בתמונות שבאלבום המשפחתי של משפחת קניגר ניבטות פנים מאושרות של זוג הורים ושני ילדים שיצאו לחיות חלום שרק בודדים מעזים לממש. במשך 14 שנים הם התנתקו מהציוויליזציה והפליגו ביאכטה קטנה אל החופש המוחלט. באחד האיים כתב גל, הבן, ביומנו משפט שקיבל אחר כך משמעות מצמררת: “היום יש לי יומולדת 20. מישהו אמר לי פעם שגיל 20 זה חצי מהחיים. יכול להיות שעברתי חצי מהחיים שלי?” איש לא העלה אז בדעתו ששמונה שנים מאוחר יותר בליל נובמבר אפל, באי תאילנדי מרוחק, ייגדע מסע חייו בתאונת אופנוע מחרידה. גם בגרוע שבסיוטים איש לא יכול היה להעלות בדעתו שבדיוק שלוש שנים אחר כך, באותו מקום ממש ובאותו אופן, תמצא גם אחותו שי את מותה, ושמהתמונה המשפחתית המאושרת הזו ייוותרו רק שני הורים שאיבדו את כל עולמם.


משפחת קניגר בימים יפים יותר. צילום: באדיבות המשפחה
 
לפני כשבוע וחצי, בתום יום העבודה, יצאה שי לבלות עם חברתה הטובה אליסה. בתום הבילוי עלתה כל אחת מהן על האופנוע שלה בדרכה הביתה. משבוששה שי להגיע, החלו לדאוג לה. בן בעלה הפעיל את אפליקציית איתור הנייד כדי לאתר את מיקומה. המיקום שעליו הצביע הצג החסיר פעימה מלבם: היה זה בית החולים המקומי “מוצ’ירה”. כך למעשה התבשרו על התאונה. על שאירע באותן דקות ארוכות בחשכת הליל מרגע שיצאה לדרכה כמעט לא ידוע דבר. טלפון אנונימי הזעיק אמבולנס באישון לילה. שי נמצאה מוטלת לצד הדרך פצועה אנושות. מלבדה לא היה איש בסביבה. 
 
יריב, 54, אביה של שי, שהה במקרה באותה עת בתאילנד, ואמה איריס, 53, הייתה בארץ. בחמש בבוקר הדהד צלצול הטלפון. מעבר לקו, בדיוק כמו אז, עם גל, היה יריב עם בשורת האיוב. “כשהטלפון צלצל, ישר היה לי ברור”, אומרת כעת איריס ל”מעריב המגזין”. בפעם השנייה בחייה, מיהרה האם כל עוד נפשה בה אל שדה התעופה בתקווה להגיע אל בתה בעודה בחיים. בתפילה שהפעם זה יסתיים אחרת. “אלוהים משחק איתי”, אמרה לחברתה מהדרך.

במשך שישה ימים נאבקו הרופאים על חייה של שי. היא סבלה מפגיעה קשה בראשה ובאיברים פנימיים, נותחה, וכל אותם ימים שכבה מחוסרת הכרה, מורדמת ומונשמת. “גל קורא לשי שתבוא אליו”, אמרה איריס למכריה. כל אותם ימים ישבה איריס ליד מיטת בתה והפצירה בה: “אל תקשיבי לגל, אל תקשיבי, אל תלכי”. בו בזמן התחננה בפני בנה המת: “אל תיקח לנו אותה”. “זה ברור לי עד כמה שי רצתה לפגוש את גל”, היא אומרת כעת וקולה נסדק. “את יודעת עם איזה חיוך היא הלכה?”

אתמול, יומיים לפני טקס האזכרה לאחיה במלאת שלוש שנים למותו, הובאה שי למנוחת עולמים לצדו בבית העלמין באילת. המונים התכנסו ללוותה בדרכה האחרונה. היא הייתה בת 29 במותה.
 
“הוא חיכה לי”

שי וגל גדלו בין גלי הים. ב־1997, כאשר מלאו לשי 11 שנים ולאחיה 13, מכרו הוריהם, איריס ויריב קניגר, את כל רכושם, רכשו יאכטה משופצת ויצאו עם שני ילדיהם הצעירים למסע חוצה ימים ואוקיינוסים מסביב לעולם. במקומות ששבו אותם בקסמם הטילו עוגן לזמן ממושך יותר וכאשר חשו ש”האתמול דומה מדי להיום” המשיכו הלאה. במשך 14 השנים הללו הייתה היאכטה הקטנה לביתם. שלוש קבינות שינה, סלון, מטבחון ושירותים על סיפון שכל אורכו 14 מטרים ורוחבו כשלושה מטרים בלבד, אותו חולקים זוג הורים, שני ילדים, שני כלבים, תוכי מדבר ולעתים גם אורחים מזדמנים שנקרו על דרכם.
 
על אף גילו הצעיר הפך גל ליד ימינם של הוריו על הספינה. הם ידעו שתמיד ניתן לסמוך עליו. הוא סייע ליריב בניווט ובתפעול הסירה והיה גם אחראי על הטלת העוגן והדיג. הילד שגדל בין גלי הים למד להכיר כל דג, להבדיל בין כריש מסוכן לבין כזה שניתן להמשיך לשחות לצדו ולהכיר את כל מארג המזון של הים. שי הקטנה דאגה לסידור הסירה ובילתה שעות ארוכות ביצירת תכשיטים מכל הנקרה על דרכם, החל מקוצים של קיפודי ים מיוחדים שמצאה על אי שומם ועד לכאלו המשובצים ב”אבנים מארץ הקודש”. את תכשיטיה נשאה על מקל במבוק ומכרה למקומיים ולתיירים באיים שאליהם נקלעו.
 
ב־5 בפברואר 2004 כתב גל ביומנו: “התחנה האחרונה הוכיחה את עצמה כצעד הטוב ביותר של היום. אני מכרתי ב־108 דולר והאמת שלדעתי קצת יותר כי הדברים קצת התערבבו, ולדעתי הייתה עוד סחורה שלי ששי חשבה שהיא שלה. לא נורא. מגיע לשי לעשות קצת כסף עלי. בסך הכל היא זאת שלימדה אותי. שי מכרה ב־65 דולר. פעם ראשונה שאני עושה יותר כסף משי. לשי נתתי שמונה דולרים, שלא תרגיש רע, ולאיריס נתתי עוד עשרה דולרים ואני שמח”.
 
מעת לעת היה גל עושה כביסה בדינגי (סירת ההצלה), כשמסביבו מפטרלים התנינים. גם בתוך החופש המוחלט היה צורך לשמור על ערנות מתמדת. גל מעולם לא התמרד. שי, ילדונת קטנה וסוערת עם תלתלים קופצניים, מרדה לפעמים בשביל שניהם.
 
איריס וגל נהגו לשחות ולשנרקל בים ביחד שעות ארוכות בכל יום כדי לתפוס דגים. איריס שחתה וגל תמיד היה לצדה, נושא רובה דיג. לצדם הייתה סירה קטנה, שלתוכה ניתן יהיה להימלט במקרה שיגיעו כרישים. והכרישים אכן הגיעו לא פעם. ביומנו כתב גל באותה תקופה: “כרישים הם דגים יפים. פעם פחדתי מהם עד כדי כך שלא נכנסתי למים. היום אני עדיין לא הכי אוהב לראות אותם, אבל אם הם לא יותר מדי גדולים או לא מסוג עצבני, אני לא מתרגש מדי. צריך לזכור שכריש זה רק דג גדול עם שיניים”.
 
ב־2007 הגיעה המשפחה לתחנה האחרונה במסע שלה - פוקט, שם הקימו סוכנות נסיעות בשם “סגול” המתמחה בשירותי תיירות בתאילנד. שי, שבגרה בינתיים, נישאה לבן וירון, אותו הכירה בעת שביקרה את סבתה באילת. ואילו גל צבר גל חברים רבים באי התאילנדי וגם מצא אהבה חדשה: כריסטינה. ב־2012 רכב גל לביתה של כריסטינה החולה על אופנועו, אף שהוא עצמו לא חש בטוב ולמרות הגשמים העזים, כדי להביא לה מרק שבישל עבורה. בדרכו חזרה החליק אופנועו בסופת הגשמים. מיני ואן שהגיח מולו על הכביש החשוך פגע בו אנושות. שם, בלילה סוער באי מרוחק, נגדע מסע חייו. בן 28 היה במותו.
 
ברגע שקיבלה את הבשורה הקשה מיהרה אמו איריס, שהייתה אז בישראל, לעלות על הטיסה הראשונה לתאילנד והספיקה להגיע אל מיטתו ולשהות לצדו בשלוש השעות האחרונות לחייו, כשהוא כבר מחוסר הכרה. “הרגשתי שהוא יודע שאני שם לצדו”, היא אומרת. “הוא חיכה לי”.
 
“לב ענק”

שי קיבלה מאוד קשה את מות אחיה. על זרועה קעקעה את המשפט החרוט על מצבתו - Once upon a time in a galaxy far far away, ובלילות הייתה חולמת עליו. בדף הפייסבוק שלה כתבה באותם ימים: “למי אני משקרת? נורא מפחיד. אני אתן הכל. כל חתיכה בלב העלוב שלי, ואז הכל יילקח ברגע. לא כל מה שהורג מחשל. לפעמים זה סתם שובר קצת”. לאחר מותו, נכנסה שי לנעליו של גל והמשיכה את דרכו בניהול הסוכנות המשפחתית “סגול”. “אחרי כל מה שקרה עם גל”, מספרת חברתה הקרובה אליסה חן. “היה לה מאוד חשוב לא לאכזב את ההורים ואת גל. היא רצתה שהם יהיו גאים בה”. 
 
ימים ולילות השקיעה שי בניהול הסוכנות המשפחתית, ובמקביל טיפחה את ביתה, שחלקים שלמים ממנו בנתה במו ידיה, ועיטרה אותו ביצירותיה. “היא הייתה אמנית בנשמתה וברוחה”, מספרים מכריה, “מוכשרת מאוד. יצרה תכשיטים, ציירה ציורי קיר מדהימים ועסקה גם בכתיבה”. 


שי קניגר עם בעלה וילדיה. צילום: באדיבות המשפחה
 
“מעל הכל היה לה לב ענק”, מספרים מקורביה. “כשהייתה רואה מישהו בצרה, לא הייתה מתחילה לחפור בשאלות של מה קרה. השאלה הראשונה שלה תמיד הייתה: איך אני יכולה לעזור?” מספרת אליסה. לדבריה, כששי הייתה רואה חתול שנדרס בכביש, היא הייתה נושאת אותו בידיה אל הווטרינר בניסיון להצילו ואספה אל ביתה אינסוף בעלי חיים, שבהם טיפלה במסירות. את מרכז עולמה מילאו ילדיה הפעוטים, אדם בן הארבע ודידי (“מזל” בתאית), שבעוד כמה ימים ימלאו לה שנתיים. בכל ערב לפני השינה נהגה שי להצפין מתנות והפתעות קטנות עבורם כדי שיפקחו עיניים בבוקר הבא עם שמחה בלב. 
 
“חיים פעם אחת, אז צריך ליהנות מהחיים”, נהגה שי לומר. אבל בתוך תאוות החיים, העיק כל העת גם עצב עמוק. “מותו של גל השפיע עליה קשה”, מספרת האם איריס. “היא הייתה בוכה, אמרה שזה הורג אותה”, אומרת גם אליסה.
 
מאז התאונה של שי האם איריס מטפלת באדם הקטן ובדידי, שבינתיים אינם יודעים דבר. שוב ושוב הם מבקשים את אמא. "אני לא מאחלת לאף אחד להיות במצב של קריעת לב כזו", היא אומרת.
 
באחת התכתובות האחרונות ביניהן, כמה ימים לפני התאונה, כתבה איריס לשי מהמרחקים שאינה רוצה שיישארו ביניהן מטענים או דברים לא פתורים, למקרה שחלילה יקרה משהו לאחת מהן, והן ניהלו שיחת נפש עמוקה על כל הדברים ומשקעי העבר, שהסתיימה במילים מפויסות של אהבה. “היו כל הסימנים שבעולם”, לוחשת איריס כעת, “כאילו הכל היה תלוי לי ממול”.