מה יעלה בגורל אלפי הילדים ובני הנוער במחנה הפליטים ביוון?

אוטובוס שיורד בעצלתיים ממחנה הפליטים שעל ההר לבית הספר בעיר יושבת ילדה בת 7 עם עיניים כחולות לצד אחותה בת ה-6. אמן עושה מאמצים גדולים מדי יום לשמור על שתיהן נקיות ומסודרות גם במכולה הצרה שמהווה עבורן בית כבר חצי שנה, במחנה פליטים על גבעה שוממה במרכז האי היווני כיוס. הן כמעט לא מדברות, תמיד יחד, מחזיקות ידיים גם בכיתה, גם בחצר המשחקים בהפסקה.

אחרי שבועיים באי היווני טרוף הרוחות אני תוהה מה יהיה עתידם של מאות ואלפי הילדים ובני הנוער שנמצאים במחנות הפליטים ביוון מעל שבעה חודשים, חלקם הגיעו לבדם, ללא הורים או משפחה, מיואשים ומפוחדים. מה עושים עם ילד שנמצא כבר חצי שנה לבד במחנה ופוצע את עצמו ממצוקה? ומה אומרים לילדה שמציירת את הפליטים במחנה גונבים תפוחי אדמה מהשדות של המקומיים?

כמיליון ורבע פליטים עברו עד כה את נתיב הייסורים בים וביבשה כדי להגיע לאירופה. 61 אלף פליטים נמצאים כיום ברחבי יוון אחרי שהאיחוד האירופי סגר את שעריו בעקבות ההסכם שנחתם עם טורקיה ב-21 במרץ 2016, ולפיו כל הפליטים והמהגרים שהגיעו ליוון לאחר מועד חתימתו יוחזרו לטורקיה. בתמורה העביר האיחוד האירופי שלושה מיליארד דולר לטורקיה כדי לסייע לפליטים הסורים בשטחה.

השהייה הנוכחית באי כיוס אינה הפעם הראשונה שאני יוצאת בעקבות הפליטים. כבר לפני כעשרה חודשים נסעתי לטורקיה, מקדוניה וסרביה בעקבות הפליטים הסורים והאפגנים ששטפו את טורקיה ואת יוון בדרך לאירופה. ערב יום הכיפורים האחרון נערכה בישראל תפילה בכמה מוקדים למען האזרחים בסוריה. היוזמה הזאת הייתה הזרז שגרם לי להזמין מיד טיסה לאתונה, ומשם לכיוס, אי מול חופי טורקיה שהפך לביתם של אלפי פליטים סורים, אפגנים, עיראקים ואפילו איראנים.

ג’, צעיר צנום, גבוה וגמלוני מאפגניסטן, מספר לי על מסעו המסוכן שארך 11 חודשים בדרך לחופש. מאפגניסטן עבר ג’ לפקיסטן, לאיראן ואז לטורקיה. לא פחות מתשע פעמים ניסה לחצות את הים בין טורקיה ליוון, ושמונה פעמים נאלץ לחזור על עקבותיו בגלל המשטרה או תנאי מזג האוויר. רק ב-20 במרץ הצליח לחצות את הדרך ולהגיע ליוון בדיוק ביום שבו נסגרו השערים לאירופה. מאז הוא כאן, ממתין לראיון שיקבע את עתידו. והעתיד לא מבטיח. שיעור הסירוב לפליטים אפגנים בגרמניה עלה בחודשים האחרונים ל-46%. אבל לג’ אין מקום לחזור אליו.

ברקע מהדהדות החדשות ממחנה הפליטים קאלה בצרפת, המכונה גם “הג’ונגל”, שפונה בשבוע האחרון. בקאלה שהו כ-7,000 פליטים ומהגרים מרחבי העולם בתנאים קשים במיוחד אשר ביקשו לעבור לבריטניה שאינה מעוניינת לקבלם. במחנה שהו גם כ-1,300 ילדים ללא ליווי מבוגר שאותם הסכימה בריטניה לקלוט בשלבים.

העימותים שהתחוללו במהלך הפינוי של קאלה, שבהם שרפו הפליטים את כל רכושם, אינם חריגים גם כאן. לפני שבוע נערכה עוד הפגנת מחאה במחנה ויאל, אחד משני המחנות הפעילים באי הממוקם על הר חשוף במרחק של כ-20 דקות נסיעה מכל מקום יישוב. הפליטים החריבו את מבני הציבור במרכז המחנה במחאה על הסחבת בעניינים. "לא נשאר שם כלום", אומר מ' מדמשק שמחכה כבר מעל חצי שנה לתשובה לבקשת הפליטות שלו. על השאלה מה יקרה אם יסורב הוא לא מסוגל לענות. שלושה שבועות קודם לכן שרפו הפליטים במחנה סודה, המחנה השני באי, את מבני המרפאה והמשרד. כל מקרה כזה משפיע על הילדים שחוזים שוב בעימותים בין הפליטים לבין המשטרה המקומית, שתפקידה לפזר את ההפגנות האלו.

גם מ’ הגיע ליוון לבדו, השאיר מאחור הורים שסירבו לעזוב את סבתא הקשישה בסוריה. על המסע לכאן הוא מסרב לדבר. הים הנשקף מכל מקום באי מזכיר לו את הלילה שבו היטלטל לכאן בספינת גומי עמוסה פליטים כמוהו.

הביאו את החתולים

למרות סגירת השערים בפני המהגרים, טפטוף של פליטים ממשיך להתנפץ אל חופי האי היווני. “המבריחים משקרים להם: ‘תעברו לשם - ויהיה בסדר’”, מספר לי עובד בכיר בארגון סיוע. “גובים מהם כסף ושולחים אותם לכאן רק כדי לגלות שכאן ייאלצו לגור באוהלים ובמכולות בקור וברוח, עם עוד אלפי פליטים כמוהם, להסתמך לחלוטין על ארגוני סיוע ולחיות בלי לדעת מה יעלה בגורלם”.

ס’, בעלה ושני ילדיה הגיעו מסוריה באחת הסירות האלו לפני פחות מחודש. עכשיו הם חולקים מתחם מגורים עם עוד שמונה משפחות, מופרדים בקירות דיקט דקיקים. איתם בחדר אני מגלה הפתעה: שישה חתולים פרסיים. ס’ מספרת לי שהחתולים בסוריה היו כמו המשפחה שלה. “הם החיים שלי, לא יכולתי להשאיר אותם מאחור”, היא אומרת. כשאני מנסה להבין איך משפחתה חצתה את הים עם שישה חתולים, היא עונה: “שמנו אותם בתיקים והם היו בשקט. כנראה פחדו”.

כאשר הבת הבכורה מבקשת לשמור איתי על קשר בפייסבוק, אני מספרת למשפחה שאני מגיעה מישראל, אבל כמו ברוב המקרים בשבועות האחרונים, הידיעה מתקבלת בהפתעה, אך ללא עוינות. “ לחלק מאיתנו פשוט נמאס מפוליטיקה, ראינו לאן זה מוביל”, מסביר לי אב המשפחה.

לא בכל מקום אני מספרת מהיכן הגעתי לכאן, אבל השמועה עוברת בין הילדים, והם מסתקרנים מאוד. “את הישראלית הראשונה שאני מכיר”, אומר לי מ’, מבקש שנשלח ספרים בערבית ובפרסית לילדים ולבני הנוער ומתחקר אותי מכל הדברים שבעולם דווקא על גלעד שליט. “המדינה שלכם מוכנה לשלם כל כך הרבה בשביל אדם אחד? אותי זה הרשים מאוד”.

אחת התושבות המקומיות, בעלת עסק קטן בעיר, מספרת שרוב התושבים אולי אינם עוינים את הפליטים, אבל היו שמחים לראות אותם נעלמים מהאי. “רובם לא רוצים אותם כאן”, היא מספרת. “אין זה סוד שהיו כאן מחאות והיו עימותים בין קבוצות מהתושבים לבין הפליטים. אנחנו מרגישים כאילו כמעט כל השכנות שלנו - בולגריה, מקדוניה, סרביה ואחרות - שסגרו את השערים, השאירו אותנו להתמודד עם הפליטים לבד ודווקא בזמן לא טוב”.

המשבר הכלכלי והפוליטי הקשה שעברה יוון בשנים האחרונות ניכר באי. עשרות בתים בעיר הגדולה עומדים ריקים, נטושים ומטים לנפול, עדות למשבר מתמשך שלא תורם לחיבה של התושבים כלפי הפליטים שנכפו עליהם בעל כורחם. ליד החומה והמצודה העתיקה של האי צומחים עכשיו אוהלים שהכיתוב “סוכנות הפליטים של האו”ם” מוטבע עליהם באותיות ענק. גורמים בממשלת יוון כבר הזהירו במהלך השנה כי הפליטים עלולים להישאר במדינה שנים.

העיתון הגרמני “דר שפיגל” חשף בשבוע האחרון כי מדינות האיחוד מסרבות לשלוח צוותים רשמים לסייע ליוון “מכיוון שהמצב המתוח במוקדי העימות עלול ליצור בעיות לצוותים מהאיחוד, לעובדים מקומיים ולארגוני הסיוע”.

פספסו את הרכבת

במחנות עצמם אין כמעט לפליטים מה לעשות במהלך היום. המזון מחולק שלוש פעמים ביום, ועל הפליטים נאסר לבשל במגורים. צוות מקומי אחראי לניקיון וכן לשירותים ולמקלחות המשותפים, והכביסה תלויה על הגדרות והאוהלים. כמו כן, לפליטים אסור לעבוד עד שיוכרע מעמדם האישי. “חוסר המעש שנכפה על המבוגרים הוא אסון”, מודה אחד מעובדי הארגונים באי. “אנחנו יודעים בבירור על מעשי תקיפה רבים, כנופיות אפגניות, עיראקיות וכורדיות שנלחמות בינן לבין עצמן וגם מקרי אונס שקרו שם, ואין לנו כמעט מה לעשות”.

איזה מין עתיד יש לבני הנוער ולילדים שכאן?

“לבני הנוער ולמבוגרים קשה לי לנבא עתיד אופטימי. אני חושב שייתכן שהם ‘פספסו את הרכבת’ אם יישארו כאן ואם ייקלטו במדינות באיחוד האירופי. הפער שנוצר עבורם כבר גדול מכדי לחזור ולהשתלב במערכת חינוך, אבל את הילדים מתחת לגיל 10-11 עוד אפשר לשלב במערכות החינוך, אפילו במערכת החינוך המקומית ביוון ברגע שילמדו יוונית. אם זה היה אפשרי, היינו פותחים שיעורים מקיפים ביוונית, ובתוך כמה חודשים משלבים את הילדים האלו במערכת חינוך ציבורית כחוק”.

באי פועל ארגון וולונטרי המפעיל בית ספר ומרכז נוער עבור כ־200 מבני הנוער והילדים. מספר הילדים מתחת לגיל 18 מוערך בכ־%30 עד 35% מכלל האוכלוסייה במחנות. החוק ביוון קובע כי מותר לשלב ילדי פליטים בחינוך הציבורי בתנאי שהם מבינים את השפה ובתנאי שמספרם במערכת החינוך לא יעלה על 10% מכלל התלמידים.

ע’, צעיר סורי, יושב בפארק המקומי למרות הקור, נועל נעלי אצבע ומחכה לחלוקת נעליים שאולי תתבצע במחנה בשבוע הבא. “אני אנסה אחר כך להגיע לאתונה, לא מסוגל להיות כאן עוד”, הוא מספר. אבל כדי להגיע לאתונה, על ע’ לעלות לאחת מספינות המעבורת היוצאות מכאן מדי לילה, והעלייה לספינות מאובטחת על ידי כיתת שוטרים חמושים. רק לפני כמה ימים עצרו והכו בני נוער ממחנה הפליטים שניסו להגיע לאתונה ללא אישור. רק מי שיש בידיו אישור להגיע לראיון קביעת מעמד באתונה מורשה לעלות על המעבורת.

“בעוד יומיים אנחנו נוסעים לאתונה, אני ואחותי ואמא ואבא והתינוקת”, מספרת לי בהתרגשות אחת הילדות. אם יצלחו את הריאיון הגורלי באתונה, צפויה להם אחת משתי אופציות: מעבר למדינות האיחוד האירופי או אשרת שהייה חוקית בת חמש שנים ביוון. לכיוס כבר לא יחזרו. גם אם תסורב בקשת הפליטות, הם ככל הנראה יישארו באתונה, באחת מקהילות הפליטים בשכונות העוני בעיר המנוהלות בידי הפליטים עצמם, עם התערבות מעטה מצד ארגוני סיוע ומתנדבים מקומיים.

אחת הקהילות הללו יושבת במלון סיטי פלזה במרכז אתונה. “המלון הטוב ביותר באירופה”, כפי שהוא נקרא במסע התרומות שפתחו למענו פעילים. לאחר שנסגר בגלל קשיים כלכליים, הפך המלון למחנה עבור כ־400 פליטים מכל העולם, מחצית מהם ילדים. הציוד המקורי של המלון, כולל מיטות, מגבות וסדינים, מסייע כיום לפליטים לשרוד. הפליטים והפעילים במלון דואגים יחד לניקיון, לבישול ולחינוך הילדים. “יש מיליוני בניינים נטושים ברחבי אירופה”, אומר אחד הפעילים במקום. “במקום להסתיר את הפליטים במחנות אוהלים הרחק מהעיר, אפשר לשכן אותם במבנים כאלו ולתת להם להשתקם”.