לאור ירח פריז שותתת דמים/חולמת על קבר אחים" (ויקטור הוגו, 1853)
כמה שעות לאחר הטבח, הודעה מפריז: "מבצעים מטורפים על בשמים לקראת נואל (חג המולד)". 7,000 סוגים של הכי גדולים: גרלן, גוצ'י, דיור, קרטייה. הכל צבעוני ומרצד. הכל ריחני ופתייני. באוסף שמות כ"נצח עכשיו" ו"נשיקה גנובה" שעושים את דואר הזבל לטור פרשנות וקובעים שהפעם זה Amour או מוות.
אחרי "שארלי הבדו" אמרו שזה נגד העיתונאים, אחרי "היפר כשר" אמרו שזה נגד היהודים, אחרי מונטובאן וטולוז אמרו שזה נגד החיילים. הפעם זה נגד כל ז'אק וז'אן. נגד כל מי שרוצה לראות כדורגל, לשמוע מוזיקה, לאכול במסעדה. אלה כבר לא עקרונות ערטילאיים של הרפובליקה. כאן לא תיתכן כניעה.
ב"כניעה" מישל וולבק מתאר כיצד צרפת מתמסרת באדישותה למפלגה אסלאמית. "גרירת רגליים לכיוון מכה", כינה זאת מרק לילה ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס". ספרו של וולבק נולד בעין ההיסטריה. לאחר שצרפתי מוסלמי טבח במבקרי המוזיאון היהודי בבלגיה, כשברחובות פריז זעקו "מוות ליהודים", בשעה שמאות צעירים צרפתים הצטרפו לדאע"ש בעיראק. מישל וולבק עצמו איבד את חברו ברנאר מארי בהתקפה על "שארלי הבדו".
כקודמיו, גם הגיבור הזה של וולבק הוא איש מסכן. קוראים לו פרנסואה. מרצה לספרות בסורבון. לאחר העבודה, הוא שב לארוחות קפואות, לטלוויזיה משמימה ולפורנו בביתו הריק. לעתים הוא צד סטודנטית, אך הקשר מסתיים כשהיא מבשרת לו: "פגשתי מישהו". אחת הבנות, מרים, דווקא אוהבת אותו, אך אין הוא מסוגל להחזיר לה אהבה. בסוף היא מצטרפת להוריה שעזבו לישראל מפחד האנטישמיות.
השנה היא 2022. מארין לה פן זוכה בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות. הסוציאליסטים והשמרנים של UMP מתים לנצח אותה, אבל אין להם די קולות לעשות את זה. לכן בסיבוב השני הם מעבירים את תמיכתם למפלגה המוסלמית.
ברוב קטן נבחר מחמד בן עבאס לנשיא המוסלמי הראשון של צרפת. מעל השער מותקן סהר מוזהב. על הקירות מטפסות תמונות של הכעבה במכה. בהשראת שר החינוך המוסלמי ועם פנסיה מלאה, המורים הלא מוסלמים מפוטרים מהאוניברסיטה. גם פרנסואה. אבל אין הוא מסוגל להתענג על השקט. ללעוס בשלווה את ה־Confit de Canard (קונפי ברווז) הקפוא שלו.
מאז שנטשה אותו מרים הוא בדיכאון שאפילו דיכאוני קליני שכמותו לא חווה מעולם. לאחר שהות מתסכלת במנזר בנדיקטיני, הוא פוגש ברובר רדיגר, נשיא הסורבון. רדיגר הוא משת"פ בעל מוח חלקלק. במאמריו הוא מרבה להגן על האסלאם, מה שלא מזיק לקידומו האקדמי. רדיגר מסביר לפרנסואה שאומנם בין האסלאם לנצרות יש עקרונות חופפים, אך אין להשוות בין התרבויות. אירופה הפוסט־נוצרית שוקעת, האסלאם פורח. רדיגר בחר בצד המנצח ונכנע לאסלאם. "תמצית האושר האנושי", הוא מסביר לפרנסואה, "היא הכניעה המוחלטת". של ילדים להורים, של נשים לגברים, של גברים לאללה. חירות, לגרסתו, היא מילה נרדפת לאומללות. פרנסואה נכנע. בטקס קצר וצנוע הוא מתאסלם במסגד הגדול של פריז.
וולבק מעורר אי נחת. מעביר צמרמורת. זאת לא עצם הכניעה אלא הדרך אליה. קשה להיות עד לאונס רוחני בנשמה משועממת. כניעתו של פרנסואה היא כניעתה של אירופה. של כל מי שהאמין ב"אחווה, שוויון וחירות". נבואה? רק שוטים יחפשו אותה בין שורותיו של וולבק, אבל בשבוע כזה אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך: האם צרפת תמסור עצמה לאסלאם?
עד לטבח של ערב שבת הייתי נוטה לומר שכן. שיש איזו כמיהה מורגשת למשש חיים אחרים. הייתי בפריז לפני ארבעה חודשים. ראיתי לא מעט צרפתיות - לא ממוצא צפון אפריקאי - ארוזות במכנסיים שמטשטשים את קווי הגוף. שמתבצרות מאחורי רעלות. אך לא הבגד - המבט הוא שהפנט. ממוקד, מתנשא, מבטא איזו תחושת שליחות. שליחות של משהו הרבה יותר גדול מיכולתי להבין.
בטוח שגם וולבק נחשף למשחק העיניים הזה. ייתכן שגם בגללו ניסה לומר לצרפתים: אל תירדמו, אל תיתנו לגנוב לכם את המדינה. אבל לאחר ההרג ההמוני הכל השתנה. האזהרה של וולבק מיותרת, כי איש לא ייתן עכשיו למפלגה מוסלמית להשתלט.
חמש שנים גרתי בפריז וראיתי אסלאם מפלס דרכו. באתי בחורף 95'. "לה פואן" דיווח אז שהשירותים החשאיים שתלו סוכנים בקרב המתפללים במסגדים. ביולי אותה שנה ריסק פיצוץ את מנהרת רכבת הפרברים RER בתחנת סן מישל. שמונה אנשים נהרגו. ראיתי מלצרים מבתי הקפה מרחפים עם כוסות מים בין אלונקות הפצועים.
פריז ניסתה להישאר אלגנטית, לא לקחת ברצינות את המוות. הרי המהפכה ילדה כאן את הטרור. באותם ימים אדומים הוצבה בכיכר קונקורד (אז כיכר המהפכה) הגיליוטינה. השכנים התלוננו על הרעש והדם שהכתים מדרכות והיא הועברה לכיכר הבסטיליה. משם המשיכה לכיכר נסיון, ופרשה. הראשים הכי מפורסמים שקטפה היו של לואי ה־16 ושל מארי אנטואנט.
בקיץ 95' ניסו לקטוף ראשים באמצעים אחרים. תעשיית הקנאות המוסלמית יצאה מפריז לערי השדה. הנה למשל לאנס. פעם בחודש שיירת אוטובוסים מסתורית הייתה אוספת נוסעים מהאצטדיון העירוני. בקאלה שעל חוף התעלה היו עולים על מעבורת בדרך לארבעה ימי אינדוקטרינציה בבריקסטון שבאנגליה. היו שהמשיכו לקורסים ממושכים יותר באפגניסטן.
בצרפת התעצמו ההפגנות של המוסלמים. שלטי השטנה המתנופפים סכסכו את הרפובליקה עם עצמה. הזכות להתאגד, למחות, לשבות צמחה על קרקע משנת וולטר, אבל דיבורי משטמה נחשבים לעבירה פלילית. הצרפתים מוזמנים להביע את דעתם הנחרצת בלי לפגוע באחר מטעמי גזע, דת או מין.
באזור פריז נמתחה אז חגורת הערים הכי אלימות. (לימים תכונה 9־3 Le Neuf Trois) כי כל מיקודי הדואר מתחילים בה ב־9־3. פעם ביקשתי להצטרף לסיור לילי של המשטרה באזור. "אם אתה רוצה", נאמר לי, "צא לבד. אנחנו לשם לא נכנסים".
אבל האלימות לא עברה את גבולות הרובע ה־11 שלי. ביתי ברחוב Daval 15 צפה אל כיכר הבסטיליה ואל האופרה החדשה. מתחתי הייתה המאפייה - הבולנז'רי של מאדאם הובר, ממולי המסעדה של הפורטוגזית ובכיכר הדוכן של טיירי, איש העיתונים. בשבתות, עם טליתות תחת בית השחי, היו מגיחים המתפללים. בית הכנסת דון אברבנאל שכן ברחוב לה רוקט שנמתח מכיכר הבסטיליה עד בית הקברות פר לאשז'. באותם ימים לא נראו ז'נדרמים ליד בית הכנסת. גם לא גדרות ברזל. שלו היה הכפר שלי בלב פריז.
אבל לקראת שובי בשלהי 99 נהיה מעונן גם ב־ Onzieme (ה־11), כפי שהצרפתים מכנים אותו. האורות הכחולים של המשטרה הסתחררו בחזית בית הכנסת וגדרות הברזל הוצבו. טיירי התחיל להשמיע רטינות נגד ה"אורחים מהמגרב", כלשונו, "אם לא ילמדו את הכללים שלנו אז...", אמר ושבר עיפרון שהחזיק מאחורי האוזן להדגים לי למה הוא מתכוון.
ויקטור מלכה היה עולה אלי בכל ראשון לאסוף עיתונים שקיבלתי מהארץ. גם הוא הרגיש שמשהו קורה ברובע. למחרת הטבח זעק אלי בטלפון: "המקום שהיית גר בו, הכל קרה שם". מלכה הוא איש בן 76. פרטנר נפלא לצחוק ולבכי. עורך, שדר, מרצה באוניברסיטה. שנים שהוא מזהיר מפני ההסתה המוסלמית נגד היהודים ונגד ישראל. ב־2006 פרסם את "תעינו כל כך". השם שאוב מ"שירת הדחוי" של אפולינר. הטקסט הוא מכתב פתוח אל המוסלמים, ולא רק בצרפת. מדובר בקריאה אחרונה להניח רגל כבדה על הבלמים. לפתוח בהידברות טרם הידרדרות.
"מה קרה לכם, חברי לאמונה, שאתם ניצבים עכשיו בשורה הראשונה של שונאי ישראל?", שאל מלכה מתחתיות לבו. אמרתי לו שהוא הוזה. "ייתכן שזאת אוטופיה", השיב, "אבל אני מעדיף לחיות באוטופיה שלי ולא במלחמה שלהם". בשיחתי אליו לפריז השבוע כבר לא הייתי צריך לחוות דעה. מלכה היה נסער. "ארץ מחורבנת צרפת, כל אירופה מחורבנת", רעם לנייד. ויקטור חולה עכשיו ונמצא רוב הזמן בבית. אלכסנדרה אשתו מראה לו תמונות מפריז הריקה. "תאר לך את בולוואר וולטר שומם", רעם בטלפון.
רחלי היא בת הדודה של אשתי דפנה. בחודשים הראשונים הייתי לבד בפריז. רחלי ובעלה ברוך ישראל היו מלאכי השומרים. פעם, בגשם שוטף, התייצבו עם טלוויזיה כדי שלא אחמיץ את חדשות הערב. בשיחה השבוע אמרה רחלי לדפנה בפטאליות שיותר בטוח בתל אביב, שתמה תקופה, שפריז שאחרי לא תהיה כפריז שלפני ושאני בטח מתכוון להספיד בעיתון את פריז. אז זהו שלא.
פריז כואבת לי. קשה לי לראות אותה נתונה בעוצר. מצמצמת את עצמה. נאספת מאחורי תריסיה המוגפים. היא הרי מתחם הנחמה שלי. מולדתי השנייה. דפנה ואני לא חדלים לבקר בה. הידקתי חגורות לפני המון נחיתות במיליון מקומות. אבל רק בשארל דה גול זה קורה לי. הגלגלים נוגעים באספלט וטפטוף של שמחה שקטה שוטף את הוורידים. הנה אני חוזר לכפר שלי. אז איך אפשר להספיד משהו שחי בך כל כך?
איך אפשר להאמין שבמימיו האפלים של הסן לא ינצנצו שוב אורות הלילה? שבשוק מופטר ישתתק האקורדיוניסט של יום ראשון? שבפלאס דופין יחדלו לשחק פטאנק עם כדורי הברזל של הוויקנד? שבכנסיית סן ז'וליאן לה פוברה לא ינגנו ורדי? שב"אנג'לינה" לא יגישו "שוקולה אפריקן" עם עוגת מון בלאן? שגבר ואישה לא יצמידו שפתיים בגן מונטסורי?
וכעת, כשהערפל עוטף את העיר, אתה רק מרגיש אסיר תודה, כפי שניסח המינגווי: "אם התמזל מזלך וחיית בפריז בצעירותך היא תישאר בך בכל אשר תלך".