האסונות של החג': האם גם הפעם איש לא ייתן דין וחשבון?

למודי ניסיון ואסונות קטלניים בעבר, הקימו הסעודים קווי רכבת קלה אל האתר וממנו. אבל מעשה שטן, גם הטכנולוגיה לא עמדה לצדם הפעם. רבבות צליינים שיצאו מקרונות הרכבת עם הפנים לאתר הסקילה, פגשו אלפי מאמינים כמותם, רובם מארצות אפריקה השחורה, שסיימו את המלאכה. במקום לפנות לקרונות שייקחו אותם הרחק מהאתר, עלו האפריקאים למסלול הלא נכון והתערבבו בבאים. נוצר לחץ, שהתפתח לכדי דחיסה עצומה ובלתי אפשרית, שהתגלגלה לידי אנדרלמוסיה קטלנית.
 

בתום האסון נותרו על הקרקע, זו על גבי זו, 769 גופות, ולצדן כמעט אלף פצועים. רוב ההרוגים הם איראנים (134), מצרים (55) ומרוקאים (31). נמנו עמם גם עולי רגל מקמרון, מהודו, מפקיסטן וממדינות אחרות. הסעודים מיהרו לנער חוצנם מכל אחריות לאסון והאשימו את המתפללים עצמם, 
 

ובראשם כמובן האיראנים, כי לא נשמעו להוראות ובכך גרמו לאסון. טהרן, מצדה, לא נותרה חייבת, וטענה כי האשם במארגנים. נשיאה חסן רוחאני תבע חקירה ודרש מסעודיה לעמוד בחובתה הדתית והמשפטית ולמצוא את האחראים. במדינות אסלאמיות שונות נקראו הסעודים לחלוק את ניהול העניינים בעיר הקדושה עם ממשלות נוספות. 
 

המתיחות שפרצה בין ריאד לטהרן ביטאה יריבות עמוקה השוררת ביניהן ומוצאת את ביטויה העצבני בעיקר בזירות אחרות. סעודיה ואיראן נלחמות מרחוק כמובן, ובאמצעות שליחים, על ההגמוניה בארבע מדינות: סוריה, עיראק, תימן ולבנון. זהו מאבק איתנים, שנהוג לראותו כעימות בין שיעים לסונים, אבל למעשה הוא רחב ועמוק הרבה יותר. הוא עימות בין שתי מעצמות נפט, בין ערבים לפרסים, בין שתי ישויות הטוענות כי בשטחן נמצא המרכז האמיתי לאסלאם. האיראנים, כידוע, מעניקים בלבם מקום של בכורה לערים נג’ף וכרבלא בעיראק, שם מצאו את מותם שניים מקדושי השיעה, האחים חוסיין וחסן. 

קריסת העגורן במסגד הגדול של מכה. צילום: טוויטר

האסון הזה אירע 12 יום אחרי טרגדיה אחרת שפקדה את העיר הקדושה ביותר לאסלאם. עגורן ענק שניצב מחוץ לחומות המסגד הקדוש וסייע בעבודות פיתוח ובנייה, לא עמד בעוצמת הרוחות החמות שהשתוללו באותם ימים באזור. בעוד אלפים גודשים את רחבת המסגד, בראשיתם של טקסי החג’, התמוטט העגורן לתוך המתחם. 111 עולים לרגל נמחצו למוות. בדיעבד, התברר אסון העגורן כקדימון למוות ההמוני שציפה מעבר לפינה. 

“מסע מסוכן"

העלייה לרגל למכה, המכונה חג’, היא אחד מחמשת עמודי האסלאם, מצוות היסוד שבהן חייב כל מאמין. ארבע האחרות כוללות את צום רמדאן, את העדות (הכרזה כי אין אל מלבד אלוהים וכי מוחמד הוא שליחו), חובת התפילה חמש פעמים ביום, ו”הזכאת” - מתן מס צדקה לעניים. בעידן המודרני הפך האירוע לכינוס הגדול ביותר בעולם. המאמינים שוהים שם כשבועיים בסדרה של טקסים, שאחד משיאם הוא סקילת עמודי השטן. הסעודים מתגברים את העיר הקדושה ב־60 אלף אנשי ביטחון, מאות רוכלים, אלפי עובדי ניקיון וכ־3,000 ספרים, שיעזרו לאורחים לקצוץ את שערם, כחלק ממנהג ההיטהרות לפני הטקסים. 
 

אין זאת הפעם הראשונה שבה מצאו צליינים חפים מפשע את מותם במהלך החג’. אף שמדובר במקום הקדוש ביותר לאסלאם, לכל ידוע כי קללה מוטלת על הטקס השנתי. האסונות הסדרתיים בחג’ הם תופעה חדשה יחסית, שבלטה במיוחד בשלושת העשורים האחרונים. הגדול בסדרת האסונות התרחש לפני 25 שנה. עשרות אלפי מתפללים נלכדו בתוך מנהרה שהובילה אותם להר ערפאת, עוד אתר קדוש המשמש לטקסי החג’. 1,426 מצאו שם את מותם. 

שבע שנים אחר כך, ב־1997, פרצה שריפה באוהלי מגוריהם של צליינים והרגה 340 מהם. ב־1987 נהרגו 402 מתפללים בהתנגשויות עם המשטרה הסעודית. רובם היו איראנים, שהפגינו נגד ארצות הברית. ב־2006 נרמסו למוות 360 בני אדם באסון שהתחולל במכה. בתווך אירעו כמה אסונות מעיכה נוספים, שקיפדו את חייהם של מאות. 
 

מדי שנה בחג’ מגיעים למכה, בממוצע, כאלפיים מוסלמים מבני המיעוטים בישראל. בשני האסונות שקרו השנה לא נפגע איש מהם. “הנסיעה לשם אינה פשוטה”, מספר היית’ם שתרובי מכפר פוריידיס (40) שיצא למסע לפני חמש שנים עם הוריו. “אלו 18 שעות מטורפות בדרך היבשה מהבית עד לסעודיה. אתה יוצא לגשר אלנבי, משם ממשיך ומקבל דרכון זמני, כי בזהות הישראלית אסור להיכנס לסעודיה. ואז מתחיל המסע ביבשה. האוטובוסים לא משהו, ויש עומס נוסף בגבול הסעודי־ירדני. עם הסעודים אי אפשר לדבר. הם מאוד סמכותיים ואין להתווכח איתם. מילה לא במקום, והם עלולים לעכב אותך שעות”.

שתרובי והוריו ביקרו גם בעיר הקדושה אל־מדינה, וביחד ארכה המשימה שבועיים. “זה מסע מאוד מסוכן. אתה נוסע קילומטרים במדבר, באוטובוסים לא ברמה, ומחכים הרבה. אם יש תקלה, אתה תקוע במדבר. אם קורה משהו בדרך, האמבולנס יגיע אחרי שעות. לשירותים לא נכנסתי”. 

"אי אפשר לדבר עם הסעודים" עולים לרגל בעיר מכה. צילום: רויטרס

תנאי המגורים במכה ובאל־מדינה משתנים – מבתי מלון בדרגת חמישה כוכבים ועד לינה באוהלים. “אנחנו נסענו לעומרה (עלייה לרגל קטנה, לא בתקופת החג’), ולכן המלונות פנויים. שם השירות טוב. בחנויות ובבתי העסק אתה לא רואה סעודים”, מספר שתרובי. “מי שמפעיל אותם הם הודים, נפאלים, פקיסטנים. הסעודים רק באים לקחת את הכסף. כל החבילה עולה כ־10,000 שקל ליחיד, כולל נסיעה, מלון וכניסה לאתרים. הירדנים גוזרים קופון יפה מכל זה, ולנו, ערביי ישראל, הם לוקחים יותר מאשר מאחינו שבשטחי 67’. זה ביזנס”.
 

למרות תלאות הדרך והמחיר הכספי הגבוה, המסע לעיר הקדושה משתלם. “מכה היא עיר מושקעת. תמיד הכל נקי ומסודר”, מספר שתרובי. “מתחם הכעבה הוא אזור ממוזג. האווירה הדתית מאוד חזקה. יש שקט מוחלט. לפי האמונה שלנו, אברהם אבינו בנה את הכעבה. מבאר המים, שנמצאת ברחבת המסגד, השקתה שרה את בנה איסמעיל (ישמעאל). האבן השחורה, שנמצאת על קיר הכעבה, לקוחה מגן עדן. לא מפתיע מדוע אתה נכנס לשם, ומיד יורדות לך דמעות”.
 

הרשויות בסעודיה, למודות הטרגדיות, לא הראו סימני לחץ בעקבות האסון הכפול השנה. את ההצגה האסרטיבית צריך הרי לעשות, ויורש העצר, מוחמד בן נאיף, מיהר להודיע על ישיבת חירום בלשכתו לבירור נסיבות האירוע. בן נאיף, שהוא גם שר הפנים וראש ועדת החג’ העליונה, הורה על הקמת ועדת חקירה. אפשר להניח שכאשר זו תסיים את מלאכתה, לא יתעניין איש באסון. את תוצאותיה האמיתיות, מן הסתם, תשמור משפחת השלטון הסעודית לעצמה. ייתכן בהחלט שהסיפור ייחתם בענישת הש”ג. בריאד יודעים כי אף כוח בעולם אינו יכול ליטול מהם את השליטה על המקומות הקדושים ועל ההון הרב שמוזרם לקופתם מדי שנה הודות למפעל העלייה לרגל.
 

“הדרישה לחלק את השותפות בניהול החג’ היא תוקפנות כלפי ריבונות הממלכה”, כתב הפובליציסט הסעודי מוטלק אל־מוטיירי ביומון “א־ריאד”. כפי שניתן להבחין, למוטיירי, מייצגו הנאמן של הארמון בריאד, יש היגיון משלו בנוגע לשאלה מדוע אין להעניק למדינות אחרות זכות על ניהול העניינים במכה. “החג’ הוא חובה על כל מוסלמי. לכן התחייבה הממלכה להקל על המוסלמים את ביצועו, על פי הסכמים מחייבים שאישרו כל המדינות האסלאמיות. כל סטייה מהסכמים אלה, לפיכך, מהווה התקפה מפורשת על ריבונותה של סעודיה".