משבר הר הבית בירושלים מעסיק בתקופה האחרונה את ההנהגה הירדנית ואת דעת הקהל במדינה. ההצהרות זועמות למדי, והאשמה כולה מוטלת על ישראל. אבל העניין הציבורי במשבר הישראלי־פלסטיני הוא רק אתנחתה בניסיון להתמודד עם המשבר המרכזי המאיים כיום על ירדן: הצפתה במאות אלפי פליטים מסוריה ומעיראק, בעקבות הכאוס שיצר ארגון דאע"ש בשתי המדינות. המוני הפליטים הללו מערערים את מאזן האוכלוסייה בממלכה, המונה 6.5 מיליון תושבים בלבד.
לפי נתוני האו"ם, כ־690 אלף פליטים הגיעו לירדן בשלוש השנים האחרונות ונרשמו על ידה, מהם 630 אלף מסוריה, 51 אלף מעיראק ו־3,500 מסודן. אבל גורמים ירדניים רשמיים מעריכים כי המספר הכולל של הפליטים הוא לא פחות מ־1.4 מיליון. 85% מהם חיים מחוץ למחנות הפליטים, ו־80% חיים מתחת לקו העוני. המצב במדינה, מודים כולם, הוא על סף קריסה.
ביולי 2012 הקימה ירדן, בסיוע נציבות האו"ם לפליטים, את מחנה הפליטים הגדול במזרח התיכון, זעתרי, במחוז מפרק, לא רחוק מגבול סוריה. עיר האוהלים, שהתמלאה במשפחות שנסו מן התופת הסורי, הפכה לאחת הערים הגדולות של ירדן, בלי שנבנה בה בית אחד ובלי שגר בה אפילו ירדני אחד. הפליטים, שרובם עזבו בתים נוחים שהפכו לעיי חורבות, נאלצו להתמודד עם החום הכבד בקיץ ועם הבוץ וההצפות בחורף. אוהלים רבים קרסו ולא החזיקו מעמד. הם התקשו למצוא מקומות עבודה בשל חשדנות רבה של האוכלוסייה הירדנית כלפי "הפולשים" והתקשו גם למצוא או להקים בתי ספר וגנים עבור ילדיהם. עד היום שליש מהם אינם לומדים במקום מוסדר.
במאמץ לתעל את המוני הפליטים שהמשיכו לזרום מאזורי הקרבות, הוקם ב־2014 מחנה פליטים נוסף, עזראק, באזור מדברי בצפון המדינה. לאורך רצועה של 15 קילומטרים הוקמו שורות של מבני מתכת לבנים. המקום כבר שימש בעבר כמקלט לפליטים עיראקים וכוויתים במלחמת המפרץ. יכולת הקליטה של המחנה החדש נקבעה ל־130 אלף איש, אך כיום מתגוררים שם פחות מ־19 אלף. גם הם מתלוננים על החום ועל תנאי המדבר הקשים, על ההפסקות התכופות בחשמל ועל המחירים הגבוהים של המזון שניתן לרכוש במקום ובסביבה. לפני ימים אחדים הכתה במחנה עזראק סופת חול נוראה שטלטלה את המבנים הלבנים, אך לא גבתה קורבנות. "הביטו סביב, האם זה מקום לחיות בו?" תוהה אחמד, שהגיע לעזראק מחומס המופצצת וההרוסה עם אשתו ותשעת ילדיהם, אחרי שעבר תחילה בעיר מפרק ואחר כך במחנה זעתרי. רוב הפליטים מסוריה ומעיראק עקפו את הרשויות והעדיפו לנסות את מזלם בערים הגדולות. ובכל זאת, לא מעט מהם מצאו את דרכם חזרה אליהם. "החיים מחוץ למחנה הפכו לאחרונה בלתי אפשריים עבור משפחות רבות, ולכן הם חוזרים למחנות הפליטים", אומרת דוברת נציבות הפליטים קרן וידלינג. "בעמאן הבירה הם גילו כי הם נמצאים באחת הערים היקרות בעולם".
ארשת מתח
מטה נציבות האו"ם לפליטים בעמאן נראה כמו בסיס צבא או מחנה מעצר, והוא מורכב ממבנה ששימש כבית ספר, שלו נוספו שורות של צריפים, ובהם חדרי משרד וחדרי ראיונות, המזכירים חדרי חקירות לכל דבר. אומנם נציגת האו"ם ביקשה לצמצם ככל האפשר את נוכחות העיתונאים, בטענה ש"זה יפחיד את הפליטים", אך נדמה כי במטה כבר השלימו עם נוכחות התקשורת. באולם ההמתנה הגדול, שממנו מופנים הפליטים הטריים לשיחות "מיון" ואליו מגיעים הוותיקים כדי לקבל מידע, מצטופפים עשרות גברים, נשים, ילדים ותינוקות, ועל פניהם ארשת מתח. "אנחנו מסוריה, היה לנו שם קשה מאוד", אומר גבר משופם ועייף ומביט בדאגה באשתו ובשלושת ילדיו.
לא רחוק משם, כמה ילדים יושבים מול מחשבים בחדר שניצב מאחורי מחיצת זכוכית. אנשי נציבות הפליטים מעדיפים לדברר בעצמם את הפליטים שבטיפולם. אחד מהם, רוברט סיבסון, מסביר כי אסור להתייחס לפליטים כאל אוכלי חינם שרוצים לחיות על חשבון המוסדות הבינלאומיים ועל חשבונה של ירדן. "רובם אנשים בעלי גאווה עצמית", הוא אומר. "הם רוצים למצוא מהר עבודה ולפרנס את משפחותיהם". אבל סיבסון גם מספר על המחסור הגדול במימון. "230 אלף איש המוגדרים פגיעים ביותר לא יקבלו סיוע במזון החל מחודש זה", הוא מספר. "עוד 210 אלף המוגדרים ברמת פגיעות חמורה יחדלו לקבל סיוע בסוף נובמבר אם לממשל הירדני לא יגיע המימון שיאפשר את המשך הסיוע. הממשל הירדני גם הודיע שכל האזרחים העיראקים לא ייהנו יותר מסבסוד בשירותי הבריאות החיוניים ויצטרכו לשלם כמו כל אזרח זר בירדן, מה שהם לא מסוגלים כמובן לעשות".
מטה נציבות האו"ם לפליטים בעמאן. צילום: גדעון קוץ
סך כל התרומות של מדינות בעולם לסיוע לפליטים בירדן הגיע עד כה ל־140 מיליון דולר לסורים ופחות מ־400 אלף דולר לעיראקים. בראש התורמות לסוריה ניצבת ארצות הברית עם 56 מיליון דולר, ואחריה כווית עם 35 מיליון דולר. שום מדינה ערבית אחרת לא תרמה. לעיראקים תרם האיחוד האירופי 340 אלף דולר וארצות הברית תרמה 50 אלף דולר. "צריך לעזור לירדן, אחרת יקרה אסון", אמר ראש ממשלת צרפת מנואל ואלס, שביקר לאחרונה בעמאן, והבהיר שמבחינתו האסון הגדול ביותר יהיה אם הפליטים בירדן ימשיכו לאירופה כמו רבבות אחרים שממשיכים להגיע אליה בגלים. לדבריו, יש לתמוך ככל האפשר בשהותם הזמנית בירדן. אבל הפליטים עצמם חושבים אחרת.
"לבוא גם לישראל"
סוגיית הפליטים מעסיקה כאמור את ירדן במקביל לסערה סביב הר הבית. במהלך ביקורו בעמאן שמע, לדבריו, ראש ממשלת צרפת ואלס ממלך ירדן עבדאללה השני ומראש הממשלה עבדאללה א־נסור הערכה כואבת של המצב, אבל לא הצליח לשכנע את הירדנים להסכים להצבת משקיפים בינלאומיים בהר הבית, מה שהיה עשוי לערער על סמכויותיו של הוואקף הירדני במתחם הקדוש. גם הצעתה של צרפת להרחיב את הקוורטט לענייני הסכסוך הישראלי־פלסטיני למדינות נוספות לא עוררה התלהבות.
סגן ראש הממשלה ושר החוץ הירדני נאסר ג’ודה הודה שהמצב קשה, אבל לדבריו עדיין ניתן לפתור אותו. את התקרית שהייתה לו עם סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, שהתעקשה לענות לו בהרחבה ובתקיפות במהלך דיון באו"ם שבו לא נהוג להתערב בדברי המשתתפים, הוא הגדיר כ"בעיה קלה". התבטאויותיהם של בכירים אחרים היו קשות הרבה יותר. "מה רוצים מאיתנו עם היוזמות להצלת השלום?" אומר סגן ראש הממשלה ושר החינוך מוחמד טניבט. "תפנו לישראל. המפתח לעצירת האלימות בידיה. לירדן יחסים טובים עם ישראל, אבל הם עלולים להיפגע אם המצב ימשיך להידרדר".
"אני פלסטיני. ביתי בישראל", אומר ראש עיריית עמאן, עאקל בלטאגי, בייאוש, "ולמרות זאת פעלתי למען התקרבות בין העמים, אבל עכשיו איני יכול להמשיך בכך. רק ישראל אשמה במה שקורה".
האווירה סוערת בימים אלו גם בשני בתי הפרלמנט של ירדן. צירי הבית התחתון קיבלו החלטה שנועדה "להגן על הפלסטינים מפני השחצנות הישראלית" והודו למלך עבדאללה על "עמידתו האיתנה מול הפשעים הישראליים". הסנאט הירדני האשים את ישראל בניסיון "לזרוע כאוס ולנצל את ההתפתחויות באזור ואת אדישות הקהילה הבינלאומית כדי לכפות באמצעים אלימים מציאות חדשה בשטחים הפלסטיניים". גם הרחוב הירדני סוער לנוכח האירועים האחרונים. ליד מסגד אל־קאלוטי נערכה הפגנה שבה דרשו המפגינים לגרש את שגריר ישראל ולשים קץ להסכם השלום בין ישראל וירדן. גם ארגונים מקצועיים, בהם "המהנדסים למען פלסטין" ו"ועדת ירושלים" של איגוד המהנדסים הירדני ארגנו הפגנות משלהם.
אבל כל זה כאמור לא משכיח מהירדנים את המצוקה הגדולה יותר שעומדת לפתחם. בקצה אחר של העיר, במתחם הכנסייה הלטינית של מרקא, מתגוררים עשרות פליטים נוצרים מעיראק. נשים מציצות מחלונות החדרים מעל לחצר המשחקים של בית הספר של הכנסייה. נציגים נבחרים הורשו להתכנס באולם התפילה שבו שרה מקהלת ילדים מחרוזת של המנונים דתיים לכבוד האורח רם המעלה מצרפת. אחר כך, באולם הכנסים הסמוך, מוגש מזנון של חג, שנושא אופי של בית תמחוי. ובכל זאת, ילדי המקהלה מתנפלים בחדווה על הממתקים. הנוכחים לוקחים כמה מאפים למשפחות הממתינות בחדרי המתחם. אחד מהם הוא אבו סאלאם, כפי שהוא מכנה את עצמו. במוסול שבעיראק, שם התגורר עם משפחתו, היה אחראי למערך הבקרה של הפקת הנפט. במסגרת תפקידו עבד עם מומחים זרים מארצות הברית, גרמניה וצרפת וביקר במדינות שונות באירופה. עכשיו הוא רוצה לחזור לשם כפליט. "ברחנו בגלל דאע"ש", הוא מספר. "תחילה הגענו לעיר קראקוש. נשארנו שם עשרה ימים, וכשדאע"ש התקרב לשערי העיר, המשכנו לארביל והתגוררנו שם בכנסייה. בסוף ברחנו לירדן. אבל אנחנו רוצים לנסוע לאירופה, לקנדה או לאמריקה ולהצטרף לאחינו שם. בנציבות הפליטים רוצים שנישאר כאן, אבל אנחנו לא יכולים. אין לנו כסף ואיני יכול למצוא עבודה למרות הכישורים שלי. אין לי מספיק אוכל למשפחה", הוא אומר מבויש, מבקש סליחה וניגש אל השולחן "להביא כמה דברים לילדים". אחריו ניגש אלי מוסטפה, צעיר מוצק ונמוך קומה עם אנגלית בסיסית. "בעיראק הייתי מתאגרף ידוע", הוא מספר. "עכשיו אני צריך כסף כדי לנסוע מכאן לאמריקה, לצרפת, לבריטניה. בירדן לא טוב. אין כסף. אין עבודה. יש לי שני תינוקות".
אנשי האו"ם וגם ראשי המדינות שאתה רוצה להגיע אליהן רוצים שתישארו כאן. הם אומרים שהם ייתנו לכם כסף כדי שתוכלו להישאר.
"האו"ם רע מאוד. הוא לא נותן שום כסף. אני אומר לאו"ם: תן לי כסף כדי שאוכל לנסוע לאמריקה. תן לי כסף כדי שאוכל לנסוע לאירופה".
היית מוכן גם לנסוע לישראל?
"אין שום בעיה. אני מוכן לבוא גם לישראל, אם הם צריכים מתאגרפים. אבל אני רוצה לצאת מכאן מיד".