"טיילת האנגלים", זירת אירוע הדמים של יום חמישי בערב בניס, נפתחה אתמול (שבת) מחדש, בלי שהכתמים הכהים שעל הכביש הוסרו לחלוטין. זאת למרות שפועלי הניקיון של העירייה עמלו יומיים על הקרצוף. הכתמים הללו הם, בכמה מקרים, מה שנשאר מאלו שנדרסו תחת כובד המשקל של משאית הקירור במשקל 19 טונות שבה נהג המחבל. על כמה כתמים פוזרו זרי פרחים בניסיון להסתירם.
כבר שלשום, בתחילתם של שלושת ימי האבל הלאומי, הורדו הדגלים לחצי התורן בבנייני הציבור ברחבי צרפת, שספגה פיגוע המוני שלישי תוך שנה וחצי.
אך האימה של יום חמישי בלילה הייתה שונה מקודמותיה. האויב לא היה אנושי. לא ג’יהאדיסטים רעולי פנים שהמטירו אש על סביבותיהם או רוצחים שחיסלו אישית את קורבנותיהם. הפעם זה היה אויב דמוי מפלצת, משאית ענק שדרסה גברים, נשים וטף, משפחות שלמות, ומחצה אותם למוות. גם ההלם והאבל קיבלו הפעם ביטוי בצורה שונה. כמה שעות אחרי פיגוע הדריסה קמתי והלכתי לעיר ההריגה.
ציפיתי למצוא אותה בהלם מוחלט ומצאתי עיר שרוצה להמשיך לחיות ולנסות לשכוח. כפי שאמרה לי תיירת איטלקייה בגילופין במסעדת דגים משובחת, שראתה את הזוועה מחלון ביתה שעל "טיילת האנגלים": "אני שותה כדי לשכוח".
שלשום בערב החלו כמה מאות מתושבי ניס להתקבץ ולהניח זרי פרחים בפינת "טיילת האנגלים" וכיכר מסנה, ליד המחסומים שמעברם ניצבה דוממת משאית המוות הלבנה, שקטלה את חייהם של 84 בני אדם. רק שלשום בלילה נפתח מחדש לתנועת כלי רכב והולכי רגל הקטע שבו ערך מוחמד לוחאג’ בוהלל את מסע הקטל שלו.
אולם בשאר רובעי המרכז, מטרים ספורים מזירת הפיגוע, דמתה ניס למה שהיא בדרך כלל בקיץ - עיר נופש שבה מסעדות מלאות בתיירים ובמקומיים, רעשנים וצוחקים. כוחות הביטחון עדיין מתוחים ועצבניים. אתמול בבוקר נסגרה תחנת הרכבת של ניס והוקפה על ידי חיילים, ותנועת הרכבות הופסקה עד שפוצץ בה חפץ חשוד.
אך בחופים שנותרו פתוחים שכשכו בחדווה במים מבוגרים וילדים, רק שהפעם הדגלים שעל סוכת המציל הורדו למחצית התורן. צרפת נאלצת להתרגל לחיות בצל הטרור והיא עושה זאת הפעם כמו תושבי ניס, מתוך ניסיון ברור להתעלם מהמציאות. "ייתכן שנצטרך להתרגל לחיות כמו בישראל," אומר פסיכולוג מקומי.