ריאן פרגוסון זכה לקבלת פנים של גיבור כאשר הגיע למלון "טייגר" שבעיר הולדתו קולומביה במדינת מיזורי. שעות ספורות קודם לכן הפך שוב לאדם חופשי, כאשר יצא מבית הכלא במחוז בון אחרי שריצה קרוב לעשר שנים מאחורי הסורגים - 3,533 יום ליתר דיוק. פרגוסון נעצר במרץ 2004, בעת שהיה בן 19, בחשד למעורבות ברצח של קנט הייטהולט, עורך ספורט של עיתון מקומי, שגופתו התגלתה בנובמבר 2001. חברו של פרגוסון, צ'רלס אריקסון, הודה כי רצח ושדד את העיתונאי, אולם טען כי גם פרגוסון נכח במקום והשתתף במעשה. פרגוסון הכחיש את הטענות, אולם הורשע ברצח מדרגה שנייה ובשוד ונידון ל־40 שנות מאסר בפועל.
"להיעצר ולהיות מואשם בפשע שלא ביצעת זה דבר קל באופן בלתי רגיל, ואתה מאבד את החיים שלך מהר מאוד", אמר פרגוסון עם שחרורו. "אבל כדי לצאת מהכלא, יש צורך בצבא". מי שהובילה את הצבא הזה הייתה עורכת דין משיקגו, קפרתלין זלנר, שבמשך ארבע שנים פעלה באופן נמרץ כדי להביא לשחרורו. בסיוע פעילים שנאבקים למען עשיית צדק עבור אסירים שהרשעתם מוטלת בספק, הם הצליחו לגבות מאריקסון ומעדת מפתח נוספת הודאות כי טענותיהם בדבר נוכחותו של פרגוסון בזירת הפשע היו מוטעות ונעשו בלחץ השוטרים.
הראיות החדשות הוצגו בפני בית המשפט לערעורים של המחוז המערבי של מיזורי, שהחליט לקבל את הגרסה שהציגה זלנר. "בהתאם לעובדות ולנסיבות המקרה, אנחנו קובעים שפרגוסון לא זכה למשפט הוגן", כתבה השופטת סינתיה מרטין. אחרי שהתביעה החליטה שלא לערער על הפסיקה, יכול היה פרגוסון לפשוט את מדי האסיר ולהתחיל לבנות את חייו מחדש.
תיק פרגוסון הוא אחד מתוך 17 זיכויים של גברים ונשים שהורשעו שלא בצדק שהצליחה זלנר להשיג מאז שהקימה את משרד עורכי הדין שלה ב־1991. בנוסף, היא הצליחה לזכות בקרוב ל־90 מיליון דולר בתביעות אזרחיות שהגישה על הרשעות שגויות ועל רשלנות רפואית. "במשך יותר מ־20 שנה היא השיגה צדק בעקבות הרשעות שגויות יותר מכל עורך דין פרטי אחר באמריקה", כתב עליה מגזין עורכי הדין של שיקגו כשבחר בה לאשת השנה ב־2014.
בשל הצלחותיה המרשימות זוכים המשפטים שבהם מעורבת זלנר לסיקור תקשורתי נרחב, אולם נראה כי כעת היא צפויה לזכות לתשומת הלב הציבורית הגדולה ביותר.
"הרוצח חופשי"
לפני כשלושה חודשים החליטה זלנר לפעול לזיכויו של סטיבן אייברי, כוכב הסדרה התיעודית "Making a Murderer" ברשת נטפליקס. אייברי (53), בן למשפחה לבנה מהמעמד הנמוך במחוז מניטובוק שבוויסקונסין ובעל מנת משכל נמוכה, כבר הכיר בעבר את הצד האפל של מערכת הצדק. ב־1985 הורשע בתקיפה מינית מדרגה ראשונה ובניסיון רצח מדרגה ראשונה של אישה שהייתה בריצה על החוף, וזאת אף שגם בתביעה ידעו כי יש ספק בכך שהוא האשם. רק אחרי מאמצים של "פרויקט החפים מפשע של וויסקונסין", שביצע דגימות דנ"א, התגלה כי אדם אחר היה אחראי לניסיון האונס. אייברי שוחרר בספטמבר 2003, אחרי שריצה 18 שנות מאסר.
שנתיים מאוחר יותר שוב נעצר אייברי והועמד לדין על רציחתה של תרזה הלבק (25), צלמת שהגיעה לביתו כדי לצלם את המכונית שאייברי ביקש למכור, ונעלמה עד ששרידי גופתה התגלו בחצר ביתו. אחיינו של אייברי, ברנדן דאסי, שהיה בן 16 בזמן הרצח, הודה כי סייע לדודו לאנוס ולרצוח את הלבק. אייברי, שטען כי הופלל על ידי החוקרים בשל תביעתו לקבל פיצויים מהרשויות במחוז, נידון למאסר עולם. עונש דומה הוטל על דאסי.
לאורך המשפט ואחריו הועלו טענות כי אייברי שוב נפל קורבן למערכת מושחתת שלא פועלת להשיג צדק אמיתי, וכי גם על דאסי, אף הוא בעל מנת משכל נמוכה מאוד, הופעל לחץ על מנת שיפליל את דודו. מי שהחליטו להבליט את הנושא היו יוצרות הסרטים הדוקומנטריים מוירה דמוס ולורה ריקיארדי, שעקבו במשך עשור אחרי סיפורו של אייברי, מהרשעתו השגויה בניסיון האונס, דרך המשפט השני והטענות לחוסר צדק.
הסדרה "Making a Murderer" עלתה בנטפליקס בדצמבר שעבר ומיד זכתה לתהודה. סלבריטאים קראו לקיים משפט חוזר לאייברי, ויותר מ־100 אלף איש חתמו על עצומה להעניק לו חנינה, אולם בבית הלבן הבהירו כי מדובר במקרה מדינתי ולא פדרלי ולכן לנשיא אין סמכות בנושא.
גם זלנר צפתה בסדרה, ולאחר שנדהמה ממה שראתה על המסך, החליטה להצטרף למאבק למענו של אייברי. "כאשר צפיתי במקרה של אייברי, חשתי שהגישה כלפיו מצד התובעים והמדינה הייתה שניתן לוותר עליו. המשפחה שלו לא הייתה משהו חשוב, לא היה להם כוח", אמרה בראיון שהעניקה ל"ניוזוויק". "ככל שצפיתי יותר, התרגזתי יותר".
אבל הועלו גם טענות נגד הגרסאות שהוצגו בסדרה. התובע המדינתי לשעבר של וויסקונסין, קן קרץ, שהוביל את המשפט נגד אייברי, טען כי היוצרות השמיטו ראיות חשובות שהועלו במהלך המשפט. "אתה לא רוצה לקלקל סרט קונספירציה טוב עם מה שבאמת התרחש", אמר למגזין "פיפל", "ובוודאי שלא לספק לקהל את הראיות שהמושבעים בחנו על מנת לדחות את הטענה הזו".
השבוע פרסם השוטר ברני דויל באתר PoliceOne מאמר נוקב נגד יוצרות הסרט, עם אמירות שמזכירות את המתקפה של הפרקליטות אצלנו על יוצרי הסדרה "צל של אמת" העוסקת ברצח תאיר ראדה והרשעת רומן זדורוב. "אי אפשר לצפות בתוכנית בלי לחוש שחוסר צדק משווע התרחש בוויסקונסין", כתב דויל במאמר שקיבל את הכותרת "איך 'Making a Murderer' שמה את מערכת המשפט ללעג". "זה קרה. אבל זה בוצע על ידי דמוס וריקיארדרי, לא מצד מערכת המשפט הפלילית".
למרות הדברים הללו, ואף שהמושל סקוט ווקר הידוע בעמדותיו השמרניות הודיע כי לא יעניק חנינה, זלנר בטוחה כי גם הפעם ייצא אייברי מהכלא. לטענתה, היא כבר הצליחה לגלות שיחות טלפון מסתוריות שהגיעו לטלפון של הלבק בשבועות לפני הרצח, שבוצעו דגימות דנ"א מוגבלות במהלך החקירה וכי רשומות הטלפונים הניידים, שלא הוצגו במהלך המשפט, מעידות כי הלבק עזבה את המקום בעוד אייברי נשאר, כפי שאכן טען. "מי שמחק את שיחות הטלפון של תרזה הלבק הוא הרוצח או שהוא חלק מההסתרה", צייצה בטוויטר. "בכל מקרה, הרוצח חופשי".
אבודים במערב ממפיס
העתיד ילמד אם אייברי יהפוך ללקוח ה־18 שזלנר מצליחה להפוך את הרשעתו. גם מוקדם לדעת אם הוא, ולצורך העניין גם זדורוב, יזכו למשפט חוזר או ישוחררו מהכלא ובכך יצטרפו לרשימה ארוכה של אנשים ברחבי העולם שהעבירו שנים על גבי שנים מאחורי הסורגים עד שהתברר כי היו שם לשווא.
אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא של שלישיית מערב ממפיס, שלושה צעירים מארקנסו שנאלצו להמתין קרוב לשני עשורים עד שהרגישו שוב את טעמו של החופש. דמיאן אקולס (18), ג'סי מיסקלי (17) וג'ייסון בולדווין (16) נעצרו במאי 1993, יממה אחרי שהתגלו גופותיהם העירומות של שלושה ילדים בני 8 בערוץ נחל בגבעות רובין הוד שבמערב ממפיס. אחרי שמיסקלי, שהוגדר מוגבל מבחינה שכלית, הודה בתום חקירה ממושכת כי הוא וחבריו ביצעו את הרצח, הועמדו השלושה לדין.
במהלך המשפט טענו השלושה כי הם חפים מפשע, אולם התביעה המשיכה לטעון כי הילדים נרצחו כחלק מטקס שטני, וכדי לחזק זאת, הציגה ראיות כי השלושה התנהגו באופן חריג, האזינו ללהקת מטאליקה וקראו ספרים של סטיבן קינג. עבור המושבעים זה הספיק, והשלושה הורשעו בשנת 1994. אקולס נידון לעונש מוות, בעוד חבריו נשלחו למאסר עולם.
סיפורם של השלושה הוצג בסרט התיעודי "גן העדן האבוד: רצח הילדים בגבעות רובין הוד" של ג'ו ברלינג'ר וברוס סינופסקי שיצא לאקרנים בשנת 1996 וכלל סיקור של המשפט וראיונות עם אקולס, מיסקלי ובולדווין, עם הוריהם ועם הורי הנרצחים. היוצרים לא הסתירו בסרט את ספקותיהם לגבי מעורבותם של השלושה ברציחות, ותיארו את הקהילה הדתית במערב ממפיס שראתה את הצעירים המורשעים כביטוי של רוע.
להקת מטאליקה סיפקה לסרט את פס הקול - הפעם הראשונה שבה הסכימה לנקוט צעד כזה, ופתחה את הדרך לעוד אמנים שהובילו תנועה ציבורית נרחבת שקראה לבחון מחדש את הפרשה, בהם גם אדי ודר מפרל ג'אם וג'וני דפ, שקיימו קונצרט על מנת לגייס כספים להגנה המשפטית. "זה המעט שיכולנו לעשות", אמר לארס אולריך ממטאליקה, "הם היו אאוטסיידרים שלא התאימו למה שהקהילה רצתה. אני בהחלט יכול להזדהות איתם. כולנו יכולנו".
בסרט ההמשך, "גן העדן האבוד: גילויים" משנת 2000, הוצגו גרסאות חדשות שהעלו ספק בדבר אמינותן של הראיות המקוריות, ובהמשך טענה אחת מעדות הראייה המרכזיות כי כל הפרטים שמסרה למשטרה היו המצאה. בשנת 2007 התגלה כי אף אחת מדגימות הדנ"א מהזירה אינה תואמת את זה של השלושה, אולם יש זהות לדנ"א של סבו החורג של אחד הילדים שנרצחו. בעקבות זאת הוגשה בקשה למשפט חוזר, ובנובמבר 2010 הורה בית המשפט העליון של ארקנסו לבחון אם יש בסיס לטענות, ואם הייתה התנהלות בלתי ראויה של חבר המושבעים.
במסגרת עסקת טיעון, הודו השלושה בסעיפים של רצח מדרגה ראשונה ושנייה, אף שהכריזו כי הם חפים מפשע, ובעקבות זאת נגזר עליהם עונש מאסר שכבר ריצו. באוגוסט 2011 יצאו השלושה לחופשי, וזמן קצר לאחר מכן השתתפו בהקרנה של הסרט השלישי בסדרה, "גן העדן האבוד: כור מצרף", שהיה מועמד לאוסקר על הסרט התיעודי הטוב ביותר.
מאז החלו השלושה לבנות את חייהם מחדש, אולם הסיוט ממשיך לרדוף אחריהם, במיוחד כאשר הרוצח האמיתי עדיין לא נלכד. בראיון שהעניק אקולס לאתר Vice במאי אשתקד, התאריך שבו היה אמור להיות מוצא להורג, הוא הודה כי רק תשומת הלב שניתנה לסיפור היא שהותירה אותו בחיים.
"אני מאמין בכל לבי שהאנשים שהיו מעורבים בתיק ידעו שאנחנו חפים מפשע ולא היה אכפת להם", אמר. "הם ידעו שהם צריכים לעבור את זה והם הבינו שאנחנו מטרה קלה. הם מסלקים את הבעיה מדרכם והם יכולים לטפס בסולם הפוליטי ואף אחד לא יחשוב על זה שוב. אני באמת מאמין שהסיבה היחידה לכך שאני לא מת היום היא שאנשים התחילו להסתכל על מה שהם עושים וזה מה שהיה אכפת להם".
צדק יפני
עבור סקאדה מנדה, האדם הראשון בתולדות יפן שהרשעתו בוטלה, ההמתנה הייתה ארוכה ביותר - במשך 35 שנה הוא ישב בבית הכלא, ממתין לביצוע עונש המוות שנגזר עליו בגין רצח כפול שמעולם לא ביצע.
מנדה, כיום בן 90, נעצר בסוף 1948 בחשד שרצח נזיר בודהיסטי ואת רעייתו במחוז קוממוטו באמצעות גרזן וסכין. הוא הוחזק במעצר מבודד במשך שלושה שבועות, כשהוא עובר עינויים שכללו מכות ממקלות במבוק, אי מתן מזון ומים ומניעת שינה, עד שחתם על הודאה ברצח. בעקבות כך נידון למוות במרץ 1950, ומאז המתין בתא קטן בן חמישה מטרים רבועים בכלא פוקוקה לביצוע העונש, שהיה יכול להגיע בכל רגע. "השומרים היו עוצרים ליד הדלת שלך והלב היה דופק בחוזקה ואז הם היו מתקדמים ויכולתי לנשום שוב", סיפר.
מנדה הגיש שוב ושוב בקשות למשפט חוזר בטענה שאינו אשם, אולם רק בשנת 1979 נענה בית המשפט העליון של מחוז פוקוקה. במהלך המשפט התברר כי המשטרה הסתירה ראיות שתומכות באליבי של מנדה, ושעדה מרכזית הודתה כי המציאה פרטים תחת לחץ.
ביולי 1983, אחרי שיותר מ־80 שופטים היו מעורבים במשפטים שלו, בוטלה הרשעתו של מנדה והוא יצא לחופשי אחרי 12,598 יום. על כל יום שישב בכלא, קיבל מהממשלה פיצוי של 7,000 ין. "כל עוד בני אדם הם שפוסקים לגבי אנשים אחרים, טעויות יתרחשו וחפים מפשע ימותו", אמר מנדה, שמאז שחרורו המשיך להיאבק למען ביטול עונש המוות ביפן.