יהודים יוצאי סוריה נלחמים על המורשת המאוימת ע"י המלחמה

"כואב הלב לראות מה קורה בעיר שהייתה מעוז של מסחר, תרבות ואוכלוסייה מפוארת", אומר משה כהן, שעומד בראש המרכז למורשת ארם צובא, כפי שכונתה הקהילה היהודית בחלב, סוריה. “כואב לראות את ההרס ועוד יותר כואב לראות שהעולם שותק. לא אכפת לאף אחד. מוזר. מאוד מוזר. העולם מדבר נגד מה שקורה רק כדי לצאת ידי חובה. זה חומר למחשבה".

כהן עזב את חלב לפני 43 שנים, בגיל 23. הוא זוכר עיר מודרנית, מפותחת, עיר שבה יהודים, מוסלמים, נוצרים, ארמנים וצ'רקסים חיו באחווה זה לצד זה. “הקהילה היהודית, כמו העיר עצמה, הייתה מורכבת מיהודים מזרחים, מצאצאי מגורשי ספרד ומיהודים אשכנזים. קהילה מאורגנת למופת, מסורתית אבל ליברלית. רוב היהודים גרו בשתי שכונות, אחת באזור שמופגז, האחרת, שכונת ג'מילייה הידועה, נמצאת באזור שבשליטת אסד".

כ–200 אלף יהודים יוצאי חלב חיים כיום ברחבי העולם, כעשירית מהם בישראל. הם עוקבים בדאגה אחרי האירועים, חוששים לגורל שכניהם המוסלמים, וגם לגורל הפריטים היהודיים העתיקים שנותרו בעיר המופגזת. הם נחשבים לבני הקהילה היהודית העשירה בעולם, ביניהם משפחות ספרא ופיצ'וטו, האחים נקש, משה סאבא ובעלי הון אחרים, ואינם יכולים לעשות דבר כדי להציל את המורשת היהודית של חלב.

“האסון שמתרחש בחלב כואב, אבל בעיקר אני מרגיש כעס על מדינת ישראל, היא זו שהציתה את המרד נגד בשאר אל–אסד", תוקף הסופר אמנון שמוש, יליד העיר הסורית. “המטרה של המלחמה היא להפיל את נשיא סוריה. ישראל תומכת במורדים בלי להבין שמשפחת אסד היא הפתרון היחיד מפני השריעה, שהיא אסון לכל אדם משכיל. ארצות הברית, ידידתנו הגדולה, והמודיעין שלנו החליטו לחסל את אסד. ישראל היא זו שגייסה את אמריקה והציגה לה הסבר לא נכון. טעו באבחון וטעו בביצוע. כבר כמעט שש שנים הוא שורד אף על פי שכולם בטוחים שהוא ייפול. עצוב לי שהיד שלנו הייתה במרד. עירי, חלב, נחרבת על ידי מורדים שאנחנו תומכים בהם ומטפלים בפצועים שלהם".

שמוש זוכר את חלב כעיר יפהפייה. “קוסמופוליטית, מקבלת כל זר בחיוך", הוא אומר. “שווקים גדולים ומרהיבים שלידם השווקים של ירושלים העתיקה נראים כמו מיניאטורה. אני זוכר את בית הכנסת ואת הקונסולים של מדינות אירופה שרובם היו יהודים. כל זה נחרב, בין השאר בגלל מדיניות מדינת ישראל".

לפני כשנה עזבו את חלב שתי היהודיות האחרונות - והגיעו לישראל. אחת מהן הייתה קשישה מופלגת שנפטרה לאחרונה. בעיר נותרה יהודייה שנישאה לפני שנים למוסלמי וכפי הנראה התאסלמה. משפחתה עלתה לארץ לפני כשנה, היא נשארה במולדת. בקהילה היהודית החלבית בארצות הברית שומרים איתה על קשר. עד לאחרונה מצבה היה סביר, רק שבכל רגע המציאות עלולה להשתנות.

בתקופה האחרונה הפכה חלב למוקד קרבות במלחמת האזרחים בסוריה. כמעט מדי יום נופלים בה תושבים מקומיים. רק בשלושת השבועות האחרונים נהרגו כ–120 ילדים בעיר ומאות נפצעו. במזרח חלב, בשטח הנמצא בשליטת המורדים, נצורים כרבע מיליון בני אדם, הנתונים תחת תקיפות של צבא אסד והכוחות הרוסיים. על פי ההערכות, שטח זה ייחרב לחלוטין בתוך כחודשיים.

במערב חלב חיים יותר ממאה אלף תושבים המזוהים עם משטרו של אסד. מצבם אומנם טוב יותר, אבל גם הם סופגים לעתים אש. “לא האמנתי שנגיע למצב הזה", כתב בפייסבוק קרלו אוחניאן, שהמסעדה שלו, “אולימפיה", הופצצה כבר פעמיים. מוחמד פדלה, ראש מועצת מחוז חלב, הזהיר שעתודות המזון והדלק בעיר יספיקו לשבועות ספורים. “המתקפות על בתי החולים ועל המאפיות משאירות אותנו ללא אספקה", הוא אמר לאחרונה.

חיים בגיהינום

מלחמת האזרחים פגשה את חלב ביולי 2012, יותר משנה אחרי תחילת המחאה שנסחפה באביב הערבי נגד הנשיא אסד. המורדים פתחו במתקפה על כוחות הצבא בעיר ובתוך זמן קצר החלה חלב לקרוס. באותה שנה התפוצצה פצצה בשוק העתיק והרסה חלקים ניכרים ממנו. חצי שנה אחר כך הצריח במסגד הגדול נפגע בהפגזה. המצודה הגדולה בעיר, שנבנתה במאה השלישית ונחשבת לאחת העתיקות בעולם, סובלת גם היא מנזקי המלחמה. שוק אל־מדינה, שהוקם במאה ה–14, נחרב. כל זה, וכמובן הפגיעה באזרחים, הובילו את ארגון אמנסטי להכריז לפני כשנה וחצי שהחיים בחלב הפכו בלתי נסבלים. וכאילו לא חסרו צרות, רוסיה החלה לסייע לאסד והפציצה את המורדים במזרח העיר.

“העיר הפכה לגיהינום", כותב פיליפ מנסל בספרו “חלב: עלייתה ונפילתה של עיר המסחר הגדולה". “תורים ללחם, הפסקות חשמל ומים, הרחובות מלאים באשפה, רעב ולילות ללא שינה הם המצב הרגיל בחלב". בחלק מפרקי הספרון הדק מנסל מתאבל על המאכלים הידועים של חלב, 26 הגרסאות לקבב החלבי והפיסטוקמאניה - הוספת פיסטוקים כמעט לכל מנה.

“השאלה כעת בחלב היא איך לא למות", אומר הסופר חאלד חליפה. “העיר נכנסה לימיה השחורים". מרואן הישאם, בעבר סטודנט בחלב, שב אליה בשליחות המגזין "ואניטי פייר" אחרי היעדרות של שלוש שנים וכתב ש"אין מילים שיכולות לתאר את ההלם שלי. גופות לא נקברות כאן במשך שבועות".

את זוועות חלב מצליחים תושביה להפיץ לעולם. יש סמארטפונים, יש סרטונים, התקשורת מסקרת, אין דרך לעצור את זה. במכתב ל"וושינגטון פוסט" לפני מספר שבועות תיאר עומר שעבאן, תושב מזרח העיר, כיצד הוא ואשתו שורדים בעיר המופגזת. “בימים שבהם אין הפצצות אפשר לעזוב את הדירה, לראות חברים, להעמיד פנים שהחיים נורמליים", הוא כתב. “ועדיין, אינך יודע מתי ההתקפות יתחילו שוב וכמה קשות הן יהיו. אם רוצים להישאר בחיים, צריכים למצוא דרך להיות בטוחים מפני הפצצות ורעב. רצוי לגור בקומה נמוכה. כשפצצה קטנה נופלת על בניין, היא הורסת רק את הקומות העליונות. דירתי בקומה השנייה מתוך שש. יכול להיות שאני בטוח ויכול להיות שלא. כלל נוסף: התרחקו מחדרים הקרובים לרחוב. אור בחלון מושך צלפים או פצצות".

שעבאן סיפר כי הוא עוזב את הדירה רק לעתים רחוקות. אם נגזר עליו ועל אשתו למות, הם רוצים שזה יקרה יחד, בדירתם, וממילא אין לו לאן ללכת. “לפני המלחמה למדתי אסלאם באוניברסיטת חלב", הוא המשיך. “הקמפוס נמצא בשטח שבשליטת הממשלה. אני לא יכול להגיע לשם".

בתי הספר ובתי החולים בחלב נמצאים מתחת לאדמה. המורים הם מתנדבים. לא כל ההורים, מסיבות מובנות, שולחים את ילדיהם ללימודים. “משעמם להיות סגור בבית, אבל אם אתה יוצא החוצה, צריך לזכור שלא בטוח שתחזור", אומר שעבאן. “בכל פעם שאני הולך לבקר חברים, אני חושב שיכול להיות שלא אראה אותם יותר. באחת הגיחות שלי פגשתי שכן, איש מקצוע, וביקשתי שיבנה לי גנרטור. הוא הסכים, אבל לא הספיק לעשות את זה. עוד באותו יום הוא מת בהפגזה על השכונה שלנו".

“דאגה נוספת היא המזון", כותב שעבאן. “מתנדבים מחלקים אוכל בשכונות, ארגוני סיוע מחלקים פסטה ואורז, לעתים בחינם, לעתים גובים כסף. מחיר הלחם עלה, קשה להשיג בשר, חלב ויוגורט. פארקים רבים הפכו לאתרי קבורה, אבל לנוכח האפשרות שתגווע ברעב, לא אכפת לך לאכול ירקות שצמחו בין גופות. אם חליתם, התפללו שלא תגיעו לבית חולים. תמצאו שם עצמות ודם על הרצפה".

חמזה חטיב, שם בדוי, רופא באחד מחמשת בתי החולים במזרח חלב, פרסם את יומנו באתר האינטרנט של רדיו ABC. “רוב אנשי הצוות הרפואי ברחו, נעצרו או נהרגו", מספר הד"ר, שאשתו ובתו התינוקת עברו לגור איתו בבית החולים. “יש לי אחריות כלפי התושבים", הוא מבהיר ומתאר שבין 50 ל–100 פצועים מגיעים מדי יום למקום עבודתו. “אחרי אחת המתקפות הכימיות הגיעו 60 פצועים, רובם נשים וילדים שנחנקו. חלקם לא יכלו לדבר, פחד היה על פניהם". חטיב סיפר איך הציל תינוקת שנפגעה ביד מהפגזה. למחרת היא נפגעה בראשה - ומתה. “המצב נורא", הוא אומר. “אין מקום בטוח. אפילו המקלטים אינם בטוחים, מפני שרוסיה משתמשת בטיל שחודר אותם. עלי כבר שום דבר לא משפיע. התרגלתי למראה המתים. בקרוב נזדקק לטיפול נפשי. אבל כל זה אינו מספיק כדי שננטוש את העיר ואת החלום לחיות חיים טובים ולהחליט על הגורל שלנו".

גם יהודים יוצאי חלב מצטרפים לקינה על המולדת. הרב חוסה רולאנדו מטלון, תושב מנהטן, כתב לאחרונה ב"ג'ואיש וויק" על געגועי החלבים לעיר הקורסת. “סבי עזב את חלב לפני עשרות שנים, אבל חלב מעולם לא עזבה אותנו. גדלתי בבואנוס איירס, בקהילה של יהודים סורים. הטעמים והריחות של חלב, המוזיקה, השפה, הנורמות החברתיות, הזיכרונות של הרחובות ובתי הכנסת, היו חלק מחיי. חלב הייתה רחוקה, אבל קרובה. מי יכול היה לנבא שתתפרסם כמקום של הרס, ייאוש ופחד?".

חיים בשלום

הקהילה היהודית של חלב היא מהעתיקות בעולם. ראשוני היהודים הגיעו לעיר בימי דוד המלך, בהמשך הצטרפו אליה מגורשי ספרד ואשכנזים. רובם היו סוחרים. העיר שישבה על דרך המשי שגשגה עד פתיחת תעלת סואץ ב–1869 ואז ירדה קרנה.

ב–1947 פרצו פרעות נגד היהודים, ורבים מהם עזבו את סוריה. כ–40 שנה אחר כך עזבו הנותרים. רבים מיוצאי חלב הקימו קהילות ברחבי העולם - בברוקלין, במקסיקו, בפנמה, בסאו פאולו, בבואנוס איירס, בלונדון, בבריסל, בז'נווה ובמילאנו. חלקם, כאמור, אנשי עסקים ידועים - האחים נקש, משה סאבא שנהרג בהתרסקות מטוס לפני יותר משש שנים ומשפחת ספרא. בספרו “ונדטה" על אדמונד ספרא, מתאר בריאן בורו את ראשוני המשפחה שסחרו בזהב ובכסף ממקום מושבם בחלב: “ב–1914 עזב ג'ייקוב ספרא את חלב והשתקע בביירות, אבל מעולם לא שכח את עיר הולדתו והוסיף להתגעגע אליה עד יום מותו".

משפחתה של קלאודיה רודן, מחברת ספרי הבישול, הגיעה לארצות הברית מחלב. ובארץ, מקורות משפחתו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי גם הם מהעיר הסורית חלב. ותיקי חלב עדיין זוכרים את בית אמו. אדמונד דואק, מנהל חשבונות מתל אביב, יליד חלב, כתב ספר, “מדור לדור", על קורות משפחתו. הוא עזב את חלב בגיל 10, אחרי הפרעות. “בעקבות ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל, השכנים המוסלמים התנכלו לנו", הוא אומר. “עד אז חיינו איתם בשלום. קשה לראות מה קורה לעיר הגדולה והיפה הזאת. קיוויתי שביום מן הימים אשוב לבקר בה, אבל זה כנראה לא יקרה".

חיים שלמים

חלק מיוצאי חלב מודאגים מגורל האתרים היהודיים שנותרו בעיר. בית הכנסת הגדול כבר נפגע. דוד, סוכן ביטוח מראשון לציון, הגיע לישראל לפני 58 שנים, בגיל 17. בשנים האחרונות סייע לחלץ את היהודים הבודדים שנשארו בעיר. “אף על פי שהסורים נחשבים לאויבים שלנו, לא נוח לי עם מה שקורה בחלב", הוא אומר. “יש שם אתרים יהודיים שנבנו לפני אלפי שנים. בית הכנסת נוסד על ידי יואב בן צרויה. הם לא מחפשים אותנו כיהודים, הם מחפשים אחד את השני, אבל באמצע יש לא מעט מקומות שחשובים ליהדות".

“אנחנו כבר לא מזדהים עם סוריה", אומרת סרינה רופא, יועצת ניהולית מברוקלין, שמשפחתה הגיעה לארצות הברית מחלב. “אין לנו יותר קשר אליה, אף על פי שחשים בעצב כשרואים מה קרה לאתרים יהודיים בעיר".

מוטי כהנא, איש עסקים אמריקאי שמסייע בחילוץ יהודים מסוריה, מקווה שגורל בית הכנסת בחלב לא יהיה כגורל בית הכנסת בדמשק, שנהרס במהלך המלחמה. “המורדים בבירה שאלו אותי מה לעשות עם בית הכנסת, היהודים אמרו לי לא לעשות כלום, ובסופו של דבר הוא נהרס. בבית הכנסת בחלב יש ספרי תורה וכנראה גם הדפים החסרים של כתר ארם צובא, ספר התנ"ך העתיק ביותר. הממשלה והרוסים זורקים שם חביות נפץ ופצצות. אם הם יפגעו בבית הכנסת, אלפי שנות היסטוריה יימחקו".

דברים דומים אומר משה כהן: “אומנם לא נשארו בעיר יהודים, אבל השארנו מאחור פריטי דת חשובים. הייתי שמח אם ממשלת ישראל הייתה פועלת למען השבתם".

לדברי יוצאי חלב נוספים, כפי הנראה נמצאים בבית הכנסת בחלב חלק מהדפים החסרים בכתר ארם צובא, שעל פיו נכתבו ספרי תנ"ך בגלויות שונות. “אוצר שערכו לא יסולא בפז", כותב שמוש בספרו “מישל עזרא ספרא ובניו". הכתר היה שמור בקהילת חלב במשך כאלף שנים, עד שחלקו הוברח לארץ עשר שנים אחרי פרעות 1947, שבמהלכן פרצה שריפה בבית הכנסת שגרמה לפגיעה בכתר.

בארץ הכתר ניתן לנשיא המדינה יצחק בן צבי ונשמר במכון על שמו. “הכתר אינו רק קמע של הקהילה אלא גם רכושה", כותב שמוש בספרו. יוצאי חלב ניסו להעביר את הכתר לרשותם, אולם בית הדין הרבני בירושלים קבע ב–1958, בהסכם פשרה, שהוא יישאר במכון בן צבי ונציגי העדה החלבית יהיו שותפים במועצת האפוטרופסות שלו.

מתוך יותר מ–400 עמודי הכתר, נמצאים בארץ פחות מ–200. גורלם של שאר הדפים, ספרי החומש, אינו ידוע. קרוב ל–60 שנה עברו מאז שהכתר הגיע לארץ, ולמרות ניסיונות של בני העדה ושל עיתונאים להתחקות אחר הדפים החסרים, איש לא הצליח לפתור את התעלומה.

שמוש כותב בספרו ש"גרסה שנפוצה עוד לפני בואו לארץ שהחומש נשרף נתקבלה כאמת שאין עליה עוררין". יש מי שסבור שהכתר הגיע בשלמותו לארץ וכי הדפים יקרי הערך הועלמו בדרך מנמל חיפה למכון בן צבי בירושלים על ידי אדם שהכיר את ערכו הרב, ההיסטורי והכספי, של כתר ארם צובא. אחרים בטוחים שכמה מחברי הקהילה החלבית לקחו חלק מהדפים כקמעות למזל טוב. ב–1981 הובא לארץ דף בודד מתוך הכתר. ב–1989 נמסר אחד הדפים החסרים לספרייה הלאומית אחרי שהתגלה בניו יורק. כהן וכהנא סבורים שחלק מהדפים החסרים שמורים בבית הכנסת בחלב. “היהודים הסורים הם אנשים חכמים מאוד", אומר כהנא. “הם כנראה לא הצליחו להבריח את הכתר בשלמותו לישראל והסתירו את חלקו בבית הכנסת".

“לא רק הכתר נמצא בחלב הנצורה", אומר כהן. “קהילת יהודי חלב היא קהילה עתיקה, 2,700 שנים היו יהודים בעיר, במשך הזמן הזה נאספו פריטי דת רבים, ספרי תורה, מסמכים שונים. חלקם בבית הכנסת שכפי הנראה לא נפגע בצורה קשה, חלקם במצודה העתיקה ובערים סמוכות. יש שם מורשת יהודית שתלך לאיבוד. לא מזמן התקשרו אלינו שודדי עתיקות מטורקיה, שניסו לגרום לנו לרכוש פריטים עתיקים שכפי הנראה נשדדו מהעיר. עצוב שזה קורה במרחק כה קטן מאיתנו. אם מדינת ישראל לא תיזום מהלך להשבת הפריטים, חלק מהמורשת היהודית ייכחד".