את חופש הפעולה של ישראל ומגדילה את הסיכון בעימות צבאי עם רוסיה במקרה של תגובה ישראלית קשה, שלא תמצא חן בעיני מוסקבה.
הסיכון שנטלה ישראל היה מחושב וניצל גם את העובדה שעיני העולם נשואות לעצרת הכללית של האו"ם, שנפתחה ביום שני בניו יורק, ואליה לראשונה זה עשר שנים, הגיע נשיא רוסיה.
עוד לפני נאומו הבהיר פוטין בראיון עיתונאי כי בינתיים, והדגש הוא על בינתיים - אין לצבא רוסיה כוונה לשלוח חיילים שיילחמו שכם אל שכם עם צבאו של אסד.
אך בלי ספק, הנוכחות המסיבית של צבא רוסיה – עשרות מטוסי קרב, הרחבת בסיסים, טילים נגד מטוסים, מאות חיילים, וגם התרגיל הימי הגדול שהיא מתכננת באוקטובר במזרח הים התיכון – לא רק מחזקים את סיכוייו של משטר אסד לשרוד ולשמור על מדינת "סוריה הקטנה" שלו, אלא גם מכתיבים מציאות חדשה באזור.
לא מן הנמנע שצעדי רוסיה, שנובעים גם מהחולשה, או לפחות מה שנתפס בעיניה כחולשה של מדיניות אובמה והססנותו במאבק נגד דאע"ש, יתגלו כמהלכי הבקעה להסדר בינלאומי בסוריה.
רמז לכך ניתן היה למצוא גם בנאומו של הנשיא אובמה, שדרך אגב לא הזכיר כלל את ישראל או את הסכסוך עם הפלסטינים, מה שמלמד על סדר היום העולמי, שבו ישראל נחשבת לשחקן זניח.
בנאומו, אובמה כבר לא שלל את האפשרות שהנשיא אסד יכול להיות חלק מהפתרון ואינו רק הבעיה. אובמה דיבר על הצורך להיות "ריאליסט", על "פשרה" ועל "תקופת מעבר" לייצוב השלטון, אך גם הדגיש כי בסופו של דבר אסור לחזור לסטטוס־קוו שהיה לפני פרוץ המלחמה לפני יותר מארבע שנים וחצי, ועל כן על הנשיא אסד, שטובח בבני עמו, יהיה חייב ללכת.
הסכמה בינלאומית רחבה בנושא, ובעיקר בין רוסיה לארה"ב, שתוביל להסדר בסוריה, עדיין רחוקה מהשגה, אך גם אם תושג לא מדובר בהכרח בחדשות רעות עבור ישראל. בוודאי שמבחינה מוסרית הפסקת המלחמה, שבה נהרגו כבר רבע מיליון בני אדם, היא חובה אנושית, גם אם הארכת המלחמה משרתת אינטרסים ישראליים ומחזקת את מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית.