הסיפור המדהים על התפקיד המרכזי שמילאו יהודים בעצמאות אירלנד

באוגוסט 1966, הגיעה לארץ משלחת של יהודים מאירלנד על מנת לחנוך יער בגליל לכבודו של איימון דה ואלרה, באותה תקופה נשיא אירלנד וקודם לכן ראש ממשלתה ואחד ממנהיגי המאבק לעצמאות מבריטניה. באגרת ששלח ראש הממשלה, לוי אשכול, לכבוד הטקס, הוא ציין כי נטיעת היער היא "ביטוי הולם לידידות המסורתית בין אירלנד לבין ישראל, שיש להן כה הרבה מן המשותף".

 מי שמסתכל על המציאות הנוכחית, יתקשה להבין את דבריו של אשכול. כיום אירלנד, ובייחוד הציבור ברפובליקה, נחשב לבעל דעות פרו פלסטיניות בולטות שבאות לידי ביטוי בעיקר בתקופות של לחימה בין ישראל לבין הפלסטינים. במהלך מבצע "צוק איתן" לפני כשנתיים, לא הסתירה הממשלה בדבלין את מורת רוחה מהפעילות הישראלית ברצועת עזה, בעוד מפלגת השין פיין – השלישית בגודלה בפרלמנט – הוציאה אלפים לרחובות שהאשימו את ישראל ב"רצח עם".

 אבל לפני חמישים שנה, כאשר נערך טקס נטיעת היער, התמונה הייתה שונה. באותה שנה ציינה אירלנד יובל להתקוממות חג הפסחא, המרד שהובילו לאומנים אירים נגד השלטון האנגלי ואשר נחשב לאות הפתיחה של המאבק האירי לעצמאות (גם קודם לכן כבר ניסו האירים להתקומם נגד הבריטים, למשל במרד בסיוע צרפתי בסוף המאה ה-18, אולם זו הייתה הפעם הראשונה שהם הכריזו על הקמתה של רפובליקה). ההתקוממות דוכאה בתוך כשבוע אחרי שהבריטים הפעילו כוח רב שגרם נזקים עצומים לדבלין ו-15 ממנהיגי המרד הוצאו להורג.

 שלוש שנים מאוחר יותר, עם ההכרזה על הקמתו של פרלמנט אירי עצמאי בינואר 1919, נפתחה מלחמת העצמאות שהסתיימה ביולי 1921, אז נחתם הסכם עם הבריטים שהסכימו להעניק לאירים שלטון עצמי תחת הכתר הבריטי – למעט ששת המחוזות הצפוניים שנותרו שייכים לממלכה המאוחדת. בעקבות זאת פרצה מלחמת אזרחים בין תומכי ההסכם לבין המתנגדים שראו בהסכם בגידה ברעיון של אירלנד מאוחדת, ורק כעבור שנתיים של לחימה עקובה מדם, נכנעו המתנגדים, אולם צלקותיה של המלחמה ניתנים לזיהוי עד היום בפוליטיקה המקומית. בחג המולד של 1949, הכריז הפרלמנט באופן רשמי על הקמתה של הרפובליקה העצמאית של אירלנד ובכך עזבה המדינה סופית את חבר העמים הבריטי.

 בתחילת העשור השני של המאה ה-20, מנתה הקהילה היהודית באי פחות מ-4,000 חברים, חלקם באו מהאי האנגלי, מיעוטם היו צאצאים של יהודים שהתיישבו אחרי גירוש ספרד ופורטוגל ומרביתם נמלטו מהפוגרומים במזרח אירופה, בעיקר בליטא, בסוף המאה ה-19. מרבית הקהילה ישבה ב"ירושלים הקטנה", אזור פורטובלו שבדרומה של דבלין, שם פעלו בתי כנסת, מוסדות חינוך ועסקים יהודיים. בשנת 1985 חנך נשיא המדינה חיים הרצוג ז"ל, שנולד וגדל באירלנד, את המוזיאון היהודי האירי שהוקם באחד מבתי הכנסת הישנים בשכונה ואשר מביא את סיפורה של הקהילה.

 כמו ליאופולד בלום, גיבורו הבדיוני של הרומן המפורסם "יוליסס" של הסופר האירי הנודע ג'יימס ג'ויס, אשר מוצא את עצמו לא פעם בדילמה בין היותו אירי לבין זהותו כצאצא למשפחה יהודית (על אף שהוא עצמו הוטבל לנצרות), גם הקהילה היהודית הקטנה באירלנד, ובייחוד בדבלין, מצאה את עצמה במקום מורכב כאשר הרגשות הלאומניים גברו במדינה. היו מי שנותרו נאמנים לכתר האנגלי מאחר שחששו כי הזדהות עם הרפובליקנים תביא לפגיעה בקהילה מצד הבריטים, היו שניסו להמשיך בשגרת יומם כרגיל (כמו החייט האריס אברמסון שהפר את העוצר שהוטל אחרי פרוץ ההתקוממות של 1916, בעיצומו של חול המועד של פסח, והפך לקורבן היהודי הרשמי היחיד של הקהילה במרד חג הפסחא), אבל היו גם רבים שהחליטו להתגייס למען המטרה הרפובליקנית ולקחת חלק פעיל לצד הלאומנים האירים במאבק נגד בריטניה.

 לציון מאה שנה למרד חג הפסחא, ולכבוד יום העצמאות שלנו שאותו חגגנו אתמול, מעלה מדור "תוצרת חוץ" על נס את סיפוריהם של ארבעה יהודים שמילאו תפקידים מרכזיים במאבק האירי לעצמאות.

שיחות על חומרי נפץ

 

המאבק של הלאומנים האירים לעצמאות סיפק לא מעט השראה גם למאבק של המחתרות בארץ ישראל, ובייחוד האצ"ל והלח"י, נגד המנדט הבריטי במטרה להקים מדינה יהודית עצמאית. מפקד האצ"ל, מנחם בגין, ראה במרד האירי דוגמה מוצלחת להתקוממות חמושה נגד השלטון הבריטי, וגם מייסד הלח"י, אברהם (יאיר) שטרן, עסק רבות בהצלחה של האירים להגשים את יעדם הלאומי. מפקד הלח"י, יצחק שמיר, אף אימץ לעצמו את הכינוי המחתרתי "מיכאל" כהוקרה למייקל קולינס, ממפקדיו הבכירים של הצבא האירי הרפובליקני (IRA) ואחת הדמויות המובילות של ההתקוממות האירית.

 ההשראה הייתה לא רק רעיונית, אלא גם מבצעית. הפיצוץ שביצע האצ"ל במלון המלך דוד בירושלים ביולי 1947, שבו נהרגו 91 בני אדם, נועד לפגוע לא רק במטה המנהלי של המנדט שפעל מהמלון, אלא בעיקר במפקדות של סוכנויות הביון הבריטי שפעלו מהאגף שנפגע, בדיוק כמו המבצע המשולב של קולינס נגד הסוכנים הבריטים כ-27 שנה קודם לכן. על כן, לא פלא שהסוכנים הבריטים בארץ ישראל ובלונדון ניסו לברר לעומק מה טיבם של היחסים בין ה-IRA לבין שתי המחתרות.

 מי שמסמל יותר מכל את הקשר בין שני המאבקים הוא רוברט בריסקו. בריסקו נולד בדבלין בשנת 1894, בנו של מהגר מליטא שהפך לפטריוט וקרא לילדיו של שמותיהם של גיבורים מהפכניים אירים. אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, נשלח בריסקו על ידי אביו לארצות הברית על מנת למנוע את גיוסו לצבא, ומשם עקב בריסקו אחרי ההתפתחויות במולדתו במהלך התקוממות חג הפסחא. לאחר דיכוי המרד, כאשר חלק מהמנהיגים הצליחו להגיע לארצות הברית, החל בריסקו להשתתף בפגישות של הארגון האירי הרפובליקני באמריקה.

 לאחר שובו לאירלנד בשנת 1917, הגביר בריסקו את פעילותו בשורות ה-IRA, כאשר מפעלי הבגדים שהקים שימשו מפקדות סודיות עבור הארגון והוא עצמו פעל לרכוש אמצעי לחימה עבור חבריו במחתרת לקראת המשך המאבק. עם פרוץ מלחמת העצמאות הפך אותו מייקל קולינס, שהיה גם אחראי על הרכש ב-IRA

על אף הידידות בין בריסקו לבין קולינס והאמון שמנהיג ה-IRA נתן "ביהודי שלי", אחרי ההסכם עם אנגליה ופרוץ מלחמת האזרחים נפרדו דרכיהם כאשר בריסקו התנגד לחלוקת אירלנד והפך למקורבו של דה ואלרה. לאחר שהשניים זכו לחנינה בתום המלחמה הקשה, הצטרף בריסקו לדה ואלרה בהקמתה של מפלגת פיאנה פויל בשנת 1926 בעקבות פילוג בשין פיין ובבחירות שנערכו שנה לאחר מכן הפך בריסקו ליהודי הראשון בפרלמנט והמשיך לכהן ברציפות עד שנת 1965. הוא גם נבחר פעמיים (בשנים 1956 ו-1961) לראש העיר היהודי הראשון של דבלין (גם בנו, בן בריסקו, שימש בתפקיד) ויצא לסיורים רשמיים בארצות הברית שזיכו אותו בכבוד רב ובפגישות עם הנשיאים אייזנהאואר וקנדי.

מלבד פעילותו למען מולדתו, בריסקו תמך גם בציונות, ובעיקר בזרם הרוויזיוניסטי, לא מעט בשל הערצתו לזאב ז'בוטינסקי. בינואר 1938 הגיע ז'בוטינסקי לדבלין "כדי ללמוד כל מה שהוא יכול על השיטות שבהן השתמשנו באימון אנשינו הצעירים למהפכה נגד אנגליה כדי להקים תנועה של כוח פיזי בפלשתינה לפי הקווים של ה-IRA", כהגדרתו של בריסקו. במהלך הביקור, הסביר בריסקו לאורחו את השיטות של מלחמת הגרילה שהם ניהלו נגד הבריטים וארגן לו מפגש עם דה ואלרה.

אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה, במהלכה ניסה בריסקו לסייע בחילוצם של יהודים מזרועות הנאצים באירופה, הוא החל לקיים את הבטחתו כי ינסה לעזור ככל שיוכל למאבק של האצ"ל נגד הבריטים. בשנת 1947, הוא ניסה להגיע לארץ ישראל, אולם הבריטים מנעו זאת ובריסקו נפגש עם בכירים בארגון הצבאי במצרים. בנוסף, במזכר סודי שנשלח באוגוסט 1947 ממשטרת גלזגו לראש סוכנות הביון MI5, סר פרסי סיליטו, אשר הסתמך על דיווח של מודיע של המשטרה, נאמר כי בריסקו ארגן מפגש באמצע יולי בין שני פעילים של אצ"ל לבין שני לאומנים סקוטים אחרי שהיהודים סיפרו לו כי הם רוצים להשיג כמות של חומר נפץ מסוג טי-אן-טי לצורך ביצוע פיגוע נגד מטה משרד המושבות בלונדון כדי למנוע הוצאה להורג של שלושה מחברי הארגון. למרות זאת, ב-29 ביולי הוצאו להורג שלושת יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר בשל השתתפותם בפריצה לכלא עכו ובתגובה הוציא האצ"ל להורג שני סרג'נטים בריטים שנחטפו בבריטניה.

על אף עמדותיו המיליטנטיות של בריסקו במאבק נגד הבריטים, אחרי הקמת מדינת ישראל ופרשת אוניית הנשק "אלטלנה" של האצ"ל, הוא נשמע אחרת. בריסקו נועד בפריז עם בגין ושכנע אותו שלא להגיב כדי שהמדינה הצעירה לא תיכנס למלחמת אזרחים כמו שהיה באירלנד. "תנטוש את הארגון כתנועה של כוח פיזי. תהפוך אותו למפלגה חוקתית כפי שעשינו לארגון הרפובליקני שלנו", אמר בריסקו. הוא הוסיף כי עדיף לבגין להיות תחילה באופוזיציה כדי ללמוד את רזי המשחק הפוליטי, כפי שעשה גם דה ואלרה, לפני שינצל את הניסיון שלו כדי להפוך למנהיג המדינה. בפועל, דה ואלרה הגיע לתפקיד ראש הממשלה שש שנים בלבד אחרי שהקים את מפלגתו, אולם בגין היה צריך להמתין 29 שנה מהקמת תנועת חרות עד שהוביל את הליכוד לשלטון במהפך הגדול של 1977.

נשק בערוגת החסה

אסטלה סולומונס לא הייתה רק אחת מאנשי האומנות הבולטים ביותר באירלנד במחצית הראשונה של המאה העשרים, היא גם נחשבת ליהודייה הפעילה ביותר במאבק הרפובליקני לעצמאות מאז מרד חג הפסחא.

 סולומונס נולדה בדבלין בשנת 1882, בתו של אופטיקאי שזכה לאזכור בספר "יוליסס". כבר מנערותה היא פנתה לעולם האומנות, תחילה למדה בבית הספר המטרופוליטני לאומנות של דבלין ולאחר מכן נסעה ללימודים גם בלונדון ובפריז. אחרי שובה למולדתה, בהיותה בת 24, היא פתחה סטודיו בדבלין ובהדרגה הפכה לאחת הבולטות בסצנה האומנותית של אירלנד, ובין השאר ציירה דיוקנאות של הסופרים החשובים של המדינה הצעירה.

עוד בהיותה בבית הספר המטרופוליטני, נחשפה סולומונס לרעיונות הרפובליקניים הלאומניים, ואחד מעמיתיה לשולחן הלימודים היה וילי פירס, אחיו הצעיר של פטריק פירס, מנהיג מרד חג הפסחא (השניים הוצאו להורג אחרי ההתקוממות). בשובה לדבלין, הייתה עדה סולומונס לאופן המפלה, ולעתים הברוטלי, שאנשי המשטרה המקומית התייחסו לפעילים הרפובליקנים והיא החליטה להצטרף לזרוע הנשית של התנועה.

 איש קשר שכונה "החלבן", בשל מקצועו היומיומי, לימד אותה לירות באקדח ובתוך זמן קצר היא החלה לקבל משימות. הבולטת שבהן הייתה להסתיר כלי נשק בערוגת החסה בגינה בבית הוריה, שם התגוררה, עבור הפעילים הרפובליקנים לקראת פרוץ ההתקוממות של חג הפסחא. היא גם ניצלה את העובדה שאחותה הגיעה מלונדון לביקור לכבוד חג הפסח עם בעלה, חייל בצבא הבריטי, וגנבה את מדיו של הגיס והעבירה אותם לעמיתיה ב-IRA. בזמן המרד, היא והאחיות פאני ומולי גולדברג, שגם היו חברות בתנועה, הבריחו כלי נשק מהרובע היהודי לעבר עמדות המורדים במרכז העיר.

במהלך מלחמת העצמאות, המשיכה סולומונס לסייע לרפובליקנים בהעברת כלי נשק ממקום למקום, באיסוף מידע ובהסתרת מבוקשים מה-IRA בסטודיו שלה. לאחר מכן, במלחמת האזרחים, היא ניצבה לצד מתנגדי ההסכם עם אנגליה ותומכי ההסכם פשטו לא פעם על הסטודיו שלה בחיפוש אחרי יריביהם.

"עם הכיסאות והווילונות שהיו מסודרים באופן נינוח, הסטודיו היה לא רק מרכז של פעילות אומנותית ושל שיחות, אבל היה גם מרכז של שקט, של רוגע; מקום מקלט עבור רבים שפעילויותיהם הפוליטיות והלאומיות הציבו עליהם משקל כבד ובלתי רצוי 'בתקופות הקשות'", סיפר המשורר והמוציא לאור, שיימוס או'סאליבן, בעלה של סולומונס החל משנת 1929. השניים נישאו רק אחרי מות הוריה של סולומונס שהתנגדו לכך שתתחתן עם גוי.

אחרי מלחמת האזרחים, הפסיקה סולומונס את פעילותה הפוליטית והתמקדה באומנות. היא הייתה חברה של האקדמיה המלכותית של אירלנד, לימדה בדבלין והמשיכה לצייר דיוקנאות של אישים אירים בולטים. היא הלכה לעולמה בדבלין בשנת 1968.

הרב הנערץ

לצד חברי הקהילה היהודית שהתגייסו למאבק האירי לעצמאות, ניצבה דמות מרשימה נוספת שאמנם לא נטלה חלק פעיל בהתקוממות של 1916 ובמלחמה שפרצה שלוש שנים מאוחר יותר, אולם הביעה תמיכה ברורה בשאיפה האירית להגדרה עצמית – הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אביו של נשיא המדינה השישי חיים הרצוג וסבו של ראש האופוזיציה, יו"ר המחנה הציוני יצחק (בוז'י) הרצוג.

בשנת 1915, מונה הרצוג לתפקידו הרבני הראשון, הרב הראשי של בלפסט שבצפון אירלנד, שם גם נולד בנו, חיים הרצוג, בספטמבר 1918. בתחילת 1919, אחרי שהאירים הכריזו על הקמתו של הפרלמנט העצמאי ונתנו את האות למלחמת העצמאות נגד בריטניה, הוזמן הרצוג לשמש כרב של דבלין. לפי החוקרת שולמית אליאש, הרב הרצוג התייצב לצד המאבק האירי מאחר שהבין כי מרבית הציבור המקומי תומך בו ולכן הקהילה היהודית אינה יכולה להציב את עצמה מן העבר השני.

בספרו האוטוביוגרפי "דרך חיים", תיאר הנשיא לשעבר הרצוג כיצד בהיותו בן שלוש בדבלין, הוא ראה אדם נורה למוות מול בית המשפחה במהלך מלחמת האזרחים, בעוד הצדדים היריבים מבצעים חיפושים בבתים. "אמי אחוזת ההיסטריה דחקה אותי ואת אחי התינוק למרתף וכלאה אותנו בבית שימוש, ואילו אבי שלא ידע מעולם שום פחד, פתח את הדלת", כתב.

אחד הסיפורים שנקשרו סביב הרצוג באותן שנים סוערות, ואשר מעיד גם כיצד היהודים מצאו את עצמם בין שתי הקהילות היריבות באירלנד, הוא שיום אחד נחטף הרב ונשאל על ידי חוטפיו "האם אתה קתולי או פרוטסטנטי?". "אני יהודי", ענה הרב. "כן, אבל האם אתה יהודי קתולי או יהודי פרוטסטנטי?", תהו השובים.

ידידות אישית ועמוקה במיוחד נבנתה באותה תקופה בין הרצוג לבין דה ואלרה, שאחרי הקמת מדינת ישראל היה אחד מידידיה הגדולים ביותר. לפי אחת הגרסאות, במהלך מלחמת העצמאות האירית סיפק הרב היהודי מחסה בביתו לדה ואלרה שהיה מבוקש על ידי הבריטים, ובשל כך, אף זכה הרב הרצוג לכינוי "הרב של השין פיין". הרצוג ודה ואלרה נהגו להיפגש בביתו של הרב ולשוחח הן על המתרחש באירלנד והן על עניינים אחרים ברומו של עולם, כמו מתמטיקה ושפות, כאשר הרצוג אף למד את השפה האירית על בוריה. "יחסי הידידות בין דה ואלרה לרב הרצוג התבססו על הערכה הדדית בין שני מנהיגים בעלי שיעור קומה שמצאו תחומי עניין משותפים", כתבה שולמית אליאש. "הם היו קשובים זה לזה, ואף הצטרכו איש לרעהו בפרקי זמן קשים".

 עם זאת, על אף היחסים החמים בין השניים, כאשר הרצוג ניסה לשכנע את דה ואלרה לפתוח את שערי אירלנד בפני יהודים אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ובמהלך מלחמת העולם השנייה, הקפיד המנהיג האירי לשמור על הניטרליות של ארצו. עבור הרצוג, שקיווה לזכות בסיועו של ידידו למען עמו הנרדף, זו הייתה אכזבה עמוקה, אם כי השניים נותרו בקשר.

 אחרי תום מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים, מונה הרצוג באופן רשמי לרב הראשי הראשון של אירלנד העצמאית. הוא פיתח יחסים קרובים עם כל המנהיגים הפוליטיים והדתיים וגם סייע לשמר את מקומה של הקהילה היהודית במדינה הצעירה. בין השאר, דה ואלרה התייעץ אתו כאשר ניסח את החוקה החדשה, שלא רק קבעה את חופש הפולחן, אלא הכירה במפורש בקיומה של הקהילה היהודית באירלנד. בנוסף, הוביל הרצוג את המאמצים נגד הניסיונות לאסור על המשך השחיטה הכשרה.

בסוף שנת 1936, אחרי פטירתו של הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, נבחר הרצוג לרב הראשי של ארץ ישראל, תפקיד אותו מילא גם אחרי הקמת המדינה ועד מותו בשנת 1959. גם אחרי עלייתו ארצה, המשיכה המציאות באירלנד לעצב את פעילותו הציבורית, כולל בפני הוועדות שבדקו את המצב בארץ ישראל-פלשתינה. "מה שהפך אותו למדינאי היה דווקא הסיטואציה שהוא נקלע אליה באירלנד, מלחמת אזרחים עקובה מדם, והוא הקפיד גם במנשרים לצאת נגד האפשרות של מלחמת אזרחים ביישוב כי ראה את זה מול העיניים", אומר הרצוג, שהוסיף כי על אף שהרב יצא נגד הפעילות של אצ"ל ולח"י, כגון פיצוץ מלון המלך דוד, הוא גם קיים הידברות עם כל אנשי המחתרות.

 מי שהחזיקו בעמדה חשדנית כלפי הרב הרצוג היו הרשויות הבריטיות. לפי מסמכי ארכיון, סוכני הביון הבריטים ואנשי המשטרה הבריטית בארץ ישראל עקבו אחרי פעילותו של הרב הראשי מאחר שידעו על ההיסטוריה של קשריו עם הלאומנים האירים. מצדו, הרב הרצוג לא הסתיר את טינתו לחלקים נרחבים מהמדיניות הבריטית בארץ ישראל, בייחוד בכל הנוגע להגבלת העלייה היהודית מאז "הספר הלבן" בסוף שנות השלושים.

 בשנת 1950, בהיותו מנהיג האופוזיציה, הגיע דה ואלרה לביקור בישראל יחד עם רוברט בריסקו. הרב הרצוג ערך לכבוד ידידו הוותיק ארוחת ערב חגיגית בהשתתפותו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ושרים נוספים. בספר זיכרונותיו, שחזר בריסקו את אחד הרגעים המרתקים של אותו מפגש – שיחה בין דה ואלרה, הרצוג ובן גוריון שבה לא דיברו השלושה על דת או פוליטיקה, אלא על יוון ועל מתמטיקה. "לא בן גוריון ולא דה ואלרה דנו במשהו מהאופי של ההתנסויות שלהם או מהציפיות שלהם לגבי עתיד ארצותיהם", כתב בריסקו. "זה היה ערב נעים".

הפרקליט של ה-IRA

 מייקל נויק נולד בליטא בשנת 1884 והגיע עם משפחתו לדבלין בהיותו בן שנה. הוא סיים את לימודיו בטריניטי קולג' בדבלין, המוסד האקדמי הוותיק ביותר והחשוב ביותר באירלנד, ולאחר מכן החל לעבוד בתור עורך דין.

 בשנת 1910, הכיר נויק את ארתור גריפית, מייסד מפלגת השין פיין הלאומנית שבעברו היה בעל דעות אנטישמיות, כמו אמירתו כי "שלוש ההשפעות הרעות של המאה היו הפיראטים, הבונים החופשיים והיהודים". הידידות הקרובה בין השניים, שנמשכה עד מותו של גריפית בשנת 1922, הכניסה את נויק לתוך המעגל של ההנהגה הרפובליקנית, ואחרי מרד חג הפסחא הוא הצטרף לשין פיין וסייע לבחירתם לפרלמנט של דה ואלרה, של הרוזנת קונסטנס מרקייביץ' (האישה הבולטת ביותר בקרב המהפכנים האירים) ושל שון או'קלי (לימים הנשיא השני של אירלנד).

 עם פרוץ מלחמת העצמאות, הפך נויק בפועל לפרקליט הראשי של הלאומנים. בין השאר הוא הגן בבתי המשפט הצבאיים שהקימו הבריטים, לא תמיד בהצלחה אבל בנחישות מלאה, על מפקדים בכירים בצבא האירי הרפובליקני (IRA), על חברות בזרוע הנשית ה-IRA ועל שישה חברים ב-IRA שהואשמו במעורבות באחד המבצעים המתוחכמים ביותר במהלך המלחמה - חיסולם של 15 סוכני ביון בריטים במבצע מקביל שפגע נואשות ביכולת המודיעינית הבריטית.

 מי שהוביל את המבצע היה ראש שירות הביון של ה-IRA ושר האוצר של המדינה הצעירה, מייקל קולינס, שהיה אחת הדמויות המרתקות במאבק האירי עד שנרצח במהלך מלחמת האזרחים ב-1922 בשל תמיכתו בהסכם עם הבריטים. נויק, ששכר עבור משרדי הממשלה ועבור ה-IRA דירות מסתור ברחבי דבלין תחת שמות בדויים, שימש יועצו של קולינס במשרד האוצר וסייע לו להתחמק מהבריטים שהציבו פרס על ראשו. "נויק היה עורך הדין היחיד בדבלין שבו בטח קולינס באופן מוחלט", נכתב בביוגרפיה של קולינס שפורסמה בשנת 1926.

 בזכות פעילותו הרפובליקנית, זכה נויק לכבוד נדיר אחרי מותו באוקטובר 1966 בלונדון. הוא נקבר בבית העלמין היהודי בדבלין בהלוויה צבאית מלאה בהשתתפות ראש ממשלת אירלנד באותה תקופה, שון למאס, והחברים שנותרו בחיים מחטיבת דבלין של ה-IRA ממלחמת העצמאות. דיוקן שלו אף מופיע בגלריה הלאומית בדבלין.