מתקפת הטרור בפריז, שגבתה עד כה לפחות 132 קורבנות, הכתה בהלם את העולם, ואת צרפת בתוכו. ברפובליקה הכריזו על שלושה ימי אבל (שבת, ראשון ושני), שבמהלכם היו סגורים כל מוסדות הציבור, אתרי תיירות, תיאטראות, בתי קולנוע, שווקים ואפילו גנים ציבוריים. כמו כן הכריזו על מצב חירום, הגבולות נסגרו, ואזרחים רבים התקהלו במוקדי הפיגועים והניחו נרות, פתקים ופרחים או השתתפו בעצרות זיכרון למיניהן. ביום ראשון הוארה כנסיית נוטרדם במרכז פריז בצבעי דגל צרפת, ואלפים התייחדו בטקס מיוחד עם זכר הקורבנות. במהלך הטקס זימרו מאות אנשי כמורה תפילות לזכר הקורבנות. הטקס נוהל על ידי הקרדינל אנדרה וינגט־טרויס, הדמות הבכירה ביותר בכנסייה הקתולית בצרפת. “אנו כאן כדי לחלוק את העצב עם משפחותיהם וחבריהם ולהתפלל עבור הפצועים הנמצאים בבתי החולים”, אמר וינגט־טרויס. “עלינו לשמר את הערכים שלנו ולהוקיר אותם, זו התקווה היחידה שלנו. נגיב לברבריות הזאת באמונה באדם”.
אתמול אף נערכה במוסדות שונים ברחבי צרפת ובאתרי הפיגועים דקת דומייה לזכר הקורבנות - והנשיא פרנסואה הולנד עמד דום באוניברסיטת הסורבון.
בצרפת לא נהוג בדרך כלל לפרסם את שמות הקורבנות באמצעי התקשורת, אשר מכבדים את פרטיות המשפחות. כך למשל, חל איסור על צילום ההלוויות. אולם הפעם ברשתות הטלוויזיה חרגו מהנהוג, כשבני משפחותיהם של ההרוגים רואיינו וסיפרו סיפורים אישיים על קרוביהם.
“לכולם בצרפת יש הרגשה נוראית”, מספרת אנה ביסמוט, בת 22 שעלתה לפני שנתיים לארץ מליון שבצרפת, ויש לה קרובי משפחה בפריז. “הכל השתנה - תוכניות הטלוויזיה התבטלו, ויש רק חדשות. סגרו את המוזיאונים, התיאטרון והאופרה. היה אמור להיות פסטיבל והכל התבטל”.
האם תחושת האבל שונה מזו שהייתה לאחר הפיגועים בתחילת השנה במערכת “שארלי הבדו” ובהיפר כשר?
“גם האירועים שקרו בינואר השפיעו עלינו, אבל זו לא אותה הרגשה. זה לא שזה היה פחות נורא, אבל שם זה היה מכוון נגד אנשים ספציפיים, ידענו למה פגעו דווקא בהם, ופה פשוט ירו באנשים שהלכו למסעדה או להופעה. אנחנו יכולים לצאת לרחוב ומישהו פתאום יתפוצץ לידנו”.
האם תחושת הכאב שונה מזו שחשים בישראל לאחר פיגועי טרור?
“זה עצוב להגיד, אבל בישראל אנחנו רגילים. אנחנו חיים עם זה שיש פיגועים, שיש מלחמות. כל בוקר אנחנו מתעוררים ויודעים שמישהו יכול לדקור אותנו. למרות זאת בישראל אני מרגישה בטוחה יותר. בתקופה של מבצע צוק איתן אנשים המשיכו להתנהג רגיל. היו אנשים בים ובמסעדות, ובצרפת זה לא ככה. הרחובות ריקים. מאחר שבצרפת זה יותר נדיר לעומת ישראל, כולם שם מדברים רק על זה”.
“הילה של גבורה"
“כרגע נראה שבפריז נמצאים בשלב ההלם, בשוק גדול מאוד”, אומר פרופ’ אודי לבל מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אריאל, העוסק בסוגיות הקשורות לפסיכולוגיה הפוליטית של טראומה ואובדן. “הם עוד לא יודעים איך לאכול את זה, איך למסגר את זה. קשה לתפוס את זה כי זה לא משהו שהיה בעבר. יש צורך להיות יחד. יש התקהלויות של סטודנטים, אמנים. הצורך הקלאסי של אנשים שעברו משהו טראומטי. חברה אחרי טראומה היא תמיד יותר מכונסת בעצמה, ואנחנו מכירים את זה מהשגרה שלנו. עוד לא עולות התובנות ממה שאירע”.
“רוב הציבור בצרפת לא מכיר את האנשים שנפגעו, אבל רובם חשים את תחושת האובדן ואת הזעזוע הגדול”, טוען גם פרופ’ שמשון רובין, ראש המרכז לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה. “תושבי צרפת רוצים להביע את היגון אף שמדובר באנשים שהם לא הכירו. הם חשים כעת שלכולנו גורל משותף. הציבור הגדול יחזור יחסית מהר לחיים השוטפים, אך לאנשים שאיבדו קרובים יהיה קשה יותר, בעיקר בשל העובדה שאיבדו אותם באירוע טראומטי כמו פיגוע טרור”.
לטענת פרופ’ לבל, השלב הבא בהתמודדות עם מה שאירע צפויה להיות יצירתו של זיכרון קולקטיבי. “בארצות הברית אחרי פיגוע התאומים הייתה דרישה גדולה להפוך את הכבאים, את כוחות ההצלה, למשהו הרואי ולהנציח אותם”, אומר פרופ’ לבל. “ראש העיר הצטלם איתם, כולם שיבחו אותם. נבנתה הרואיזציה מסוימת, כי אנחנו לא רוצים להיזכר כחלשים. באמריקה זה לא הצליח באופן רחב, אבל עדיין יצרו הילה של גבורה. בישראל אחרי פיגועי טרור הפכו את החללים לחללי מערכות ישראל, הכניסו אותם ליום הזיכרון, אבל לא באותו המעמד. אחרי חטיפת שלושת הנערים, המון ארגונים נתנו פרסים לאמהות: מאמהות אבלות הן הפכו לאמהות שחיזקו את המורל, לא נתנו לשכול ‘לקלקל’ את המורל הלאומי ואפשרו למדינה להיכנס למבצע צוק איתן בראש מורם. יהיה מעניין לראות איזו הרואיזציה תהיה בצרפת. מדינות רבות, וצרפת ביניהן, לא אוהבות להנציח אירועי טרור, כי בניגוד לצבא שמקדש פטריוטיזם, בטרור אין הבחנה, ואז צריך להנציח גם מהגרים, עובדים זרים, אנשים שלא בדיוק מתיישבים עם האתוס הפטריוטי המקובל. מבחינת צרפת, חייל צרפתי זה דבר רב מעלה, אבל כל השאר לא. יהיה מעניין לראות אילו אנדרטאות יוקמו. צרפת, כמו ארצות הברית, לא אוהבת להנציח מקומות שפגעו בה, אלא מקומות שבהם היא ניצחה”.
גם פרופ’ רובין מזהה קשר בין ההתמודדות האמריקאית עם הפיגועים במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001 ובין האופן שבו צרפת צפויה להתמודד עם מתקפת הטרור: “פריז, כמו ניו יורק בזמנו, היא סמל. הן ערים מרכזיות, ולכן המנהיגים שלהן צריכים למצוא דרך לתעל את תחושת השבר של האזרחים שאיבדו את הביטחון שלהם. במקרה של אסון התאומים, אחרי שנה של עבודה על עיצוב הזיכרון, האנדרטאות והסיפורים של ההרוגים - ראו את הנרטיב של האומה. אני לא יודע איך הצרפתים יעצבו את הנרטיב שלהם”.
האבל בניו יורק לאחר אסון התאומים, 2001. צילום: רויטרס
עם זאת, פרופ’ רובין גם מדגיש את ההבדל בין האירועים. “בפריז לא נפגעו אושיות המדינה כמו הפיגוע בפנטגון בארצות הברית”, הוא טוען. “הפגיעה במגדלי התאומים הייתה בליבה של האמריקאים, העוצמה הייתה גדולה יותר. בצרפת פחות נפגע הסמל של המדינה, והפגיעה היא יותר בחוויה האישית”.
אין מזור בנקמה
ההתמודדות של הצרפתים עם מתקפת הטרור ומנהגי האבל שלהם, כפי שהם באים לידי ביטוי בכלי התקשורת, משקפים בעיקר איפוק, שקט והתכנסות. עד כה לא התרחשו הפגנות זעם ולא היו ניסיונות ללינץ' במוסלמים למרות התחזקותו של הימין הקיצוני ברפובליקה. האם בפשטות ניתן לומר שהאומה הצרפתית מתאבלת אחרת?
“בחברה הצרפתית יש ביטויים חיצוניים של אבל שמתאימים להם”, טוען פרופ’ רובין. “לכל חברה יש ביטוי חיצוני אחר לאבל. יש יותר מוקצנות ויש יותר מאופקות כמו בצפון אירופה, ובגרמניה בפרט, שבה הביטוי הרגשי פחות מוקצן. מדובר באיפוק שיכול אולי להטעות, כי בפנים הסערה גדולה. גם באמריקה יש יותר איפוק. הרצון לתת ביטוי חיצוני לאבל מתבטא בדרך כלל בלתקוף את האויב. יצר הנקמה לא מביא מזור למשפחות, אבל יכול להקטין את חוויית חוסר האונים. זה נותן לאנשים את התחושה שהם עושים משהו לאנשים שפגעו בהם”.
"ההבדל בינינו לצרפתים הוא שהצרפתים מאופקים יותר", מסכים גם פרופ' אבנר בן־עמוס, מרצה להיסטוריה של החינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. "אצלנו האבל תופס הרבה יותר כותרות וגם נמצא בצורה טקסית בהרבה מהאתרים בישראל. לפעמים משתמשים בו לצרכים פוליטיים מיידיים. כאשר מתנחלים, למשל, נפגעים בפעולת טרור - משתמשים בזה לעתים כמקפצה לבניית התנחלות חדשה. בצרפת האבל נועד לצרכים של אחדות לאומית והזדהות לאומית, לתת את הכבוד והזיכרון המגיע להרוגים, אבל יש איפוק, ריחוק משימוש באבל לצרכים של פוליטיקה מיידית".
“לא מדויק להגיד שהחברה הצרפתית מאופקת יותר”, מתנגד פרופ’ לבל. “אולי זה נכון לגבי הבריטים. אנחנו בישראל מגיבים מיד לכל אירוע באופן אוטומטי, כי אנחנו יודעים איך כל צד יסביר את הטראומה. בצרפת החברה לא מפולגת כמו אצלנו בין ימין ושמאל. זו החוויה המכוננת שלהם, ולכן יהיה מעניין לראות את החלוקה בין המחנות, את הפילוג. להם אין את התגובה האוטומטית כמו אצלנו”.
כעת בתום שלושת ימי האבל שהוכרזו, החלו החיים בפריז לחזור לשגרה. במסגרת השיבה לשגרה נפתחו אתמול בתי הספר תחת אבטחה, כמו גם חלק מאתרי התיירות. “כשמכריזים על ימי אבל זה עונה על צורך מלמטה”, טוען פרופ’ לבל. “מדינות לא אוהבות להכניס ללוח השנה אירועים שפגעו בהן, כי אז זה אומר שהמדינה לא תפקדה כמו שצריך. אבל הן עושות את זה כשיש צורך, ואם הן לא יעשו את זה, התושבים יחשבו שמתעלמים מזה. בישראל אחרי אסון המסוקים הכריזו על יום אבל וגם לאחר רצח יצחק רבין הכריזו על יום זיכרון, שהפך לקבוע בלוח השנה. זה נותן לגיטימציה להתקהלות, לרגשות ולשיח, ומבחינת המדינה זה נותן אפשרות להמשיך כמה ימים את הדה־פוליטיזציה. עוד לא לגיטימי להאשים את השלטון כי הכרזנו על ימי אבל, המדינה מרוויחה זמן. בינתיים יש זמן להידבר וניסיון לשלוט בלהבות, ולכן למדינה יש אינטרס לעשות זאת. המבחן האמיתי הוא הפיגוע הבא שבו כל קבוצה תמצא את מקומה ותפעל, והפוליטיזציה תהיה הרבה יותר מהירה”.
פרופ’ רובין מדגיש כי ליהודים יש שבעה ימי אבל ולמוסלמים שלושה ימים, שנותנים זמן מוגדר להתמודד עם האבל והשכול. “תרבות האבל במערב, בוודאי בחברה עם מאפיינים כל כך חילוניים כמו צרפת, שבה יש אנשים רבים שאין להם קשר עם הדת, היא שונה”, מדגיש פרופ’ רובין. “הליווי באבל הוא הרבה פחות קרוב ואין להם את הזמן שבו אנשים מגיעים ומנחמים אותם וזמן להתארגן, במיוחד כשזה מוות לא צפוי”.
לדברי פרופ’ לבל, החזרה לשגרה צפויה להביא עמה את שלב הכעס בציבור הצרפתי. “אחרי שהצרפתים יבינו את מה שאירע, יעלה הכעס”, הוא אומר. “אנחנו כישראלים יודעים שהכעס יכול ללכת לכיוונים שונים. השאלה היא לאן יתעל הציבור הרחב את הכעס: נגד הממשלה שהכניסה את הזרים, נגד הזרים, מה שעלול לעורר מהומות, או נגד האיחוד האירופי, שדורש מכולם לשאת בעול הפליטים”.
בהכנת הכתבה השתתפו גדעון קוץ וחיים איסרוביץ