דונלד דק: העולם לא יודע איך לאכול את דמותו של טראמפ

ארי גולדווטר היה מועמד חסר סיכוי במועד חסר סיכוי. שלוש שנים אחרי רצח הנשיא ג’ון קנדי, אמריקה לא הייתה במצב רוח של החלפת שלטון. יורשו של קנדי, לינדון ג’ונסון, החזיק בידיו את כל הקלפים הפוליטיים. וחוץ מזה, גם בשנה אחרת, גולדווטר לא היה מסוג האנשים שנבחרים לנשיא ארצות הברית. בוטה מדי, קיצוני מדי, שנוי במחלוקת מדי. והוא אכן הובס. הבחירות של 1964 נגמרו בתוצאה סוחפת: ג’ונסון עם יותר מ־60% מהקולות. האחוז הכי גבוה מאז תחילת המאה ה־19 (ג’יימס מונרו, 1820, למי שמתעניין). הוא ניצח ב־44 מתוך 50 המדינות. מאז ועד היום אף מועמד דמוקרטי לא התקרב אפילו להישג כזה.
 

בארי גולדווטר היה מועמד חסר סיכוי. אבל השפעתו על המפלגה הרפובליקנית, באותו מסע בחירות תוסס, ניכרת עד היום. הוא שינה את המפלגה מבפנים. הוא הוליד את המהפכה שנרשמה על שמו של רונלד רייגן, אחד מתומכיו. הוא הגיע מוקדם מדי. הוא היה האיש הלא נכון ברגע הלא נכון. אבל בססמת הבחירות שלו, שנחרטה והודפסה על שלטי חוצות ועל סיכות לדש הבגד, היה כנראה משהו מן האמת: “בלבך אתה יודע שהוא צודק”.
 

דונלד טראמפ – המיליארדר האמריקאי, כוכב הטלוויזיה וכוכב הפוליטיקה שטלטל את אמריקה השנה ועוד עשוי לטלטל אותה הרבה יותר בשנה הבאה - איננו גולדווטר. אבל הסקרים של 2015, התמיכה המפתיעה שהוא זוכה לה, העובדה שהפרשנים שניבאו את סופו נאלצו לבלוע את לשונם פעם אחר פעם, היכולת שלו לשרוד בזירה מרובת יריבים, כל אלה מעידים שגם הוא כנראה מרגיש את מה שהרגיש גולדווטר: הרבה אמריקאים, בלבם, סבורים שהוא צודק.
 

במה הוא צודק בדיוק? לא קל לדעת. טראמפ איננו הוגה פוליטי שמשנתו סדורה. לעתים הוא סותר את עצמו. לעתים הוא מפגין בורות מגוחכת. לעתים נדמה שפשוט אמר את מה שקפץ לו לראש ברגע מסוים. אם הבוחרים חושבים שטראמפ צודק במשהו – זו איננה ידיעה שהוא צודק, זו הרגשה שהוא צודק. לא ביטוי של סדר יום אלא של סנטימנט. המקבילה האמריקאית של ה”נמאסתם” הישראלי מפעם. לחלק מהבוחרים באמריקה נמאס. מהטיפוסים שאומרים להם מה מותר ומה אסור לחשוב. מאלה שמביטים בהם מלמעלה למטה כי אינם חושבים כמותם. מאלה שלשונם מכובסת, שמסרבים לקרוא לדברים בשמם, שאינם מביעים את אותם רגשות בסיסיים שהם חשים.

 

2015 הייתה השנה של דונלד טראמפ. 2016, שבה ייערך המרוץ לנשיאות עד לשיאו ביום הבחירות של נובמבר הבא, מאיימת גם היא להיות השנה של טראמפ. אבל גם אם טראמפ יפסיד בשנה הבאה – בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית או בבחירות הכלליות מול הילרי קלינטון – את השנה שכבר הייתה אי אפשר יהיה לקחת ממנו, ואת המשמעות שלה כבר אי אפשר יהיה למחוק. טראמפ זיהה זרם מעמקים אמריקאי, והוא שוחה איתו רחוק יותר ועמוק יותר מכפי שמישהו העלה על דעתו שאפשר לשחות. טראמפ מאלץ את הזירה הפוליטית האמריקאית להתחשב בזרם המעמקים הסוחף הזה, להתייחס אליו, לקחת אותו ברצינות.
 

התומכים שלו אינם בהכרח שמרנים במיוחד. חלק ניכר מהם שייכים למיינסטרים של בוחרי המפלגה הרפובליקנית, ועוד נתח ניכר למדי מתוכם, עד כדי חמישית ואולי אפילו רבע, מגדירים את עצמם כליברלים או אנשי מרכז. טראמפ מצליח עם כל אלה משום שהצליח לשכנע אותם שבניגוד למועמדים אחרים הוא מוכן לומר להם את האמת, עגומה ומטרידה, ובלתי תקינה פוליטית ככל שתהיה. את חובבי ברק אובמה, הנפתל והמרוחק, הוא מאתגר בפרסונה סוערת. את אוהדי הילרי קלינטון, המחושבת והנרגנת, הוא מאתגר בלשון משוחררת – “אובמה זיין אותה ב־2008” היה אחד מרגעי השיא או השפל שלו. תלוי את מי שואלים.
 

טראמפ לא מנסה להסתיר את מה שהוא מרגיש. ומה שהוא מרגיש לא תמיד נכנס למגרה ידועה מראש של “שמרני” או “ליברלי”. הוא לא כל כך מחבב מהגרים – ורוצה לשלוח מיליונים חזרה למקסיקו. עוד פחות הוא סבלני כלפי מוסלמים – להם הוא לא רוצה לתת להיכנס. הוא לא אוהב את משרד החינוך – שהוא חושב שצריך לסגור. הוא לא מאמין שהתחממות גלובלית היא בעיקרה מעשה ידי אדם. הוא לא רוצה להביס את דאע"ש – מבחינתו שהרוסים יעשו את זה. גם לא להגן על אוקראינה מפני הרוסים – את זה יכולים לעשות הגרמנים, אם יש להם עניין. הוא בעד הזכות לשאת נשק, אבל לא מתרגש מנישואי הומואים ולסביות. הוא לא יעלה את שכר המינימום, אבל בעד הגבלות על סחר חופשי כדי להחזיר משרות לאמריקה.

 

הוא מבטיח לבוחרים את השמיים – הבטחות שלא יוכל להגשים. אבל יותר מזה הוא מבטא סנטימנטים שסדר היום שלו משקף: חשד כבד שוושינגטון עסוקה בעצמה יותר מאשר בשיפור מצבה של אמריקה. תחושה שהתקינות הפוליטית מדרדרת את השיח הציבורי והופכת אותו לשיח של שקרים. חוסר חשק לשאת בכובד המשא של מנהיגות עולמית – טראמפ אומר לא מעט דברים שמשתמעת מהם מדיניות בדלנית. חוסר עניין במלחמות סמליות על ענייני תרבות ודת. בלבול למול שטף המידע על מה שמתחולל בעולם, ושאיפה לעשות בזה סוג של סדר שאין בו מילים גבוהות וניסוחים מעורפלים.
 

וכמובן, כל אלה לא הופכים את טראמפ להוגה מקורי במיוחד או לאסטרטג מחושב של מדיניות. הם הופכים אותו לסמן של מצב רוח לאומי. או ליתר דיוק: סמן של מצב רוח של כמחצית האומה. המחצית האחרת מביטה בו ברתיעה, בדחייה, בזעזוע. וכן, גם בייאוש של חוסר אונים. אם דונלד טראמפ ינצח במרוץ, יהיו בוודאי לא מעט אמריקאים שירגישו שגנבו להם את המדינה.
 

הסקרים אומנם מלמדים שקלינטון תנצח אותו, אם וכאשר יהיה המועמד. אבל ההפרש לא תמיד משכנע מספיק. יותר מ־40% מהאמריקאים אומרים שיצביעו עבורו אם הוא וקלינטון יהיו המועמדים. פחות מ־50% אומרים שיצביעו עבורה. מי שעודם מתנדנדים עשויים להכריע. מי שעודם מתנדנדים, ושאירוע דרמטי אחד – נאמר, עוד פיגוע מהסוג שהתחולל בסאן ברנרדינו – עשוי לשכנע אותם שטראמפ הוא הפתרון. שבוטות חסרת מעצורים ומדיניות חסרת בושה היא מה שאמריקה זקוקה לו אחרי שבע שנים צוננות של מי שכבר כונה לא פעם לשלילה “פרופסור אובמה”, על שום נטייתו לריחוק פרשני.
 

ואולי הם אפילו לא מתנדנדים, רק מתביישים לומר שהם תומכים בטראמפ. מחקר שנערך לפני שבועיים הוכיח שאחוזי התמיכה בטראמפ עולים באופן משמעותי בסקרים באמצעות האינטרנט לעומת סקרים באמצעות הטלפון. אחד ההסברים האפשריים: למשיבים לא נעים להגיד לסוקר במי הם תומכים באמת – אבל אין להם בעיה להקליק על שמו של טראמפ כאשר הם ישובים לבדם מול מסך המחשב. ועם זאת, המבוכה הזאת עשויה להתגלות כבעייתית למועמד ביום הבחירות. רבים מתומכיו של טראמפ הם תומכים של קליק, תומכים של רגש, אבל לא בהכרח יטרחו לכתת את רגליהם לקלפי כדי לתת ביטוי לתמיכתם מעבר לזה שכבר נתנו לו בסקרים.

 

עד כמה תשנה תופעת טראמפ את הפוליטיקה האמריקאית ואת המפלגה הרפובליקנית, עוד קשה לדעת. לאחר תבוסתו של גולדווטר, עברו עוד שנים ארוכות עד שהתבררה מהות השפעתו. והיו תופעות אחרות שיש בהן דמיון לתנועה של תומכי טראמפ שנמחקו במהרה – בולטת בהן היא מפלגתם של ה”אינם יודעים דבר” (Know Nothing) שנסקה לתודעה בשנת 1854, נישאת על גל של חרדה מפני מהגרים אירים קתולים, ושקעה כעבור שנתיים. בין השאר, התנועה שקעה משום שעניינים גדולים יותר עמדו על הפרק: הוויכוח על העבדות ומלחמת האזרחים המתקרבת. אך בשקיעתה הותירה את שמה המיוחד, המשמש עד עכשיו ככלי ניגוח במי שמחזיק בעמדות קשוחות נגד הגירה ומהגרים, בעיקר אם מדובר במהגרים בני דת מסוימת.
 

אמריקה של 2015 אינה דומה לאמריקה של 1855. וכמקובל בהשוואות היסטוריות, גם הדמיון בין טראמפ ותומכיו לבין תומכי מפלגת ה”אינם יודעים דבר” מוגבל. ובכל זאת – מי שרוצה לדאוג יכול לראות בנסיקה המפתיעה של טראמפ וביכולת השרידות שגילה בחודשים האחרונים סימן מטרים המחייב דאגה. סימן שאמריקה כועסת, מבולבלת ומפולגת. סימן שהיא מוכנה לאבד קצת את הראש. סימן שהיא מואסת בסדר הפוליטי המקובל. סימן שהיא רוצה לטלטל את המציאות טלטלה הגונה. לבעוט באיזה דלי. וכשבועטים – בסוף משהו נשפך.

 

1. הבעיה אינה הפשע, הבעיה היא השוטרים: זו הייתה השנה שבה הפסיקו האמריקאים לחשוב שצריך מלחמה קשוחה יותר נגד הפושעים, והחלו לחשוב שצריך קצת יותר שליטה בשוטרים. זו השנה שבה פוליטיקאים אמריקאים, כולל מועמדים של הימין, החלו לדבר יותר על אנשים שיושבים בכלא על לא עוול בכפם, ופחות על הצורך להחמיר את הענישה ולהסתער על הרחובות. זו כמובן תוצאה ישירה של שינוי במציאות: אחוזי הפשיעה באמריקה גבוהים הרבה פחות מאשר בעבר, אולם אחוזי הכליאה באמריקה הם מן הגבוהים בעולם.
 

זו גם תוצאה של שינוי בהלכי הרוח הכלליים: תשומת לב הממוקדת באפליית מיעוטים. עניין מופחת עד כדי אדישות בכל מה שנוגע למאבק בסמים (כמעט 90% מהאמריקאים אומרים שאינם רוצים לראות מכורים לסמים וחולים במחלות נפש בבתי הכלא). 

הנה משימה אפשרית לנשיא או לנשיאה הבאה.

2. לחצי מהיהודים הצעירים באמריקה יש הורה לא יהודי. חוזר: לחצי מהיהודים הצעירים באמריקה יש הורה לא יהודי. וכמובן, אי אפשר לדעת אם זה בדיוק חצי. אבל לפי החישובים שעשו כל מיני אנשים שמבינים בחישובים, השנה, בערך, חוצה יהדות אמריקה קו פרשת מים חשוב, דרמטי, שהשלכותיו ארוכות הטווח על העולם היהודי עשויות להיות גדולות. לחצי מהיהודים בני ה–18 - הדור הבא של יהודים - יש הורה אחד יהודי, ואחד שאיננו יהודי. לפעמים האב, לפעמים האם. כך או כך, היהודים האלה לא יהיו בדיוק כמו היהודים שהיו לפניהם.

3. דיוויד לטרמן הולך הביתה: נכון, העזיבה של ג’ון סטיוארט, בשיא כוחו, הייתה מעניינת יותר, וההתרוצצות סביב זהות מחליפו הייתה מסעירה יותר. גם זו של סטיבן קולבר זכתה לתשומת לב מוגברת, וגזלה תשומת לב מאירועים אחרים. אבל עם כל הכבוד לסטיוארט ולקולבר, לטרמן כבר היה שם כשהם עוד בקושי ידעו לספר בדיחה. יותר מ–30 שנה באוויר. יותר מ–30 שנה שלטרמן סימל את הלייט–נייט האמריקאי. ונכון, כבר כמה שנים שברור שהטלוויזיה היא כבר לא אותה טלוויזיה, וכנראה לעולם לא תהיה (ורק להבהיר: היא אחרת - אך לא בהכרח פחות טובה). אבל לפחות לכמה מבינינו נדמה היה שלטרמן היה מי שנשאר אחרון כדי לכבות את האור.