המפתח לשינוי בפיקוח על הנשק טמון בידי הציבור האמריקאי

ביום שלישי שעבר, בחדר המזרחי של הבית הלבן, נשיא ארצות הברית הזיל דמעה. לא עניין שגרתי, ודאי שלא עבור נשיא שמתבלט בגישה צוננת, מרוחקת, לחיים הפוליטיים – מי שנבחר כאשר הכינוי “אובמה בלי דרמה" מלווה אותו. ואכן, אצל ברק אובמה כמעט שאין דרמה. הוא לא כועס לעתים קרובות והוא לא צועק, והוא מרבה לנתח וממעט להתלהם. רק בנושא אחד קשה לו לשמור על איפוק: לא עיראק ולא אפגניסטן, לא הפליטים הסורים ולא חוק ביטוח הבריאות השאפתני ולא עשרות דברים, גדולים וקטנים, שטיפל בהם כנשיא; רק הפיקוח על כלי נשק מוציא אותו מכליו. מרתיח אותו, מצער אותו.

כמובן, כל זה בהנחה שהכעס והצער אינם הצגה למצלמות. והיו מי שטענו כך – יריביו הפוליטיים של אובמה החלו להשתעשע בשמועות על בצל חתוך שהונח ליד הנשיא כדי לגרום לו לדמוע, או שטויות אחרות מהסוג הזה. אבל נדמה שלא – זו לא הצגה. הכעס אותנטי. אובמה באמת משתגע מהעובדה שאמריקה מקבלת במשיכת כתפיים ירי אחר ירי, טבח אחר טבח, תימהון אחר תימהון. בשנת 2012, כאשר טרייבון מרטין, צעיר שחור מפלורידה, נהרג מירי, אובמה הגיב “זה יכול היה להיות הבן שלי". כמה חודשים אחר כך, כאשר ירי בבית קולנוע בקולורדו הותיר 12 הרוגים, הזכיר הנשיא ש"גם הבנות שלי הולכות לקולנוע". על הטבח הנורא בניוטאון, קונטיקט, שבו נהרגו 26 בני אדם, 20 מתוכם ילדים קטנים, אמר הנשיא שזהו “היום הגרוע ביותר בנשיאותי".

הגרוע ביותר – גם בגלל התוצאה, אך לא פחות מזה בגלל חוסר האונים של הנשיא. את האיום הוא רואה מול עיניו, אך לעשות משהו אינו יכול.

אצבע בסכר

בשבוע שעבר ניסה אובמה לעשות משהו. לא הרבה. התקנות שהעביר, ושמבחנים משפטיים ופוליטיים עוד עשויים לבטל אותן, ירחיבו במעט את מספרם של סוחרי הנשק המחויבים לעשות בדיקת רקע למי שרוכש מהם כלי ירי כזה או אחר. בקושי אצבע קטנה בסכר גדול ופרוץ. מכירות הנשק באמריקה גואות בשנים האחרונות, ועוד יותר מזה בחודשים האחרונים, ועוד יותר בשבועות האחרונים – בעיקר לאחר פיגוע הטרור בסן ברנרדינו – ועוד יותר מזה בימים שלפני ההודעה של אובמה על הטלת מגבלות חדשות. אמריקאים שלא ידעו מה עומד הנשיא להודיע העדיפו כנראה להצטייד מבעוד מועד. כך שאובמה, שמנסה למנוע מכירות של כלי נשק, הפך למעשה לסוכן מכירות לעת מצוא.

לא קל לעצור תעשייה שמגלגלת כל כך הרבה כסף. התחזית של יצרנית הנשק סמית אנד ווטסון לחודשים נובמבר 2015 עד ינואר 2016 הייתה של מכירות ב־180 מיליון דולר. עלייה של 35% במכירות לעומת חודשים קודמים. על פי ההערכות, האמריקאים מחזיקים היום ביותר מ־300 מיליון כלי ירייה – כמעט כלי ירי לכל אזרח, כולל ילדים. למעלה מ־80 מיליון אמריקאים מחזיקים בכלי הנשק הללו. קרוב ל־20 מיליון מתוכם מחזיקים כלי נשק בלי שעברו בדיקת רקע בטרם רכשו את הנשק.

כל מי שמסתובב בארצות הברית יודע שאין קושי רב לרכוש בה אקדח או רובה. בחנויות מרכול גדולות, בשווקים, במכירות של חפצים משומשים בשולי מדרכות. ההערכה היא שכשליש מרוכשי הנשק לא פנו לסוחר “מורשה" – ועל כן גם לא עברו בדיקת רקע. זו הפרצה שאובמה מנסה לסגור. לא בטוח שיש בזה תועלת. מספר בדיקות הרקע עלה באופן דרמטי בעשור האחרון. הוא היה פחות מעשרה מיליון בדיקות לשנה ב־1999, ועמד על כ־23 מיליון בדיקות רקע ב־2015. מתוך כלל הנבדקים, אחוז הדחיות זעום. כמחצית האחוז. כלומר, 99.5% מן הפונים לבדיקת רקע מקבלים אישור לרכוש כלי ירייה. לאותה מחצית אחוז (ואם רוצים לדייק, 0.6%) מהפונים שאינם מקבלים אישור, יימצא מי שימכור. עם תקנה של אובמה או בלעדיה.

יש קושי למנוע מכירת נשק לאמריקאים. קושי משפטי – משום שהחוקה, לפחות על פי הפירוש הניתן לה כיום, מתירה לאמריקאי להחזיק בכלי נשק. זו זכות המוקנית לו, שצריך נימוק חזק מאוד כדי לשלול ממנו. גם קושי תרבותי – באזורים רבים באמריקה אחזקת נשק היא חלק טבעי ומובן מאליו של החיים. בפנסילבניה יש הרבה ציידים, וגם בטקסס, וגם בוויומינג, וגם באוקלהומה. ויש מי שרוצים נשק להגנה עצמית: רואים את אלה שועטים לחנויות בכל עת שמתבצע טבח. כלומר מה שגורם לאובמה לרצות להטיל מגבלות על רכישת נשק - גורם להרבה מאוד אמריקאים לחשוב בדיוק להפך.

ולא שהאמריקאים מתנגדים לבדיקות רקע של רוכשי הנשק. למעשה התמיכה בבדיקות רקע רחבה וחוצת מחנות. 88% מהדמוקרטים (שפחות מתלהבים ממצב מכירות הנשק) תומכים בבדיקות רקע, אבל גם 79% מן הרפובליקנים סבורים שצריך לבדוק רוכשים “גם במכירות פרטיות", ושצריך “חוקים שימנעו מחולי נפש לרכוש כלי נשק". הפערים בעמדות בוחרי השמאל והימין ניכרים בשאלות אחרות. רוב גדול של הבוחרים הדמוקרטים מעוניינים לייסד מאגר מידע פדרלי ובו שמות כל מחזיקי הנשק באמריקה, ואילו מקרב הרפובליקנים רק כמחצית מעוניינים במהלך כזה. ועוד: 70% מהדמוקרטים היו רוצים לאסור על מכירת “נשק התקפתי", אך מקרב הרפובליקנים פחות ממחצית מוכנים להטלת מגבלה כזאת.

המפלגה הרפובליקנית נהנית מיתרון קל בדעת הקהל בכל מה שמדובר בעמדות הנוגעות לאחזקת נשק. לכן קל ופשוט לקונגרס הנמצא בשליטה רפובליקנית להתנגד למהלכיו של הנשיא ולהכריז שהם חורגים מסמכותו ויטורפדו בהמשך הדרך. ממילא, אחוזי התמיכה במדיניות הנשיא במלחמתו בטרור נמוכים למדי, וגם לזה יש השפעה על הלכי הרוח של האמריקאים. אם לפני 20 שנה כמחצית ממחזיקי הנשק באמריקה אמרו שהם מעוניינים בו לצורכי ציד, ורק כרבע מהם אמרו שהם נזקקים לו להגנה עצמית – העשור האחרון חולל מהפך בגישתם של הרוכשים: כמחציתם (48%) אומרים שרכשו כלי ירייה לצורכי הגנה עצמית, בעוד ששיעור הרוכשים לצורכי ציד ירד לכשליש מכלל מחזיקי כלי הנשק.

לא הדמעה הראשונה

כך שהמהלך של אובמה מהשבוע שעבר אינו מהלך של כוח, זהו מהלך של חולשה. זה אינו מהלך של שינוי המציאות, אלא מהלך של השלמה עם המציאות. לאובמה לא נשאר מספיק זמן בכהונתו כדי לשנות את המגמה. לאובמה אין תמיכה ציבורית מספקת – ודאי שלא תמיכה בבתי הקונגרס – כדי לשנות את המגמה. הוא יודע זאת, ולמעשה גם אמר זאת בשבוע שעבר, בהסבירו את השאלה מדוע עד כה נכשלו כל המאמצים למשטר את מכירות הנשק. “זה לא מסובך", אמר הנשיא, “הסיבה שהקונגרס חוסם חוקים היא משום שהם רוצים לנצח בבחירות. אם למי שחוסם חוקים כאלה יהיה יותר קשה לנצח בבחירות, הם ישנו גישה, אני מבטיח לכם". כלומר: אובמה מבין שמהלך אמיתי לבלימת מכירות הנשק מחייב שינוי בדעת הקהל האמריקאית, שישנה את התחשיב הפוליטי של יריביו הרפובליקנים.

האם אפשר לזהות שינוי בדעת הקהל? בהחלט אפשר, אך עיקרו אינו נטייה גוברת של האמריקאים בעד בלימת המכירות. עיקרו הוא בהקצנת עמדות בשני צדדיה של המפה הפוליטית. למעשה, תופעה דומה לזו שאפשר לזהות כמעט בכל ויכוח אחר. הדמוקרטים נהיים נחרצים יותר בהתנגדותם לתרבות הנשק. הרפובליקנים נהיים נחרצים יותר בתמיכתם בשימורה של תרבות הנשק. ומעל כל אלה, צלו הגדול של לובי חזק, עשיר, המקדם את עסקיהם של יצרנים וסוחרים שמגלגלים הרבה מאות מיליונים. לובי שקשה לנצח – אלא אם, כמו שאמר הנשיא, הציבור האמריקאי יחליט שהגיעה העת, וגם יצביע בקלפי בהתאם.

ועד אז: שגרת הנשק תימשך כנראה, על יתרונותיה ומוראותיה. ביום שלישי שעבר, כאשר הנשיא אובמה הזיל דמעה, זו לא הייתה הדמעה הראשונה שלו בתפקיד. הוא כבר דמע קודם לכן, לאחר הטבח בניוטאון, כאשר בא לנחם את משפחותיהם ההמומות של ילדי כיתה א’ שקבריהם הקטנים נכרו באותה העת בבתי הקברות של מדינת מסצ’וסטס. וכן, גם אז, חשף הנשיא ברבים את חולשתו הגדולה – הוא אולי האיש החזק בעולם, אבל אינו יכול להגן על כל ילד אמריקאי חף מפשע. הוא אולי האיש החזק בעולם – אבל אינו יכול לשנות מדיניות שבעיניו היא קטלנית והרסנית. אני מגיב לאירועים האלה, אמר אז, לא כנשיא, “אלא כמו שמגיב כל אחד אחר – כהורה". כנשיא, אובמה יודע שהוא יכול לנסות לעשות משהו, אבל שיש דברים שהם מעבר לשליטתו. ובעצם, גם כהורה הוא יודע זאת: “כל הורה יודע שאין דבר שלא נעשה כדי להגן על ילדינו מפגיעה. ועם זאת אנחנו גם יודעים שלא תמיד נוכל להיות שם בשבילם".