ננסי רייגן לא הייתה הגברת הראשונה היחידה ששינתה את אמריקה

השבוע הלכה רייגן לעולמה בגיל 94, קרוב ל־12 שנה אחרי מותו של הנשיא ה־40. ההספדים שהגיעו מכל קצות הקשת הפוליטית והמאמרים בתקשורת האמריקאית הזכירו כי ההצהרה שלה מלפני 31 שנה לא הייתה חסרת כיסוי. מצד אחד, היא נאבקה לשמור על מורשתו של בעלה בכל מחיר, וזכתה לעתים לכינוי "אשת הדרקון" (בשל סיפורים על עזרה בעצות אסטרולוגיות על מנת לקבוע את מועדי הנאומים והסיורים); ומצד שני, הייתה פעילה חברתית שהובילה את המאבק בסמים, וידעה לנצל את הניסיון ההוליוודי שלה ושל בעלה כדי לקדם את המטרות ולהכניס סגנון חדש למוסד הנשיאות. 
 

44 נשיאים אמריקאים היו ב־240 שנותיה של ארה"ב (שיצוינו ב־4 ביולי הקרוב). מלבד שלושה אלמנים (תומס ג'פרסון, אנדרו ג'קסון ומרטין ואן ביורן) ורווק אחד (ג'יימס ביוקנן), כולם נכנסו לתפקידם כשרעייתם לצדם. חלק מהנשים הראשונות ניצבו בקדמת הבמה, אחרות נותרו בצל או החליטו לוותר על הכבוד והותירו את המשימות החברתיות הפומביות לבנות משפחה אחרות, כמו הבנות או הכלות. 

 

לרייגן יש מקום של כבוד לצדן של נשים בולטות נוספות, כמו אלינור רוזוולט, רעייתו של הנשיא ה־32 פרנקלין דלנו רוזוולט - היחיד שנבחר ארבע פעמים - שהייתה מעורבת בפעילות ציבורית וחברתית לכל אורך שנותיה בבית הלבן, ולאחר מכן ייצגה את ארה"ב בארגון האו"ם הצעיר ועמדה בראש ועדת זכויות האדם של הארגון; ז'קלין קנדי (רעייתו של הנשיא ה־35 ג'ון קנדי), שהכניסה רוח אופנתית רעננה וזוהר הוליוודי לבית הלבן וישבה לצד בעלה כאשר נרצח בנובמבר 1963; והילרי קלינטון, רעייתו של הנשיא ה־42 שהובילה מהלך להרחבת ביטוחי הבריאות בזמן כהונת בעלה ביל, ולאחר מכן נבחרה לסנאט ושימשה מזכירת המדינה. כעת היא צפויה להיות האישה הראשונה שמתמודדת לנשיאות מטעם אחת המפלגות הגדולות. גם מישל אובמה, שיש לה עוד עשרה חודשים בבית הלבן, הכניסה "גרוב" חדש עם קמפיינים נגד השמנת ילדים ובעד מזון אורגני והשתתפות בתוכניות טלוויזיה פופולריות. 

אך היו שלוש נשים ראשונות אחרות, שבדרכן הייחודית היו בין הבולטות, המשפיעות והמעורבות בתולדות ארה"ב. 

ב־30 באפריל 1789 נשבע אמונים גיבור מלחמת העצמאות ג'ורג' וושינגטון בתור הנשיא הראשון של ארה"ב, ובכך הפכה גם רעייתו, מרתה, לגברת הראשונה הראשונה בתולדות המדינה הצעירה, ולזו שקבעה את התקדים עבור הנשים הבאות.   
 

מרתה דנדרידג' נולדה בווירג'יניה ביוני 1731, למהגר אנגלי שהיה בעלים של מטע, וזכתה לחינוך שנועד להכשיר אותה לנהל מטע ולעסוק במטלות בבית ובחברה. בגיל 18 נישאה לדניאל קסטיס, בעלים של מטעים ואחד האנשים העשירים ביותר במושבות שהפכו לימים לארה"ב. לשניים נולדו בן ובת, וכעבור שבע שנים הלך קסטיס לעולמו. אלמנתו בת ה־25 ניהלה את עסקי המטעים ביד רמה. 
 

שנתיים חלפו, והאלמנה הצעירה שוב נישאה, הפעם לג'ורג' וושינגטון, קצין צבא ובעלים עשיר של מטעים בפני עצמו. חתונתם נערכה ב"בית הלבן", האחוזה שבה התגוררה עם בעלה המנוח, אולם לאחר מכן, ב־1748, עברו להתגורר במאונט ורנון, האחוזה בווירג'יניה שירש וושינגטון מאחיו החורג. לשניים לא נולדו צאצאים, אולם וושינגטון אימץ את שני ילדיה של מרתה.

 

במלחמת העצמאות, כאשר בעלה פיקד על הצבא הצעיר מול הבריטים, לא נותרה וושינגטון מאחור. היא הובילה את המאמץ לגיוס נשים לצבא, ביקרה חיילים בזירות הקרבות גם בתקופות החורף הקשות וטיפלה בפצועים ובחולים. 
 

אחרי שהפכה לגברת הראשונה בגיל 58, מצאה את עצמה וושינגטון בסיטואציה חדשה. כמי שהייתה אשת חברה בווירג'יניה, היא חשה לפתע מבודדת בשל תקנות נוקשות, שבין השאר מנעו מבני הזוג לקבל הזמנות להתארח בבתים אחרים. "אני חושבת שאני יותר כמו אסירת מדינה מאשר כל דבר אחר. יש מגבלות מסוימות שנקבעו עבורי ואשר אסור לי לסטות מהן", סיפרה באחד ממכתביה לבת משפחה, ובהמשך אף הודתה כי "נשים צעירות יותר ועליזות יותר יהיו מרוצות הרבה יותר מהתפקיד". 
 

מתוך תחושת נאמנות לבעלה ולמדינה, ואף שרצתה לשהות באחוזה במאונט ורנון, נשארה וושינגטון לצד הנשיא ומילאה תפקיד רשמי של מארחת במעונות הנשיאותיים בבירה ניו יורק ולאחריה בבירה פילדלפיה, ובין השאר קיימה ארוחות ערב בימי חמישי וקבלות פנים בימי שישי. 

לאחר שמונה שנים שבו בני הזוג לביתם בווירג'יניה, שם חיו יחד עד מותו של הנשיא בדצמבר 1799. רעייתו הלכה לעולמה במאי 1802, בגיל 70. היא הייתה האישה הראשונה שהופיעה על בול אמריקאי והאישה היחידה שדמותה הופיעה על מטבע אמריקאי.

היא נולדה כאדית בולינג בווירג'יניה באוקטובר 1872, ושושלת היוחסין של משפחתה האריסטוקרטית כללה גם את מרתה וושינגטון, תומס ג'פרסון ואף את הנסיכה האינדיאנית פוקהונטס. בגיל 23 נישאה לנורמן גאלד, בעליה של חנות יהלומים. הם היו נשואים עד מותו בינואר 1908. לשניים נולד בן ב־1902, אולם הוא מת כעבור ימים ספורים.
 

במרץ 1915 הכירה את הנשיא וודרו ווילסון, ששבעה חודשים קודם לכן התאלמן מאלן, רעייתו מאז 1885 ואם שלוש בנותיו. את ההיכרות יזמה אחייניתו הלן וודרו בונז, ששימשה כמארחת הרשמית של הבית הלבן מאז מותה של הגברת הראשונה. השניים נישאו בדצמבר של אותה שנה ויצאו לירח דבש קצר. 

הגברת הראשונה החדשה לא הספיקה להציג את יכולותיה באירוח בבית הלבן מאחר שמיד עם חזרתם החל ווילסון בקמפיין לבחירתו מחדש וחודש בלבד לאחר ההשבעה, באפריל 1917, נכנסה ארה"ב למלחמת העולם. במקום זאת, זכתה אדית ווילסון למקום של כבוד לצדו של הנשיא, כשנכחה בחדר הסגלגל במהלך פגישות שקיים ווילסון ואף קיבלה גישה למגירה הפרטית שלו ולמידע צבאי מסווג. לנוכח הלחץ שבו היה נתון הנשיא, החלה רעייתו לסנן את הדואר שהוא מקבל ולהגביל את מספר המבקרים. 

 

במהלך המלחמה סייעה אדית ווילסון למאמץ הלאומי באמצעות מכירת צמר כבשים שעברו את הגז במדשאת הבית הלבן והתנדבות במתקן של הצלב האדום. היא אף הובילה מהלך שבו נקראו האזרחים לוותר יום אחד בשבוע על בשר, חיטה ודלק על מנת לחסוך במשאבים. ווילסון הפכה גם לגברת הראשונה הראשונה שליוותה את בעלה בסיור באירופה, תחילה בביקור אצל חיילים אמריקאים אחרי הפסקת האש בסוף 1918 ולאחר מכן בטקס החתימה על חוזה ורסאי שסיים את המלחמה. 
 

המאבק המתיש מול הסנאט הרפובליקני על אישור הסכם השלום, ובמיוחד על הקמת חבר הלאומים שגיבש ווילסון, השפיע קשות על בריאותו של הנשיא. בספטמבר 1919 הוא לקה בשבץ שהותיר אותו משותק חלקית. בשלב זה לקחה רעייתו את האחריות, ותוך שהיא מסתירה את האמת מהפוליטיקאים ומהציבור במטרה למנוע את החלפתו של בעלה, המשיכה לסנן את המידע ואת המבקרים שהגיעו לנשיא החולה, ובעצם ביצעה חלק נכבד מעבודתו של בעלה, למעט גיבוש מדיניות חדשה. היא אף שכנעה את בעלה לפטר את מזכיר המדינה רוברט לנסינג, מאחר שניסה לכנס ישיבת קבינט ללא נוכחות הנשיא. לימים, היא תוארה בתור "האישה הראשונה שניהלה את הממשל".
 

"עיינתי בכל מסמך אשר נשלח משרים שונים או מסנאטורים, וניסיתי ללקט ולהציג באופן טבלואידי את הדברים, אשר על אף הזהירות שלי, היו צריכים להגיע לנשיא", כתבה בזיכרונותיה. "אני עצמי מעולם לא קיבלתי החלטה כלשהי שנוגעת להסדרה של העניינים הציבוריים. אני רק החלטתי מה חשוב ומה לא, והחלטתי, וזה הדבר החשוב ביותר, מתי להציג דברים בפני בעלי". 
 

אחרי שווילסון סיים את כהונתו בראשית 1921, הם עברו לבית בבירה וושינגטון, שם טיפלה אדית ווילסון בבעלה עד מותו כעבור ארבע שנים. היא המשיכה לקדם את מורשתו של בעלה, והייתה אורחת של הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט כאשר הכריז בקונגרס על הצטרפותה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941. בינואר 1961 הספיקה להשתתף בטקס השבעתו של הנשיא ג'ון קנדי, ובסוף אותה שנה, ב־28 בדצמבר - שהיה גם יום הולדתו של בעלה - היא הלכה לעולמה ונקברה בקתדרלת וושינגטון. 
 

ג'רלד פורד, הנשיא ה־38 של ארה"ב, זכה במהלך כהונתו הקצרה לתדמית של אדם חביב על הבריות, אך גם מסורבל. נראה כי רק העובדה שהיה האדם הראשון בהיסטוריה האמריקאית שהגיע לחדר הסגלגל אף שלא נבחר לתפקיד הנשיא או סגן הנשיא, והעובדה שהיה הנשיא שהגיע לגיל המבוגר ביותר (93), מספקות לו מקום ייחודי ברשימת הנשיאים. לעומת זאת, רעייתו בטי בנתה לעצמה מעמד של אישה ראשונה פעילה ביותר, ששמה לנגד עיניה את סוגיית קידום זכויות הנשים ולא ויתרה על הזדמנות להביע את דעתה בנושאים שונים. 
 

אליזבת אן בלומר נולדה בשיקגו ב־1918 ובילדותה עברה עם משפחתה לגרנד רפידס שבמישיגן. היא למדה ריקוד ועבדה בתור רקדנית בניו יורק לפני ששבה למישיגן והחלה לעבוד כמורה לריקוד לילדים. בגיל 24 נישאה לחבר ילדותה וויליאם וורן, שהיה איש מכירות, אולם הנישואים נמשכו רק חמש שנים וחצי. בשנתיים האחרונות טיפלה בו במסירות אחרי ששקע בתרדמת, ואחרי שבריאותו שבה אליו, השלימה את תהליך הגירושים.
 

עוד לפני שהתגרשה רשמית מוורן, חברים הכירו בינה לבין ג'רלד פורד, עורך דין שהיה בעברו כוכב פוטבול במכללות ולוחם בצי במלחמת העולם השנייה, ושהיה בעיצומו של קמפיין בחירות לבית הנבחרים. השניים נישאו באוקטובר 1948 ונולדו להם שלושה בנים ובת. 
 

פורד הפך לאחד הפוליטיקאים המנוסים והבולטים בוושינגטון, עם 13 תקופות כהונה רצופות בקונגרס, ואף הפך למנהיג הרפובליקנים בבית הנבחרים. רעייתו נותרה לגדל את ארבעת הילדים ועסקה בפעילות קהילתית, אולם המתח העצום שבו הייתה נתונה כאם חד־הורית בפועל השפיע על בריאותה הפיזית והנפשית, והיא החלה להתמכר למשככי כאבים. 

 

השינוי הדרמטי בחייהם של בני הזוג החל בדצמבר 1973, כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון החליט למנות את פורד לסגנו במקום ספירו אגניו שנאלץ להתפטר בשל פרשות שחיתות. אולם עוד לפני שהם הספיקו להתמקם במעמדם החדש, התפטר ניקסון עקב פרשת ווטרגייט ופורד הושבע באוגוסט 1973 לנשיא החדש. 

בטי פורד הודתה כי "לא הייתי בטוחה איזו גברת ראשונה אני אהיה", אולם כמי שהגדירה את אלינור רוזוולט כאחת מדמויות המופת שלה, הפכה במהירות לאישיות פעילה ביותר. חודש אחרי ההשבעה כבר הפכה לגברת הראשונה הראשונה שמקיימת מסיבת עיתונאים.
 

שבועות אחדים לאחר מכן התגלה גידול סרטני בשד שלה והיא נאלצה לעבור כריתה. באופן חושפני, היא שיתפה את הציבור במאבק במחלה, וציינה כי "אולי אם אני מדברת על זה בפתיחות ובלי בושה בתור הגברת הראשונה, גם אנשים יוכלו לדבר על זה".
 

כגברת הראשונה היא הביעה את עמדותיה כמעט בכל סוגיה פוליטית וציבורית, לעתים גם בניגוד לדעתם של חברי המפלגה הרפובליקנית של בעלה, כמו תמיכתה בהחלטת בית המשפט העליון להתיר הפלות. היא התייחסה בפומבי להיותה גרושה, ופעלה רבות למען זכויות הנשים ובמיוחד לקידום התיקון לחוק שוויון הזכויות. 
 

עבור כלי התקשורת, בטי פורד הייתה אוצר בלום של אמירות צבעוניות שעשו כותרות. בראיון לתוכנית "60 דקות", היא נשאלה מה תגיד אם בתה הנערה תספר לה שיש לה רומן. "אני לא אהיה מופתעת", ענתה. "אני חושבת שהיא נורמלית כמו כל הנערות". בראיון אחר, בשנת 1975, סיפרה כי העיתונאים שואלים אותה על כל נושא מלבד כמה פעמים היא ישנה עם בעלה. "אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת להם 'ככל שניתן'". 
 

העיתונאית אליזבת פיר מה"ניוזוויק" אמרה כי "מאז שאלינור רוזוולט פעלה למען זכויות האזרח והעבודה המאורגנת בשנות ה־30, לא הייתה גברת ראשונה שדיברה בחופשיות רבה כל כך - ועוררה מחלוקת רבה יותר". פורד עצמה ציינה במהלך כהונתה כי "כעת אני מבינה עם מה היו צריכות הנשים הראשונות הקודמות להתמודד, ויש לי כבוד והערכה לכל אחת ואחת מהן". 
 

פורד כשל בבחירות היחידות שבהן התמודד לנשיאות, מול ג'ימי קרטר ב־1976, ובני הזוג עברו לקליפורניה. בשנת 1978 היא נאלצה להכיר בכך שהיא מכורה לתרופות ולאלכוהול והחלה לטפל בעצמה. היא הקימה את מרפאת בטי פורד, אשר הפכה למרכז הגמילה המפורסם ביותר במדינה, ושיתפה את הציבור בהתמודדותה המורכבת עם ההתמכרויות. "אהבתי אלכוהול, זה גרם לי להרגיש חמה", כתבה בספר הזיכרונות שלה. "ואהבתי גלולות, הן לקחו ממני את המתח ואת הכאב". 
 

גם מחוץ לבית הלבן, המשיכה בטי פורד להיות פעילה למען זכויות הנשים וזכתה להערכה רבה בארה"ב. היא הלכה לעולמה ביולי 2011, בגיל 93, ונקברה לצד בעלה שהלך לעולמו חמש שנים קודם לכן במוזיאון על שמו בגרנד רפידס.