אם קלינטון תנצח, זה יהיה ניצחון של הראש ולא של הלב

לפני שמונה שנים, בבחירות שבהן הפסידה בסופו של דבר לברק אובמה, נתקלה בפופוליסט כזה: ג'ון אדוארדס. מי זוכר שגם הוא היה שם, ולרגעים נראה כמו הדבר האמיתי, כמו מי שיוכל לנצח. השנה היא שוב צריכה להתמודד מול פופוליסט, נואם כיכרות שמבטיח להמונים מלחמה במושחתים: ברני סנדרס. אבל הפעם היא צריכה להילחם בו לבד, ולא קל לה להילרי קלינטון. לא קל כמו שאמור היה להיות.
 

תשומת הלב התמקדה אתמול, בשעות שלאחר הקרב הפוליטי הגדול של איווה, בהפסד של דונלד טראמפ שירד לפתע מגדולתו. אבל הילרי קלינטון היא 

סיפור גדול לפחות כמותו. סיפור על אישה שרוצה מאוד להיות נשיאת ארצות הברית - שגם עליה אפשר היה לספר בקלות את הסיפור שיוסי שריד המנוח אהב לספר על גולדה מאיר: היא נהייתה ראש ממשלה כי היא הכי רצתה.
 

קלינטון היא אישה שנראית גם עכשיו קרובה למדי להשיג את המטרה הזאת. ובכל זאת, היא מועמדת לא טובה כל כך. זה מה שהוכח שוב באיווה. קלינטון, למרות הניסיון, הכסף, המכונה המשומנת והסיוע מהבעל הנשיא לשעבר, היא פשוט לא מועמדת טובה.

 

ביום שישי שעבר הלכתי לראות אותה באולם הספורט היפה, המקושט בדגלים של ניצחונות בענפים שונים, של אוניברסיטת גרנד וויו. האולם היה שקט ונינוח, וקלינטון עמדה על במה מול כמה מאות כיסאות מתקפלים שסודרו לנוחות קהל הקשישים שבא לשמוע אותה. היא לבשה ז'קט שקשה להגדיר את צבעו – אולי היה ורוד, אולי אפרסק. בדומה למועמדת עצמה, גם את הבגדים של קלינטון לא קל להכניס למגירה אידיאולוגית ברורה. 
 

הנאום היה טוב בסך הכל. מתוכנן. כמה בדיחות – אבל קלינטון לא ממש מצחיקה. כמה הרמות קול – אבל היא לא בדיוק רטוריקנית דגולה. כמה חיוכים – אבל היא לא סימפתית. כשסיימה לדבר – נפנפה פעמיים ונעלמה. גם הקהל התפזר ביעילות, במהירות.
 

סקרי הבוחרים של איווה גילו שלשום שאחוז ניכר מאוד מהמצביעים הדמוקרטים, כולל כאלה שהצביעו לקלינטון, נותנים ליריב שלה, הסנאטור מוורמונט ברני סנדרס, ציון גבוה יותר באמינות ובאנושיות. מקרב מי שהיה חשוב להם להצביע למועמד ש"אכפת לו מאנשים כמוהם", הצביעו הרוב הגדול לסנדרס. הנה שוב הפופוליזם העממי הזה, שחודר ללבבות ומפריע לה במערכת הבחירות. 

יומיים אחרי קלינטון, באותו אולם באוניברסיטת גרנד וויו, בא לדבר גם סנדרס. הכיסאות סולקו הצדה כדי לפנות מקום למאות הרבות של צעירים משולהבים, אדומי פנים, שעמדו בצפיפות גדולה, מיוזעים, נרגשים, מדברים כל הזמן על "מהפכה". כך ממש באמריקה הקפיטליסטית – "מהפכה". שום דבר לא היה מסודר באירוע הזה. הסדרנים נאלצו לצעוק בגרון ניחר כדי לפנות את המעברים. העיתונאים נדחסו לפינה והתקוטטו על עמדות צילום. ו"ברני" - אף אחד לא קורא לו "הסנאטור" או "סנדרס" או "המועמד" - איחר בלי להתבלבל ביותר משעה. אבל אף אחד לא הלך הביתה. לא הולכים הביתה באמצע מהפכה.

 

ביום שני בערב באו כל הצעירים האלה כדי לעשות את מה שהתכוונו לעשות: לזעזע את הממסד, לטלטל את המציאות הנינוחה, לסדוק את היקום המוגן שבו תכננה הילרי קלינטון להפליג בבטחה למועמדות בטוחה מראש. התוצאה הייתה מה שנהוג לכנות כאן "טו קלוז טו קול" – קרוב מכדי שאפשר יהיה להכריז על מנצח. ולכן קלינטון מיד הכריזה על ניצחון.
 

זו הכרזה מהסוג שהפך אותה לפוליטיקאית שהציבור לא בדיוק מאמין לה. הרי ברור לכל שאם היה ניצחון שלשום, זה היה ניצחון של ברני, האיש שבא משום מקום, הסבא לבן השיער; "זקן מדי ומכוער מדי", כפי שאמרה עליו ראש איגוד האחיות התומכת בו. היא אמרה את זה בחיבה גדולה: אנחנו עוד נראה לכל אלה שטוענים שאין לברני סיכוי כי הוא זקן מדי ומכוער מדי. אנחנו נראה להם שהוא יכול לנצח. ואכן – הראו. שוויון באיווה בהחלט יכול להיחשב מבחינתו כניצחון.
 

יום לאחר התקלה באיווה - שרק שברי אחוזים השאירו אותה בגדר תקלה ולא הפכו אותה לקטסטרופה של ממש - קלינטון כבר הייתה בניו המפשייר. לא לבד. עם בעלה, ביל קלינטון, האיש שיודע להתמודד עם פופוליזם כמו שהיא לא יודעת. גם את ניו המפשייר היא זוכרת היטב, ואת הדרמה הגדולה של לפני שמונה שנים שהתרחשה במדינה הזאת. 
 

הנה שוב תזכורת: ב־2008 קלינטון, המועמדת המובילה, ספגה מכה קשה באיווה ממועמד חסר סיכוי, ברק אובמה שמו. אחר כך התברר שהוא מוביל עליה גם בסקרים בניו המפשייר, ושהיא עומדת להיות מובסת בפעם השנייה ברציפות. קלינטון באה לניו המפשייר, וברגע אחד, שעד היום יש ויכוח אם היה מתוכנן, מתוזמר או אמיתי, הזילה דמעה אל מול המצלמות כדי שיראו שקשה לה. "זה מאוד אישי עבורי", אמרה לבוחרים והם הגיבו באמפתיה וסיפקו לה ניצחון הכרחי, שאפשר לה להמשיך את המרוץ עוד חודשים רבים.

 

גם הפעם היא מפגרת בסקרים בניו המפשייר. ברני הוא הסנאטור מוורמונט, המדינה השכנה. הוא אהוד על הבוחרים, והוא בא עם מומנטום. באיווה הצליח לחלץ תוצאה יותר ממכובדת נגד כל הסיכויים. הרי רק לפני כמה חודשים אף אחד באיווה לא ידע מיהו. אין סיבה שניו המפשייר תהיה המדינה שתדפוק לו את הקמפיין. כך שקלינטון שוב נלחמת בציפורניים, שוב צריכה להראות כמה היא הכי רוצה. וככל שהיא מתאמצת, כך הבוחרים מחבבים אותה פחות. יש משהו נעים, נינוח, במועמד שניכר בו שהוא נלחם על אידיאולוגיה, אומר מה שהוא חושב, לא עסוק כל העת בחישובי כדאיות, כמו ברני. יש משהו מאומץ, מתוכנת, במועמדות של קלינטון.
 

באיווה התברר שבקרב בני ה־65 ומעלה היא ניצחה ברוב גדול, אבל בקרב בני ה־30 ומטה ניצח סבא ברני. צעירי המפלגה הדמוקרטית - שבבחירות הקודמות אמרו לא להילרי, וכן למועמד הצעיר, הנאה, מהדור שלהם - שוב אומרים לא להילרי, וכן למועמד הלא צעיר, הלא נאה, מהדור שמעל הילרי. כלומר, זה לא הגיל, זה התרגיל.
 

ויש לה כמובן גם צרות אחרות להתמודד איתן. ממש יומיים לפני הבחירות פורסמה הידיעה על התכתבויות האימייל הפרטיות שלה, שה־FBI מסרב לפרסם מחמת סודיות יתרה. משפחת קלינטון היא כמובן משפחה של אנשים ישרים והגונים, אבל איכשהו, בכל מקום שהם הולכים אליו, בעקבות כל תפקיד שהם ממלאים, מיד נפתחת חקירה. חלק מזה הוא כמובן פוליטי - הם זוג עוצמתי שיש מי שרודף אותו, אבל אי אפשר לפטור אותם מאחריות לכך.
 

ביל קלינטון הצליח להעביר את מרבית כהונתו תחת עננה שהפריעה לו למשול. הילרי קלינטון מבלה את השנים שחלפו מאז הייתה שרת החוץ תחת עננה משלה, שנראה כרגע שגם תלך ותתעבה ככל שיתברר שהיא אכן המועמדת הדמוקרטית לנשיאות.
 

כי גם את זה צריך לומר: הילרי קלינטון היא עדיין המועמדת הסבירה להיות המועמדת של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. גם אחרי, ואפילו בהנחה, שתפסיד כצפוי בבחירות בניו המפשייר. היא תיקח דוגמה מההיסטוריה הפוליטית של בעלה, שהפסיד באיווה ואז הפסיד בניו המפשייר, ואז זכה במועמדות ונהיה לנשיא. אם כי חייבים להזכיר שקלינטון של 1992 הפסיד באיווה לתום הרקין, ובניו המפשייר למועמד אחר, פול צונגס. לעומתו הילרי מתמודדת בזירה שיש בה רק עוד מועמד אחד.
 

הקסם של ברני עובד במקומות שיש בהם קהל ליברלי מאוד, צעיר מאוד. המכונה של קלינטון תעבוד טוב יותר במדינות הדרום, במדינות הגדולות. אף על פי שכבר אתמול היה מי שתהה אם ברני מסוגל לנצח אותה בקליפורניה.
 

אלא שגם כאשר תנצח, זה יהיה ניצחון חמצמץ. ניצחון שמושג למרות מה שהיא ולא בזכות מה שהיא. ניצחון של בוחרים שהחליטו לעשות את הדבר ההגיוני, ולא כאלה שהחליטו לעשות את הדבר הנכון. קלינטון תנצח, בהנחה שתנצח, משום שהמועמד שניצב מולה הוא באמת מועמד קצה, שקשה מאוד לראות אותו מתמודד בבחירות כלליות, שקשה מאוד לדמיין אותו כנשיא ארצות הברית.
 

קלינטון אינה אהודה. היא אינה אהודה כמובן על היריבים הרפובליקנים, אבל גם לא במיוחד על הבוחרים הדמוקרטים. היא מעולם לא הייתה פוליטיקאית שידעה לתקשר היטב עם בוחרים. מעולם לא שידרה אמינות וכנות. ועכשיו נרשמת עייפות מסוימת מהמותג הזה - קלינטון. ועייפות מהידיעה שהניצחון שלה, אם וכאשר, יהיה ניצחון של הראש, לא של הלב.