אצטדיון אמהורו בקיגאלי בירת רואנדה מלא מפה לפה. נבחרת רואנדה בכדורגל פוגשת את נבחרת מרוקו. בעיר שאינה רוויה באירועים נוצצים, המגרש הוא המקום לראות ולהיראות בו. האנשים, הדגלים והצעיפים יוצרים בליל של מראות ססגוניים וצעקות עידוד. ביציע ה–VIP מתערבבים אנשי עסקים, דיפלומטים וגורמי ממשל. אין להם בעיה עם זה, להפך. “זאת אפריקה", אומר כתב זר המתגורר בעיר שהגיע לסקר את המשחק. “עד שריקת הסיום ייסגרו כאן כמה עסקאות. ברואנדה עושים את זה מסודר. הכלכלה כאן היא הדבר הכי חשוב אחרי זיכרון רצח העם. בעצם אולי שניהם יחד".
לאורך כל משחק הכדורגל שתי מצלמות טלוויזיה מכוונות אליו - לא לעבר הדשא שם רצים השחקנים. הן מבקשות להנציח כל תזוזה, מילה או הבעה. אולי אפילו חיוך, אם הנבחרת המקומית תעשה את העבודה מול שער היריב. אחרי שרואנדה סופגת ארבעה שערים ממרוקו, קגאמה מתייאש ועוזב את המגרש. אחריו, כמובן, מרבית יושבי תא הכבוד. כולם מבינים שהמשחק גמור.
קשה לפספס עד כמה רואנדה נקייה. הזרים החיים בעיר הבירה מכנים אותה “סינגפור של אפריקה". לקיגאלי יצא גם שם של עיר בטוחה, הכי בטוחה ביבשת, והיא דואגת לטפח אותו. ברחובות יש נוכחות ערה של כוחות צבא ומשטרה. התושבים חשים בטוחים. זה חשוב להם שבעתיים בשל טראומת המלחמה. שומרים מרגיעים אותם. זוהי גם הוכחה לכך שהשלטון חזק ויציב.
נסאנגאנירה מוסיף כי “הקשר שלנו לישראל הוא סוג של שותפות גורל. אנחנו רואים בעצמנו ישראלים בתחילת דרכם. בהקמת המדינה. אנחנו חייבים לצעוד קדימה ומהר. אנחנו מחפשים טכנולוגיות חקלאיות. עד לפני עשר שנים השתמשו אצלנו בגרזנים ולא במכונות חקלאיות. יש לנו מעט שטחים לחקלאות, אבל התעודדתי אחרי שביקרתי לאחרונה בישראל: אצלכם יש פחות ועושים בהם יותר. הבנתי שהפוטנציאל שלנו גדול. גם החקלאות שלנו הופכת ליותר ויותר נשית. הוכחנו שנשים יכולות. גם לפי החוק, אני צריך להראות שנשים מעורבות בחקלאות, שיש להן תרומה".
רוואבוהיני מסבירה מה היה כאן קודם, לפני המהפכה. “נשים מעטות זכו לחינוך כלשהו", היא אומרת. “בתיכון הן היו רק 10% מהתלמידים, ובאוניברסיטה פחות מ–7%. הן חונכו להתחתן ולהוליד ילדים. אומנם נשים היו כ–60% מהעובדים בענף החקלאות, אולם הן לא היו בעלות העסק, שותפות לרווח או בעלות האדמה - כל אלה היו שייכים לבעלים שלהן. לפי החוק, נאסר עליהן בכלל לעבוד ללא הסכמה מפורשת של הבעל או קרוב משפחה. לנשים אסור היה להחזיק חשבון בנק והן היו יכולות למשוך כסף רק בהסכמת הבעלים. אישה שרצתה לפתוח עסק הייתה צריכה קרוב משפחה גבר כדי לקבל רשות. לא הייתה לה זכות קניין על אדמות או על דברים אחרים. ירושה הייתה רק לגברים. המאבק נגד רצח העם היה מאבק נגד אפליה, ובכלל גם נגד אפליית נשים".
רוואבוהיני מביטה קדימה, אל העתיד, אבל כמו כל אחד ואחת כאן היא לא שוכחת את העבר. תמיד עין אחת תהיה בתצפית, מחשש שהאסון ישוב וידפוק בדלת. “נשים לא נהרגו בזמן רצח העם כמו הגברים, אבל הן סבלו סבל יוצא דופן שקשה לתאר. שמרו אותן כשפחות מין, אנסו אותן והדביקו אותן בכוונה במחלות. קרוב לחצי מיליון נשים עברו את הטראומה הזאת וחיות איתה עד היום. חלק מההתמודדות שלנו היא התמודדות עם הטראומה הזאת".
התרעות פיקוד העורף