אם זה לא היה קורה גם לי ייתכן שעדיין הייתי סקפטי. בדיעבד כנראה שסומנתי כטרף קל בשלב די מוקדם. פחות מיממה לאחר הנחיתה בעיר הבירה של הודו, ניו דלהי, במהלך סיור בוקר נעים בלב הרחוב הראשי של השוק המכונה המיין בזאר - יעד טבעי לראשית הטיול עבור התייר הישראלי הממוצע - ניגש אלי בחור נמוך קומה שנראה בן המקום ופתח בשיחה חברית.
 
"מאיפה אתה?", התעניין, "ולכמה זמן אתה פה?", ואז סיפר באריכות כי הוא תושב מדינת רג'סטאן שמתגורר כעת בדלהי ולומד רוקחות. על אף האזהרות הרבות ששמעתי בטרם עליתי על המטוס, הבחור נמוך הקומה לא עורר את חשדי. הוא היה מסופר למשעי ולבוש היטב, חריג מאוד בנוף האורבני העני, רווי הפרות, הקבצנים והזוהמה שהקיפה אותנו מכל עבר.
 
שיחה קלה, וכבר הגיע לעניין. "בוא אחרי", אמר באנגלית קולחת. "אקח אותך לקניון, ממש פה מעבר לעיקול, שם תוכל לרכוש מתנות לכל קרוביך ואהוביך במחירים נהדרים". הסכמתי. כשהגענו למקום הודיתי לו ונפרדנו לשלום. "הקניון" התברר כחנות פרטית אחת בת שתי קומות לממכר רהיטים בעבודת יד, במחירים שגם בעיני התייר הטריות שלי נראו מופקעים. עזבתי בידיים ריקות, חושב שעוד יהיו הזדמנויות לזה. כשיצאתי לרחוב התברר לי שהבחור נמוך הקומה המתין לי כל העת מחוץ לדלת.
 

"עכשיו אקח אותך למשרד תיירות ממשלתי", אמר. "הם ייתנו לך מפה, הדרכה מלאה והמלצות שיעזרו לך לתכנן את הטיול שלך. זה יחסוך לך הרבה כאב ראש. מאוד מומלץ". כל הטוב הזה, הבהיר, יהיה על חשבון משלם המסים ההודי. "איפה המקום?", שאלתי. "ממש פה קרוב. תיירים לא מכירים את זה, אבל אתה נחמד אז אני רוצה לעזור לך".
 
לו רק הייתי יודע אז שהסוכנות הזאת אינה ממשלתית כלל, לו הייתי יודע שהסוכן החביב שהציג את עצמו בשם ג'ון מנסה למכור לי חבילת נופש מופקעת שאינה קיימת, ולו הייתי יודע כמה אחרים כבר נפלו בפח הזה.
 
"ההודים הם אנשים מתוחכמים", אומר ניסו קדם, מנכ"ל חברת הטיולים "אדמה - מסעות וטיולים". "יש להם שיטות לתת לך את התחושה שאתה עושה עסקים מהוגנים בזמן שלא תמיד זה ככה". 
 
כבר 30 שנה שקדם מלווה טיולים לפינות שונות בתת־היבשת, והוא מכיר אותה היטב. "בסך הכל אני חושב שרוב הסוכנויות הן אמינות, אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת". 
 
לדבריו, הקושי שניצב בפני המערבי הממוצע לעשות עסקים בהודו נובע מהצמיחה הכלכלית המהירה שהמקום עבר ב־20 השנים האחרונות. "זה כמו שואב אבק", הוא אומר. "הצמיחה הכלכלית פותחת הזדמנויות לכולם, אבל נכנסים לשוק העבודה אנשים שאין להם רקע מקצועי ומשאבים מתאימים". 
 
"אחד משלנו"

"רק אחרי שזה קורה לך אתה פתאום שומע על המון אנשים שזה קרה גם להם", אומרת א', תושבת תל אביב שביקשה לא להזדהות. א' הגיעה לניו דלהי לפני כחודש וחצי. "יש לך תחושה שכל העיר התאחדה יחד במזימה ענקית נגדך. אנשים אומרים 'לי זה לא היה קורה', אבל הם לא מבינים עד כמה קל ליפול למלכודת".
 
מטוסה של א' נחת בחמש לפנות בוקר, משם התכוונה להגיע למיין בזאר, שם הזמינה מלון מבעוד מועד. "ביציאה מהשדה ניגשתי לנהג מונית ושאלתי כמה יעלה לי לנסוע לשם. '1,200 רופי', הוא אמר. לאחר רגע הגיח נהג אחר מאחורי והציע נסיעה ב־500 רופי. התלהבתי מהחיסכון". אלא שהחיסכון הזה היה הפח הראשון.
 
רק כשהחלה הנסיעה הודיע לה הנהג כי המיין בזאר סגור ושעליה לבחור יעד אחר. "הוא אמר שיש חג הינדי, העיר סגורה ובתי המלון מלאים, ושבכלל מסתובבת עכשיו בניו דלהי קדחת דונגי והכי כדאי לי פשוט לצאת מהעיר, אלא אם אני רוצה לישון בהילטון או במלון יוקרתי אחר בעיר", היא מספרת. 
כשהביעה פקפוק בדבריו, הפנה הנהג את המונית לכביש קטן, שם ניצב מחסום משטרתי. המונית נעצרה. "הנהג יצא והסתודד עם השוטר", מספרת א'.
"אחר כך חזר ואמר שאין ברירה, שאני רואה בעצמי שיש מחסומי משטרה ואי אפשר להגיע ליעד. אבל שלא אדאג כי הוא ייקח אותי לסוכנות נסיעות שהוא מכיר ויעזרו לי לבטל את ההזמנה ולצאת מהעיר".
 
לדבריה, הנהג פנה לסמטה צרה, שם בבניין מט לנפול המתינה הסוכנות המדוברת. "ישבתי שם שעה שלמה", ממשיכה א'. "הסוכן הציע לי טיסה לקשמיר, אבל לא רציתי להגיע לשם, אלא לדרמסאלה. אחר כך הוא פתח מפה והראה לי טיסה לסרינגאר, בירת קשמיר". 
 
בעייפותה וייאושה לא שמה לב, והתרצתה. הפקיד החרוץ אף הציע לה חבילת טיול שכוללה שהות בבית סירה, בטרם תדרים שוב. ואז הגיע שלב המחיר. "הוא אמר לי שהחבילה עולה 30 אלף רופי", אומרת א'. "עדיין לא הכרתי את יחס ההמרה, אז שאלתי כמה זה יוצא בדולרים. כשהוא אמר 500 דולר, היה נראה לי שמדובר בסכום מטורף". 
 
חישוב פשוט מגלה כי מדובר בכמעט פי שבעה מהמחיר המקובל עבור נסיעה כזו. אלא שהסוכן לחץ, ברכות ובנחישות, ולבסוף הציג בפניה אתר אינטרנט שגיבה את דבריו והבהיר לה שאין ברירה. יעברו עוד שבועיים עד שא' תבין שהאתר היה למעשה מזויף.
 
"אנשים לא מבינים שהם צריכים להשקיע זמן בהכנת הטיול מראש", אומר קדם. "נסיעה כזו לא מתרחשת בספונטניות, חייבים לתכנן אותה ולעבוד עליה ולא להגיע לשטח ורק אז לגלות שיש לבנות תוכנית לטיול. אנשים רבים מעדיפים לחסוך את שלב סוכן הנסיעות הישראלי וחושבים שכשהם יגיעו להודו הם ייעזרו בסוכן מקומי שיעלה להם פחות. אבל אתה בעצמך ראית מה יכול לקרות".
 
תום לין למד גם הוא את הלקח על בשרו. "זה קרה לפני שנתיים", הוא מגולל את סיפורו. "טסתי להודו עם חברה טובה, ושמענו עוד בארץ את האזהרות מהעקיצות של ההודים. אבל התברר לנו שהם קצת יותר מתוחכמים ממה שחשבנו. הגענו לניו דלהי בערב וישנו במקום הראשון שמצאנו במיין בזאר. קמנו בבוקר לשוק וכמה מהסוכנויות המקומיות ניסו למשוך אותנו פנימה. המשכנו ללכת, ובחור מקומי אחד הצליח לשכנע אותנו לנסוע איתו לסוכנות הנסיעות שהוא מכיר. עלינו איתו על ריקשה והגענו לסוכנות, שם ישב בחור מקומי שדיבר אנגלית רהוטה וניסה לתת לנו הרגשה שהוא אחד משלנו".
 
בשיטה הידועה, הסוכן המקומי אמר ללין שיש בעיה עם התוכנית המוקדמת ושעליהם לחשב מסלול מחדש. "רצינו לצאת מניו דלהי באותו יום, אבל הוא אמר לנו שיש עיכוב או שביתה ואין אפשרות לצאת מהעיר", מספר לין. 
 
"במקום זה הוא הציע לנו טיסה לקשמיר ושהות בת עשרה ימים בבית סירה שאחריה נסיעה באוטובוס יוקרתי עם תאי שינה פרטיים לעיר לה שנמצאת בקצה הצפוני של הודו".
 
התוכנית דווקא מצאה חן בעיני לין וחברתו. "היה לנו נחמד לחשוב שיש לנו משהו מתוכנן לימים הראשונים שלנו בהודו ושמשם נתכנן את המשך השהות שלנו", הוא אומר. "הוצאנו סכום די מוגזם על הנסיעה הזו, למעלה מ־20 אלף רופי". 
 
השניים נחתו בקשמיר וזכו להגיע לבית הסירה, אלא שאחרי ארבעה ימים התבקשו על ידי בעל המקום לעזוב את המתחם כדי לפנות מקום לתיירים אחרים. הסוכנות, כך הבטיח, תחזיר להם את הכסף על הימים החסרים. לין וחברתו החליטו לעזוב, אבל את הכסף לא ראו עד היום הזה. 
 
"לא ללכת על עיוור"

"אפשר להגיד שהסוכנים בארץ מכירים את הודו מקצה לקצה, טוב יותר מהסוכנים ההודים", מבהיר קדם. "הארץ כל כך גדולה עד שכל אחד מהם מכיר רק את הסביבה הקרובה שלו, ואת השאר עושה על ידי פנייה לסוכנים אחרים. מי שבכל זאת מחליט לעשות דברים על דעת עצמו, כדאי שיקבל המלצות על הסוכנויות שהוא מתכנן להיעזר בשרותיהן ולא ללכת על עיוור, כי אתה אף פעם לא יודע על מי תיפול. אם כבר נכנסת לסוכנות לא מוכרת, תבדוק את הסוכנים שנמצאים שם. למשל, תבקש מהם טיולים מורכבים יותר מנסיעה לעיר אגרה לראות את הטאג' מאהל. ואל תסמוך על מי שנותן לך תשובות לא מקצועיות".
 
בנוף הישראלים שנפלו בפח סוכנויות הנסיעות הפיקטיביות בהודו, לין וא' הם בני מזל - הם לפחות קיבלו תמורה לכספם, גם אם המחיר היה מופקע. סיפורים על תיירים שנקלעו לסוכנויות מזויפות ורכשו חבילות לא קיימות נערמים אף הם. כך למשל קרה לי', תושב השרון, שרכש בסוכנות נסיעות בניו דלהי כרטיס נסיעה לאוטובוס בלי שידע כי הוא מזויף. הרכישה אומנם לא הייתה יקרה במיוחד, אלא שהיא גררה אי נעימות, בלשון המעטה. "אחרי שעה וחצי של נסיעה, הנהג עצר והוריד אותי בצד הדרך, באמצע שום מקום ובחושך מוחלט", הוא נזכר. למזלו תחנת אוטובוס מקומית עמדה לא רחוק משם ובתוך יממה הגיע ליעדו.
 
כך קרה גם לאייק, תושב ניו יורק, שנהג המונית שנסע עמו משדה התעופה באמצע הלילה סיפר לו את אותו הסיפור על החג ההינדי והעיר הסגורה והמסוגרת. בשל כך, אמר לאייק, עליו לפנות אל סוכנות נסיעות שתוציא אותו מהעיר. "הוא ממש עשה לי רגשות אשם", אייק מספר. "אמר, 'מה אתה לא מכבד את הדת שלנו? אתה אורח פה'. הרגשתי לא נעים ושאין לי ברירה". 
 
בסוכנות הוצעה לו אותה חבילת נופש לקשמיר, אלא שבמקרה שלו, מלבד הטיסה לשם, הכל היה מזויף. הטעות עלתה לו 900 דולרים.
 
"העקיצות האלה אומנם לא נעימות", אומר לין. "אבל איכשהו הן לא הפריעו לי ליהנות בטיול. מה שכן, זה גרם לי להתפכח ולהבין שאני לא יכול לסמוך על אנשים באופן עיוור". 
 
תרעומת, הוא אומר בפיוס, אין לו כלל. "במקום מסוים אתה חייב להעריך את התחכום".