למה דווקא באיווה: מדריך לתחנה הראשונה במסע לבית הלבן

התושבים של מדינת איווה מתייחסים ברצינות לתפקיד שהועידה להם המסורת. אומנם זו לא מסורת הכרחית, לא מסורת מחויבת, ובכל זאת, הם מקפידים עליה. מגנים עליה בעקשות ובדבקות שתואמים את האופי הדתי למדי של מדינתם (וצריך לסייג: בניגוד למה שמקובל לחשוב, איווה לא באמת דתית יותר ממדינות רבות אחרות). המסורת קובעת: אף אחד לא מצביע לפני איווה בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית. היא ראשונה, השאר אחריה. ומי שינסה לעקוף אותה, יגלה שזה בלתי אפשרי. איווה תקדים את הבחירות עוד ועוד כדי להיות ראשונה. כמה שיידרש. הנה מדריך קצר להצבעה הזאת.

את תחילתה של הגחמה המוזרה של איווה להצביע ראשונה, תמיד, צריך לתארך לאחד משני אירועים משמעותיים: ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו ב־1968, שבעקבותיה שונו כללי המשחק במערכת הבחירות הפנימיות, וניצחונו המפתיע, הסנסציוני, של המושל מגדל הבוטנים מג’ורג’יה, ג’ימי קרטר, באיווה ב־1976. קרטר הפך את איווה למוקד משיכה לכל מועמד שרוצה לייצר מומנטום ולכבוש מקום במערכת הבחירות. הוא הבין את הפוטנציאל של מדינה קטנה, שבה אפשר לפגוש באופן אישי הרבה מאוד בוחרים על פני תקופה ארוכה, לנטרל יתרונות כמו כסף או רמת מוכרות מוקדמת, ולתת הזדמנות גם למועמדים אלמונים יחסית.

 

בכל מערכת בחירות, וגם בזו שמתחילה היום – יש מי שנזכר שהמשקל שיש לאיווה בהליך הפוליטי האמריקאי בהחלט מופרז ביחס לגודלה וחשיבותה של המדינה הזאת. על פי סקר מהשבוע שעבר, כמחצית מהבוחרים באמריקה חושבים שלאיווה לא צריך להיות כל כך הרבה כוח. זו מדינה קטנה למדי, לבנה מאוד. רחוקה מלייצג את אמריקה הנצבעת במיעוטים. לכן בכל מערכת בחירות יש מי שמציע שבפעם הבאה זה יתנהל אחרת. ויכול להיות שבעתיד זה גם יקרה.
 

אבל לא השנה. השנה איווה מצליחה לשמור על מעמד הבכורה שלה, נהנית לכמה שבועות מאורם המסמא של הזרקורים ומביקוריהם התכופים של המועמדים. היום תצביע. מחר תחזור לתרדמת החורף הארוכה והאלמונית. 

ההצבעה באיווה מוזרה, לא שגרתית. המדינה הזאת היא אחת מכמה בודדות ששומרות על מסורת נושנה (הנה, שוב מסורת) של התוועדות שכונתית שבה מוכרע מי יהיה המועמד של איווה. כך ממש: הערב יבואו לאולמות הספורט בבתי הספר, למועדונים ולמרכזים קהילתיים האזרחים הטובים שהחליטו לצאת מהבית במזג אוויר חורפי – ויופנו כל אחד לאולם שבו מתכנסים הבוחרים של המפלגה שהם מזדהים איתה. באולם אחד יעמדו בקבוצות בוחרים של הילרי קלינטון, ברני סנדרס, מרטין אומלי – הדמוקרטים. להם יש הצבעה מסוג אחד. בחדר האחר יעמדו הבוחרים של כל המועמדים הרפובליקנים – יש הרבה, תידרש פסקה כדי למנות את שמות כולם. להם יש הצבעה מסוג אחר.

 

ההצבעה של הדמוקרטים היא סוג של משחק חברה מרובה משתתפים. כל קבוצת בוחרים בוחרת פינה. בפינה אחת הקבוצה של קלינטון, בפינה אחרת זו של סנדרס. ואחרי שהקבוצות יסתדרו, הם יספרו. קבוצה קטנה מדי, שאינה עומדת בדרישות הסף (שהן: היכולת לבחור לפחות נציג אחד לוועידה המדינתית), תתבקש להתפזר. חבריה יוכלו להחליט ללכת הביתה או להצטרף לקבוצות אחרות כדי להגדיל אותן. יהיו נאומים. יהיו שכנועים. חבר מביא חבר. שכן מביא שכן. רק כשהערב נגמר, אחרי שעה־שעתיים, תלוי ברמת המתח ובעוצמת התחרות, יראו למי קבוצה גדולה יותר, למי קטנה יותר. כך בכל עיר, בכל מחוז, בכל מדינת איווה. בלילה יהיה מנצח. או מנצחת.
 

ההצבעה של הרפובליקנים קצת פחות ססגונית. בתחילה ייבחרו מנהלי ההצבעה. אחר כך ידברו נציגי המועמדים. של טראמפ וקרוז, פיורינה ובוש, האקבי וסנטורום, כל מי שיש לו נציג. לאחר שיסיימו לדבר, יכתבו הבוחרים על פתקים קטנים את בחירתם ויטילו לקופסה. המנהלים יספרו וידווחו למטה. אגב: לראשונה הם ידווחו באמצעות אפליקציה של מיקרוסופט שפותחה במיוחד כדי למנוע טעויות. איזה סוג של טעויות? לפני ארבע שנים בדיוק דווח על ניצחונו של מיט רומני באיווה. אבל לאחר כמה ימים התברר שלא רומני ניצח, אלא ריק סנטורום. 

משלושה בצד הדמוקרטי רק שניים חשובים: קלינטון וסנדרס. היא המועמדת שאמורה לנצח. הוא המועמד שאמור לנסות לקלקל לה את הניצחון. אם יצליח לעשות זאת, קלינטון תהיה בצרה. גם כך היא בצרה, כי המרוץ יצא לה צמוד הרבה יותר מכפי שתכננה. אבל הפסד הערב, ובשבוע הבא הפסד נוסף במדינה הבאה (ניו המפשייר, שסנדרס מוביל בסקרים שלה בפער משמעותי) יבשרו על מרוץ ארוך שהדינמיקה שלו מפתיעה.

 

בצד הרפובליקני יש לאיווה תפקיד לא פחות חשוב: היא תסנן, כך יש לקוות, כמה מועמדים; מועמדים מיותרים, שרק הפתעה דרמטית שתקפיץ אותם גבוה בלוח התוצאות תיתן להם נימוק להמשיך בקמפיין חסר סיכוי. כך לדוגמה מייק האקבי, לשעבר מושל ארקנסו ומועמד לנשיאות. כך ריק סנטורום, שממשיך להתמודד ולא מתייאש. שניהם מועמדים שעיקר כוחם בקרב נוצרים אוונגליסטים, שיש מהם הרבה באיווה. שניהם מועמדים שלא מצפים לנצח, אבל אם יצליחו להפתיע ולהגיע למקום שלישי או רביעי, אולי תהיה תוחלת להמשך המסע שלהם.
 

אבל עיקר תשומת הלב תופנה לשניים: טראמפ וקרוז. טראמפ רוצה לנצח, ואז שוב לנצח בניו המפשייר, ואז להבהיר באופן סופי שהוא כאן כדי להישאר. שהוא באמת עשוי להיות המועמד של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית. קרוז רוצה לנצח או להגיע שני, אבל צמוד לטראמפ. השאלה אם ינצח את טראמפ פחות חשובה – מה שחיוני מבחינתו זה לנצח את שאר המועמדים, ובעיקר את מרקו רוביו, בפער גדול מספיק כדי להישאר המועמד היחיד, חוץ מטראמפ, שיש לו סיכוי ריאלי לנצח במרוץ.

התחזיות באיווה הן דבר בעייתי. כאמור, אופי ההצבעה כאן משונה, גחמני, שכונתי. תמיד יש הפתעות. לא כדאי להמר בביטחון על מנצחים.
 

ובכל זאת, יש סקרים ותחזיות. ובדרך כלל מי שמוביל בהם, או לפחות ממוקם קרוב למוביל, מנצח. הסקרים מסמנים את קלינטון כמי שיש לה סיכוי קצת גבוה יותר לנצח במפלגה הדמוקרטית (ולכן אם תפסיד, המכה תהיה קשה יותר, כי זה אומר שהציפיות עלו על התוצאות). הם מסמנים את קרוז ואת טראמפ כמי שיכולים לנצח במפלגה הדמוקרטית, אבל גם את רוביו כמי שאולי יכול להפתיע. ואי אפשר שלא לקחת בחשבון את העובדה שטראמפ הססגוני והבוטה הוא מועמד שעוד לא היה כמוהו, ועל כן איש אינו יודע לומר בוודאות מי הם בוחריו, והאם מדובר בבוחרים שיטרחו להתייצב באולמות ההצבעה, או שמא בכאלה שיסתפקו בהבעת תמיכה בסקרים בלבד.

איווה לא באמת מחליטה מי יהיה המועמד לנשיאות ארצות הברית. יש לה בערך 1% מכלל קולות צירי המפלגות. והיא רק מדינה אחת מתוך 50 שצריכות להצביע. הצבעה ראשונה במסע ארוך, שמאיים להיות ארוך מאוד הפעם, אולי כמו שהיה ב־2008 במרוץ של ברק אובמה מול הילרי קלינטון.
 

אבל יש משקל לתוצאה כאן. היא יכולה לייאש מועמדים. היא יכולה להקפיץ מועמדים. היא יודעת לנפק הפתעות. יש כאן מסורת (מסורת, פעם שלישית) של הפתעות. רמת הארגון של המטות השונים, יכולתם לשנע בוחרים להצביע – עניין לא פשוט כשמדובר באירוע שנמשך כמה שעות. יכולתם לעשות זאת גם במקרה של מזג אוויר סוער (התחזית לשני: סערת שלגים תיכנס למדינה באותן שעות שבה ילכו הבוחרים להצביע, או קצת לפני, או קצת אחרי. הרבה תלוי בזה).
 

האקבי ניצח כאן ב־2008. סנטורום ניצח כאן ב־2012, מה שאף סקר לא חזה (אבל מיט רומני היה בסופו של דבר המועמד). איווה לא בחרה ברונלד רייגן ב־1980, אבל היא זו שהקפיצה את ג’ימי קרטר למרכז הבמה. והיא שקברה את המועמדות של הווארד דין והמליכה במקומו את ג’ון קרי, המועמד הדמוקרטי של 2004.

 

בחמש לפנות בוקר יקפלו כאן את הדגלים. המועמדים יעזבו כבר הלילה. חלקם יקדימו, בגלל חשש ממזג אוויר סוער העלול לעכב אותם. התקשורת עוד תשדר קצת מחר, ואז תיעלם. המטוסים שממריאים מכאן מחר לפנות בוקר עמוסים לעייפה. מדה מוין לשיקגו, משיקגו למנצ’סטר, ניו המפשייר או לבוסטון הסמוכה. בדיוק שבוע מפריד בין עיכול התוצאות מחר בבוקר לבין ההצבעה הבאה, ביום שלישי הבא. גם היא במדינה קטנה. גם היא במדינה לא בדיוק מייצגת. צדדית, מפתיעה, קצת משונה מבחינה פוליטית.
 

התהליך שהתקבע בסיבובי הבחירות האחרונים מתנהל בעצם כך: ארבע מדינות ראשונות קבועות – איווה במערב התיכון, ניו המפשייר בצפון־מזרח, דרום קרוליינה בדרום־מזרח, נבדה בדרום־מערב (ההצבעות של המפלגות בנבדה ובדרום קרוליינה לא באותו תאריך). 
 

לכל אחת מהן אופי שונה, שיטה שונה, וכל אחת נותנת הזדמנות למועמדים שיש להם חוזקות וחולשות שונות (לבנים ודתיים באיווה, שחורים ודתיים בקרוליינה, היספנים בנבדה, עצמאים בניו המפשייר) הזדמנות להפגין את כוחם בקרב הקהל שלהם.
 

אחרי הארבע האלה יבוא סופר־טיוזדיי, יום שלישי, 1 במרץ, שבו יצביעו יותר מעשר מדינות בבת אחת (וגם אמריקאים שמתגוררים בישראל ובשאר העולם). עד אז יישארו מן הסתם הרבה פחות מועמדים. תיאורטית, יכול להיות שכבר יסתמנו מנצחים – אם קלינטון וטראמפ, לדוגמה, ינצחו בכל המדינות הראשונות. אבל סביר יותר שמה שיסתמן הם רק קווי מתאר של הקרבות בהמשך הדרך. זאת דרך ארוכה. היא מתחילה היום.