5 שנים למלחמת האזרחים בסוריה: סיפור המערכה שגבתה חייהם של מאות אלפים

סכנה גדולה ריחפה על ביטחונה של ישראל בחמש השנים שחלפו מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. משטרו של בשאר אסד התנדנד בין חיים למוות והיה קרוב לסופו. הצמרת הישראלית לא ידעה כיצד להתייחס לתבשיל שנרקח מעבר לגבול. תחילה הצטרפה למקהלה הבינלאומית שדרשה את הסתלקותו. אחר כך הבינה כי נקיטת עמדה ברורה עלולה להרגיז את אחד הצדדים הנפגעים והחליטה לשתוק. לבסוף, כאשר התברר כי קיצונים מנהלים את המאבק במשטר, החליטה ישראל שמוטב לה כך, עם אסד, אבל המשיכה לקטר על מגעיו עם חיזבאללה ואיראן.
 

אף פוליטיקאי ישראלי או קצין צבא יודו בפה מלא כי הישארותו של אסד הייתה עבור ישראל קרש הצלה וכורח מהרגע הראשון; שהיה עלינו להתפלל להישרדותו כבר אז, בחורף 2011, כאשר כמעט כולם התנבאו שיתמוטט. כי יש להודות לנסראללה פעמיים: על כך שתרם מדם בניו כדי למנוע את התמוטטות המשטר בדמשק, ועל זאת שמרצונו שחק אותם בקרבות קשים והסיט לזירה הסורית את משאביו ותשומת לבו. 
 

בתום חמש שנות מלחמה בסוריה, שסופה אינו נראה באופק אבל שיאה ככל הנראה מאחוריה, יש להודות גם לאיראנים, שתרמו ממיטב כספם ונשקם כדי לבלום את המיליציות הסוניות, ובראשן ארגון המדינה האיסלאמית (דאע”ש). וכמובן לפוטין, שעמד לצדה של דמשק לאורך הדרך. הקואליציה הזו, הפרו־סורית, הרחיקה את האפשרות שארגוני ג’יהאד קיצוניים, נטולי חוקים ומגבלות, יתנחלו ליד הגדר ויהפכו לסיוט את חייהם של תושבי קצרין, רמת מגשימים, אלוני הבשן, ואחר כך גם טבריה.
 

אנו הישראלים נוהגים לשפוט את המלחמה בסוריה בעיקר באמצעות המשקפיים שלנו. דרך הרקטות שנופלות בטעות באדמת הגולן או הפצועים שמבקשים טיפול בבתי החולים בצפון. אבל המערכה הזו היא התרחשות אזורית דרמטית, מיני־מלחמת עולם, ששינתה את פני האזור מבחינה מדינית, דמוגרפית וכלכלית. שני מחנות מקיזים בה זה את דמו של זה: את האחד מנהיגה סעודיה, וחברות בו קטאר, איחוד האמירויות, טורקיה ומדינות נוספות. המחנה השני כולל את סוריה בהנהגת אסד, חיזבאללה, איראן ורוסיה. 
 

הסכסוך בין סעודיה לאיראן אינו רק עימות בין סונים לשיעים. הוא מאבק ארוך שנים בין שתי ציוויליזציות, הערבית והפרסית; הוא עימות בין שתי מעצמות נפט, וגם בין שתי חסידויות, שכל אחת טוענת כי היא מחזיקה באסלאם הנכון. סעודיה מצוידת בהון עצום, בתמיכה של העולם המערבי וביכולת מפותחת להפעיל אחרים, בשקט ובתכסיסנות. לאיראן יש בעיקר את עצמה, וכמה ידידים. לא רבים, ובוודאי לא עתירי ממון. והיא נושאת, כישות שקמה מתוך העדה השיעית, מסורת של רדיפה וקיפוח.
 

לשני המחנות אוהדים מהיציע, שמסייעים להם בדרכים משניות או תומכים בהם לרגע. עיראק, למשל, שלחה כוחות שיעים להילחם לצדו של אסד. ירדן העניקה בעבר את שטחה למתנגדי אסד, שקיבלו במחנות הצבא שלה הדרכה צבאית. ארצות הברית הייתה שותפה לתכנון מהלכים צבאיים בשטח, בעיקר בשנות המלחמה הראשונות. וגם צרפת תרמה את שלה, בפועל ובעיקר בדיפלומטיה. מדריכים צבאיים מטעמה העניקו באותה תקופה הדרכה למורדים במחנות צבאיים בירדן. טורקיה שיחקה תפקיד מפתח מלכתחילה, במתן שטח למורדים להקים בו את בסיסיהם. אחר כך היא פתחה את גבולותיה למאות אלפי צעירים ערבים, שבאו מכל העולם וביקשו להיכנס לסוריה ולהצטרף למאמץ להקיז את דם המשטר. 
 

לפחות עשר מדינות מעורבות בסכסוך הזה. שלוש מאלה המובילות אותו הן יצרניות הנפט הגדולות בעולם: רוסיה, ארצות הברית וסעודיה. האם זו מלחמת נפט? לעתים השתרבבו לתוכה אינטרסים כלכליים, אבל היא אינה כזו. היא החלה כמאבק אגו, ותגווע רק כשאגו יותש ויבין את מגבלות כוחו. 

במלאות חמש שנות מלחמה בסוריה, בחרנו לספר את סיפור המלחמה בחמש השנים הללו דרך כמה מהמדינות ששיחקו בה תפקיד מרכזי.

המדינה הזו היא המחוללת הגדולה של המלחמה. אפשר להמר במידה רבה של נחרצות שאלמלא היא, סוריה הייתה נראית אחרת לגמרי היום. יציבה הרבה יותר, פחות מדממת ופחות סכנה לשכנותיה. היא זו שזיהתה ראשונה את הסיכוי למוטט את המשטר הסורי, ובעקבות זאת הקימה מיליציות שהעצימו את המרד והפכו אותו לאן שהגיע היום. 
 

בחשאי, תמכה ריאד כספית במיליציות האלה והעניקה להן נשק והדרכה. המודיעין הסעודי עמד בקשרים הדוקים עם מפקדי המיליציות, ועם ראשי ארגוני מודיעין של מדינות ידידות, בראשן טורקיה, צרפת, קטאר, איחוד האמירויות, בריטניה וארצות הברית. במומחיותם ידעו הסעודים להבטיח את עצמם מפני אובדן הנאמנים. כאשר “צבא סוריה החופשי”, ארגון הגג של המורדים שהוביל את המערכה בשנתיים הראשונות, קרס מול הפלגים האסלאמיים, כבר היה 

באמתחתם בן חסות חלופי מן המוכן – ג’בהת א־נוסרה (חזית הסיוע), שלוחת אל־קאעידה בסוריה. 
 

כיום מבינה גם הקהילה הבינלאומית שהפלתו של אסד תזרע כאוס בסוריה ותדון את אוכלוסייתה למציאות שהיא מנת חלקם של שכניהם בעיראק. בהפלת משטר, לימדו המקרים של עיראק ולוב, כולם מנוצחים. אבל סעודיה בשלה: עד לרגע זה דורשים מנהיגיה לסלק את משפחת השלטון בדמשק. 

פעם אמר נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, על מלך ירדן חוסיין כי הוא כלכלב שזנבו מכשכש בלונדון, והוא נובח בעמאן. כך גם צרפת בהקשר הסורי. זנבה אחוז בידי שליטי ריאד, וכל אימת שהם מושכים בו, עולה מפריז נביחה. פריז מתפרנסת יפה מקשרי מסחר עם סעודיה, בעיקר ממכירת ציוד צבאי מתקדם, שמכניס לה מיליארדי דולרים. הכלכלה הצרפתית בשפל וזקוקה מאוד לפטרו־דולרים הללו. כתוצאה מכך, הפכה צרפת בשנות המלחמה בסוריה לחוד 

החנית האירופאי במאבק להשחרת אסד. מי שעקב אחר ההצהרות שיצאו בחמש השנים האלה מפי מנהיגי צרפת, למד כי רק אסד הוא רוצח המונים.

דבר מן התרומה הסעודית לאש בסוריה לא תמצאו בהצהרות פריז. לא התמיכה במיליציות, לא החשדות החמורים לגיבוי בסתר שניתן לארגון אל־קאעידה, לא הנשק שהזרימה סעודיה למורדים שהתבצרו במרכזי הערים ולקחו את תושביהן בני ערובה. מבחינתה של פריז, באסון הסורי יש טובים מוחלטים ורעים גמורים, וברור להם מי נמצא בכל צד. עמדה זו אינה מבטאת את המחשבה החופשית של שליטי צרפת.

הם אנוסים להשמיעה מכוח השעבוד להון הסעודי. 

הקואליציה בין שתי המדינות האלה מצערת לא רק משום שהיא ייפתה את פניה של סעודיה והעניקה חיפוי לפשעיה נגד העם הסורי. היא מאכזבת כי הרפובליקה הנאורה, זו שהעניקה לאנושות את הצהרת זכויות האדם והאזרח בשלהי המאה ה־18, חברה יותר ממאתיים שנה אחר כך לאחד המשטרים העריצים בתבל. בהצטרפותה למאמץ הסעודי תרמה פריז לשלילת חירותם של מיליונים במדינה שלישית. 

 

מן הרגע הראשון, אף שהדבר לא נעשה בגלוי, תמכה מוסקבה באסד. המניע הרוסי היה ברור. דמשק היא מבצר ההשפעה האחרון בעולם הערבי עבור הרוסים. בשטחה מצוי הנמל היחיד שבו מורשות ספינות מלחמה רוסיות לעגון. היא גם השוק העיקרי במזרח התיכון לציוד מלחמה רוסי ולתחמושת שמייצרת תעשיית הנשק שלה. והיא גם בת חסותה ההיסטורית של ברית המועצות בימי המלחמה הקרה. 
 

פוטין הזרים לאסד נשק ותחמושת לאורך כל המלחמה, ולמעשה הציל אותו. שלוש פעמים הטיל וטו והציל אותו במועצת הביטחון של האו”ם מהחלטות נגדו שיזמו אחרים נגדו – בהן גם יציאה למבצע צבאי - בדומה למה שעשו לקדאפי בלוב. “לסוריה ידידים בעולם שלא ייתנו לה לקרוס”, אמר חסן נסראללה באחד מנאומיו במהלך 2013. הוא לא פירט, אבל לכל היה ידוע כי התכוון למוסקבה ולטהרן. שלוש שנים אחרי אותו נאום מתגלה כי נסראללה צדק. המאמץ הרוסי להצלת בעל הברית העיקרי שלה במזרח התיכון נושא פירות יפים. 

 

בתום 4.5 שנות מלחמה הלכה התמיכה הרוסית בדמשק והשתכללה, ולפני כחצי שנה החליטה רוסיה לשגר את צבאה לפעול בשטח סוריה. תנאי השטח הכתיבו זאת, ובעשותם כן, תרמו הרוסים משמעותית להצלתו של אסד. המניע שלהם קשור גם לנוזל השחור, אבל הם הריחו הזדמנות לשבור את המרד. סעודיה נקלעה למצוקה במלחמתה בתימן, הסתבכה בעצמה ולא הצליחה לרשום ניצחון; במקביל צנחו מחירי הנפט לשפל ופגעו בקופתה של ריאד. פוטין זיהה הזדמנות להוריד את סעודיה מהעץ הגבוה ושלח את חיל האוויר שלו להכות במורדים.

בעשותו כן, הפחית מן הסכנה שריחפה מעל ענף הנפט – כניסתו של שחקן חדש לזירה, שהכללים אינם נחשבים בעיניו. ארגון המדינה האסלאמית, דאע”ש, הלך והתבסס היטב כגורם מוביל בשוק האזורי, לאחר שהשתלט על שדות ומתקני זיקוק בעיראק ובסוריה. חמושי דאע”ש מכרו נפט איכותי במחירים מוזלים לממשלת סוריה ולטורקיה. מוסקבה, יצרנית המובילה בעולם, החלה את המבצע האווירי שלה בסוריה בתקיפה שיטתית של מכליות המובילות נפט לטורקיה, של בתי זיקוק שעליהם השתלט דאע”ש ומתקנים באחיזתו. ועל זה נאמר: החובט בבריון - פטור. 

בעוד שמונה חודשים יפרוש ברק אובמה מתפקידו בתום שתי כהונות כנשיא ארצות הברית, ואם עד אז יחזיק אסד מעמד – לא יהיה זה מופרך אם ישלח פרחים לבית הלבן. אחרי שהפילה את סדאם חוסיין בעיראק וזרעה כאוס ואסון בארצו, ואחרי שתמכה במבצע הצבאי בלוב, שהסתיים בהפלת קדאפי וקריעת המדינה שלו לגזרים, במקרה הסורי תפסה וושינגטון את תפקיד המבוגר האחראי. 
 

היא עשתה זאת, לעתים, מאחורי הקלעים, אבל לפחות במקרה אחד ניצל אסד מסכנה גדולה, שאולי הייתה מביאה אותו אל סופו. בספטמבר 2013 הובילו וושינגטון ומוסקבה את ההסכם לפירוק ארסנל הנשק הכימי שבידי סוריה. להסכמה ביניהן קדמה תוכנית שהגה הממשל האמריקאי לתקוף מתקני צבא בסוריה. התוכנית הייתה מוכנה, וספינות המלחמה הסוריות כבר יצאו לדרך, אבל ברגע האחרון, במהלך טיול שבת עם כלבו על מדשאת הבית הלבן, החליט נשיא ארצות הברית להעדיף את הדרך הדיפלומטית. 
 

במשך השנתיים שקדמו לאותה שבת גורלית שימשו האמריקאים גורם מרסן מאחורי הקלעים. הסעודים, שצבאם מבוסס על נשק אמריקאי, ביקשו לספק ל”צבא סוריה החופשי” מערכות טילים מתקדמות להפלת מטוסי קרב. חיל האוויר הסורי פעל אז בבדידות מזהרת בשמיים ורשם יתרונות רבים בזכות שליטה זו. מחיקת היתרון האווירי הייתה עשויה לשמש גורם שישנה את כללי המשחק, אבל וושינגטון הטילה וטו על העברת האמצעי החשוב מצבא סעודיה לידי המורדים. לימים הוכנע “צבא סוריה החופשי” בידי הפלגים הקיצוניים, וציוד שהיה בידיו נלקח שלל בידיהם. 
 

בישראל נוהגים להשמיץ את אובמה על חולשתו ביחסי החוץ ועל המדיניות הנרפית. למעשה, אובמה שירת את ישראל ברמה האסטרטגית פעמיים לפחות. אולי שלוש. בעניין הפלסטיני, הניח לממשלת נתניהו לנהוג כפי רצונה ולא כפה עליה הסדר (בכך איבד הרבה מן האשראי שתלו בו הפלסטינים); בזירה הסורית, הוא סייע להימלטותו של אסד מסוף מר, ובכך חסך מישראל התהוות של ביצת טרור בפתח דלתה. 
 

ההיסטוריה תוכיח מה הייתה תועלתו של אובמה לישראל בעניין האיראני. השנים אף יגידו אם אכן החליש ההסכם את סעודיה, בכך שהשיב את אויבתה למשפחת העמים ולחבורת יצרני הנפט הלגיטימיים. התשובות אינן מצויות גם בידי השחקנים הראשיים עצמם. הן תלויות בהתפתחויות ובדינמיקה הפנימית שיוליד ההסכם בשנים הקרובות.