בקנטינה של ארגון הסיוע "כיכר לחם" באזור הגדה השמאלית בפריז, מדרום לנהר הסן, ערך השף ז’ראר קאנייה ארוחה חגיגית לדיירי המקום ולאורחיו במסגרת חג הגסטרונומיה הצרפתי.

בעזרת צוות המתנדבים שלו הכין השף תפריט "קל ואלגנטי", כהגדרתו, שהיה רחוק מסעודת גאלה מפוארת, אלא כלל מנות שאפשר לכנותן משודרגות, לפחות מבחינה אסתטית. מתנדבות לבושות חלוקים לבנים הגישו ל־120 פליטים מסוריה, רובם גברים, את המנות, בהן כריכי סלמון, דג באורז ועוגה. גם מרטין פינוויל, השרה הצרפתייה למסחר, צרכנות ו"כלכלה סולידרית", הגיעה למקום כדי להפגין הזדהות, אבל הפליטים, שהיו לבושים בצורה מכובדת ומסודרת ככל האפשר, לא חיכו לשרה ולמלוויה והסתלקו משם אחרי שסיימו בחופזה את הארוחה. 
 
"הם שאלו אם הארוחה היא חלאל (המקבילה המוסלמית ל’כשר’ – ג"ק)", סיפרה המתנדבת היהודייה אסתר, שריכזה את צוות האירוח, "אמרתי להם: הכל חלאל". כבר 20 שנה אסתר, ילידת תוניס, מתנדבת בארגון "כיכר לחם", שגם מעניק לה דיור מוזל. בעברה היא גרה בישראל במשך שש שנים, אבל, לדבריה, לא אהבה את הגזענות שהופגנה כלפי מי שהיה אז בן זוגה, איטלקי לא יהודי. לאחר מכן חזרה לפריז. במסגרת התנדבותה בארגון, כל יוזמה להקל על הנזקקים, רובם ככולם מהגרים, עדיין מעלה דמעות בעיניה. 
 
הארגון הצרפתי "כיכר לחם" אינו היחיד הנוקט יוזמה פרטית משלו לסיוע למאות אלפי הפליטים שפוקדים בימים אלו את אירופה. בעוד מדינות אירופה מתקשות להתמודד עם המשבר ועדיין חלוקות בנוגע למדיניות הקליטה של הפליטים ולמכסות שיוטלו על כל אחת מהן, יותר ויותר גורמים בוחרים על דעת עצמם, וללא מעורבות ממשלתית, לתת יד לפליטים הגודשים את צרפת. 
 

מרכז הנופש של העיר סרז’י, למשל, ממערב לפריז, הפך לאחרונה למעון קליטה של מאות פליטים שהביאה מגרמניה סוכנות הפליטים הצרפתית. שם ערכו לכבודם קבלת פנים צנועה לרגל חג הקורבן. בשעת בוקר מוקדמת באולם הישיבות במקום, ד"ר פייר אלאמין מסיים את בדיקתו של תינוק. האם, פליטה מסוריה, מלבישה את התינוק בהקלה. הרופא מדבר איתה בערבית. לאחר מכן ד"ר אלאמין ממהר לעיר הסמוכה פונטואז כדי לפתוח את המרפאה שלו.


"גם אם אין לנו כל התשובות, צרפת לא תנטוש אתכם". פליטים במרכז הנופש של סרז'י. צילום: רויטרס

בתור בנו של מהגר שהגיע מסוריה עוד בשנות ה־80 של המאה שעברה, הוא חש אמפתיה למצבם של הפליטים ומיהר לדבריו להיענות לקריאתה של הקהילה לעזור למהגרים. ערב קודם לכן, מהדי עודיימה, אופטיקאי ממוצא סורי גם הוא, חילק בחינם זוגות משקפיים לפליטים. הוא גם ניסה לקבוע עבור מי שנזקקו לכך ביקורים אצל רופא מומחה בפונטואז, אבל בבית החולים המקומי מיהרו לבטל את התור כשהתברר שמדובר בפליטים. 
 
הנשיא פרנסואה הולנד התחייב כי בשנתיים הקרובות יקלוט 24 אלף מהגרים, ובנוסף יקלוט מיד אלף מהגרים מתוך אלו שהגיעו למינכן, כאות הזדהות עם גרמניה. החלטה זו עוררה מבוכה בקרב אורחי המעון בסרז’י, לאחר שמתוך 600 המהגרים שהועברו באוטובוסים ממינכן, ולא הצליחו למלא את המכסה של הולנד, עזבו כבר 40. הפגישה עם נציגת לשכת הקליטה והתעסוקה לפליטים הייתה רחוקה מלהרגיע את חששותיהם של אלה שנשארו. "אני לא מבין בכלל את הצרפתים", אומר עובאידה, שהיה סטודנט בדמשק, "הם מספרים לנו כל פעם משהו אחר. זה פשוט מערער אותנו". הוא וחבריו, בשנות ה־20 לחייהם, רוצים לחזור לגרמניה משום שהצרפתים, שמבטיחים להם כי יעניקו להם במהרה את  המעמד הנכסף של פליט מדיני ("בתוך עשרה ימים", הבטיח בגאווה נציב המחוז), אינם יכולים להבטיח להם גם מקום עבודה ואפילו לא סיוע כספי נאות עד למציאתו. עובאידה וחבריו חוששים למצוא את עצמם בעוד עשרה ימים מצוידים במסמכים אבל ברחוב. יום קודם כבר עזבו שני פליטים לגרמניה, ואחר ניסה להגיע לבריטניה. "גם אם אין לנו כל התשובות, צרפת לא תנטוש אתכם", עבדרהים לאסרי, שמונה למתאם על ידי העירייה, ניסה להרגיע, אך כנראה ללא הצלחה. 
 
לצד הסיוע שנתנה הקהילה המוסלמית, גם ארגון שירותי ההצלה הקתולית, הפועל למתן סיוע לנזקקים, הזרים לטובת הפליטים תרומות ומתנות, אבל בשלב מסוים החליטה ההנהלה להפסיק את הסיוע הפרטי. "יש לתכנן היטב את מה שאנחנו נותנים לפי צורכי הקליטה", הסביר מנהל המקום.
 
חיסול חשבונות
 
בשטח נטוש בעיירה סנט אואן, מצפון לפריז, מצבם של הפליטים הסורים גרוע הרבה יותר. הם לא הגיעו במסגרת מאורגנת. כ־250 איש מצטופפים ב־50 אוהלים בשטח חולי בשולי הדרך. כמה מבוגרים מקבצים נדבות מנוסעי מכוניות. מתנדבים, רובם מוסלמים מהשכונות הסמוכות, מגיעים לעזור לנצרכים בחג הקורבן. נז’אט לרבי, למשל, הביאה חבילות חיתולים, ממתקים ובקבוקי מים שמצטרפים לערימות סביב. בגדים מבצבצים מפחי האשפה. אחד המתנדבים מספר שיש מי שעוסקים בסחר במתנות. 
 
כמה משפחות פליטים הגיעו במכוניות זולות שנרכשו בבלגיה, והם ישנים בהן בלילות גשומים. אבל למקום מגיעים גם אנשים לבושים היטב במכוניות מפוארות. מוחמד אל־נאסאן, למשל, צרפתי ממוצא סורי, מחנה את המרצדס שלו ומתגאה בכך שהצליח לשכן חמש משפחות בחמש דירות ששכר עבורן. גם אחרים מגיעים ומודיעים ששכרו חדרים במלונות סמוכים בעזרת כסף שהצליחו לאסוף. אחד המבקרים הגה רעיון גרוע: להוציא כמה שטרות כסף ולנסות לפזר אותם בקרב שוכני המחנה. המהומה שנוצרה סביבו בתוך רגעים, וכללה דחיפות ומכות, הבריחה אותו משם מהר. 
 
מהדי, שעובד בבית חולים סמוך, מחפש בקדחתנות אישה בחודש השישי להריונה שנתקפה צירים ואז ונעלמה. "יש לה זיהום, היא עלולה לאבד את התינוק", הוא אומר. זוג פליטים אחר, שלבתם הקטנה יש 40 מעלות חום, נמנעים זה יומיים מלהביא אותה לבית החולים פן יעצרו אותם ויגרשו אותם בחזרה לאיטליה, שממנה הגיעו באופן בלתי חוקי לצרפת.
 
גם במחנה המהגרים הגדול ״ג’ונגל״, בפאתי עיר הנמל קאלה שעל שפת תעלת למאנש, מסתובבים בין האוהלים בעלי הון שהגיעו במכוניות מהודרות. אבל לא מדובר במתנדבים שמתגייסים לטובת הפליטים, אלא בבאי כוחן של הכנופיות המקומיות, שעושות כסף גדול מהברחתם של המהגרים לעברה השני של התעלה. בין היתר, פועלות במקום המאפיה הכורדית והמאפיה האלבנית, שבדרך כלל פועלות כל אחת בתחומה, אבל לפעמים גם מגיעות למצב של התנגשויות וחיסול חשבונות. 
 
אפשר גם לראות סוג של יוזמת סיוע פרטית בפועלה של פרנסואז אולסה, קונסולית הכבוד של צרפת בבודרום שבטורקיה, שמכרה למבריחי המהגרים סירות לחציית הים התיכון, לחופי איטליה או יוון, באמצעות חנות ספנות שבבעלותה. חלק מאותן סירות, בהן גם סירתו של איילן כורדי בן ה־3, שגופתו נפלטה לחוף בודרום וזעזעה את העולם. החשיפה של פועלה של אולסה הביאה להדחתה מתפקידה.
 
האזרחים התמרדו
 
ליוזמותיהם של בודדים ושל ארגונים לא ממשלתיים לסייע לפליטים באירופה יש חשיבות רבה לנוכח חוסר ההחלטיות וההתחמקויות של ממשלות אירופה ממציאת פתרון ממשי למשבר.
 
היוזמה הנפוצה ביותר במדינות אירופה היא איסוף תרומות ומצרכים למען הפליטים. בפסטיבל גלסטונברי בבריטניה, למשל, נאספו 500 זוגות נעליים ואלפיים שכמיות ופריטי עזרה ראשונה למען דיירי המחנה "ג’ונגל" של קאלה; בהונגריה, שממשלתה מסרבת בתקיפות למכסות הקליטה שהאיחוד האירופי מבקש להשית עליה, נאספו בפסטיבל המוזיקה סיגט אוהלים עבור הפליטים; עיתונאית גרמנייה אספה למען הפליטים באמצעות הבלוג שלה בגדים, רהיטים ואופניים ואף הצעות לשירותים שונים שיקלו עליהם, למשל שיעורי גרמנית, תרגום מסמכים או ליווי המהגרים לביקור רפואי; בצרפת ובנורווגיה הצליחו אתרי אינטרנט שהוקמו במיוחד לשם כך לגייס עשרות אלפי חתימות של מתנדבים, ובמיוחד כאלה שמציעים לפליטים מקומות מגורים; גולשים בצרפת, בגרמניה ובאוסטריה הקימו אתר לגיוס מקומות מגורים למהגרים; אגודת סינגה בצרפת קיבלה ביום אחד יותר מאלף הצעות של אזרחים שמוכנים להעמיד חדר או דירה לרשות המהגרים, וארגון של מסדר הישועים מקבל כמה עשרות הצעות כאלה ביום; מרכז תרבות ברומא, שהמהגרים שותפים לניהולו, אסף בגדים וארוחות מתושבי הרובע, ואף קיבל מהאפיפיור פרנציסקוס משאית עם מוצרי מזון; בעיר פדובה שבאיטליה עברה גברת בת 90 לגור בדירה קטנה והעמידה את הווילה שלה לרשות הפליטים; ובעל כפר נופש במדינה שיכן מהגרים חינם אין כסף.
 
הסיפורים מחממי הלב שהאנושות כל כך זקוקה להם בימים אלו, לא מסתיימים בזאת. אליהם מתווספים גם בני זוג בעיר הבריטית קנט שרצו לאסוף אלף לירות שטרלינג באינטרנט לסיוע לפליטים והצליח בתוך זמן קצר לגייס 50 אלף שטרלינג.
 
גם עיריות באירופה נוקטות מדיניות הומניטרית עצמאית כלפי הפליטים. עדה קולאו, ראשת העיר ברצלונה, למשל, פרסמה קריאה נרגשת בפייסבוק למען הפליטים וקיבלה 1,200 הצעות אירוח לפליטים ביום אחד. בנוסף, 40 ערים ועיירות בבריטניה נרשמו לפרויקט בשם "עיר מקלט". בדף הפייסבוק של הסופר האיסלנדי ברינדיס ביורגווינסדוטיר, למשל, התמרדו 14 אלף אזרחים נגד "רוחב לבה" של ממשלתם, שהסכימה לקלוט 50 פליטים בלבד. בתגובה הבטיח שר החוץ במדינה להגדיל את מספרם. גם מרטין פצלט, חבר פרלמנט גרמני ממפלגתה של הקנצלרית אנגלה מרקל, הודיע כי הוא מארח בביתו שתי משפחות פליטים. אבל יש להודות שחבריו שהביעו עוינות כלפי קליטת הפליטים נהנים מפופולריות גבוהה יותר, במיוחד במזרח המדינה.