הישראלים שפועלים למען נפגעי המלחמה בסוריה: "יש דרכים לסייע, די לפסיביות"

לפני כחודש אור וחברתה עדי שובי (19), תושבת קורנית, יצאו את הארץ והצטרפו לארגון “סוויס קרוס”, ובמסגרתו הן פעילות במחנות הפליטים פרקפור וקרמנלינס שבאזור סלוניקי, יוון. “אנחנו אמורות לחזור לארץ בהמשך השבוע, וכמה ימים אחר כך להתגייס לצה”ל במסגרת גרעין נח”ל, כך שלא יהיה לנו יותר מדי זמן חופשי”, היא אומרת. 

התנאים במחנות קשים; אלפי פליטים סורים וכורדים נאלצים להתמודד עם קור מקפיא, לפעמים גם באוהלים. באחד הימים אפילו ירד שלג, מה שהפך את השהות במחנות לקשה הרבה יותר עבור אור. “אנחנו עובדות כאן עם הילדים, ויש כאן כמה שלא רגילים למסגרת כמו גן ילדים, ולא ראו אף פעם איך נראה גן", מספרת אור. "הם לא ממש יודעים איך להתנהג, ועם הכורדים גם אין לנו אפילו שפה משותפת. אנחנו מדברות הרבה עם הידיים. עם הסורים זה קצת יותר פשוט לנו לתקשר”. 

“מצד אחד אמרו לנו ‘מה אתן נוסעות לשם, משוגעות, זה לא מפחיד?' מצד שני, הם חושבים שזה מאוד חשוב מה שאנחנו עושות כאן”. 

“זה לא תמיד נעים לדבר על זה, ואנחנו גם שתי הישראליות היחידות כאן. יש כאן כאלה שממש מכחישים ומתעקשים שאנחנו מפלסטין ולא מישראל. אבל בעיני זה טוב, כי לאט־לאט זה מחלחל שישראל וישראלים הם לא כאלה רעים וגם יודעים לסייע כשצריך”.

תמר דרסלר מהארגון “נתן” נמצאת כבר כמה חודשים באי היווני כיוס. היא עומדת בראש משלחת ובה רופא ושלושה עובדים סוציאליים. “אנחנו מסייעים כאן לפליטים כבר כמה חודשים, ואני אישית התחברתי למשפחה אחת", היא מספרת (גילוי נאות: דרסלר היא גם עיתונאית בעיתון "מעריב"). "יש שם אמא ושלושה ילדים, ומה שחיבר אותי אליהם זה שהם דאגו גם לחלץ שישה חתולים מהתופת ולהתעקש שהם יהיו איתם. זה הרשים אותי שבמצב הזה הם דאגו גם לחיות, ולא רק לעצמם”.

בשבוע האחרון אנחנו עדים למספר גדול מאוד של יוזמות אזרחיות, שמטרתן לסייע לאזרחי המדינה השכנה מצפון. אחרי כמעט שש שנות מלחמה עקובה מדם, שגבתה לפי הפרסומים כחצי מיליון הרוגים ומספר רב של פצועים ופליטים – נראה שהציבור הישראלי התעורר מתרדמתו האדישה, וחלקים ממנו מגישים יד לעזרה. גם דרסלר חשה שהציבור הישראלי מתחיל להבין את ממדי האסון ההומניטרי המתרחש מעבר לגבול. "זה מחמם את הלב לראות את זה", היא אומרת. "כנראה קשה להתעלם מהמראות האלו. אנשים שולחים כל מיני דברים, אבל מי שבאמת רוצה לעזור - שלא ישלח דובי, ושלא ישלח בובות וצעצועים או בגדים. שישלח כסף, כי זה מה שהכי צריכים כאן. מכל היתר יש פה מספיק”. 

 “יש לנו צורך מאוד דחוף בבעלי מקצוע, למשל רופא שיניים, שזה משהו שמאוד חסר כאן. אם אפשר שיהיו פה עוד עובדים סוציאליים דוברי ערבית, זה מאוד יעזור. לא קל כאן עכשיו. יש גם פשיסטים ביוון, והם לא אוהבים את הנוכחות של הפליטים במקום. אמורה להיות כאן בקרוב הפגנת תמיכה בפליטים, ואנחנו, כמובן, נשתתף בה”. 

דרסלר צפויה להשלים ארבעה חודשים במחנה הפליטים בטרם תחזור לארץ. “מצאתי שפה משותפת עם הסורים במחנה", היא מספרת. "הערבית שלי לא כל כך טובה, אבל קל להבין אותם כי התרבות שלהם מאוד דומה לזו שבארץ, גם האוכל. אני מרגישה שהם מאוד דומים לנו, ואם יותר ישראלים יכירו את הסורים, הם יבינו כמה דמיון יש בינינו לבינם. כל העניין הזה של הסכסוך לא רלוונטי למצב של עכשיו".

לא צריך להרחיק עד יוון כדי לסייע לפליטים הסורים. מי שעקב בימים האחרונים אחר הרשתות החברתיות בישראל לא יכול היה להתעלם מגל היוזמות לסיוע, חרף העוינות המסורתית בין שתי המדינות ובין יהודים לערבים בכלל. ניצן ויסברג, אם לארבעה מתל אביב, עומדת מאחורי אחת מיוזמות ההתרמה. המטרה: לרכוש ערכות ליולדות סוריות שמגיעות למרכז הרפואי זיו בצפת כדי ללדת. “אני חושבת שהציבור הישראלי מתקשה לעמוד 

מנגד, ומה שמעורר אותו זה בעיקר תמונות של ילדים במצבים מאוד קשים, תמונות שאי אפשר להתעלם מהן", היא אומרת. "זה לא עניין של ימין ושמאל, ואין כמעט ויכוח שצריך להושיט יד”. 

“זה התחיל מהתכתבות בוואטסאפ בקבוצת ההורים של הגן של הבת שלי.אמא אחת סיפרה שהיא אוספת ציוד כמו וחיתולים ותחבושות, אבל הדבר לא עורר תגובות יוצאות דופן. מיד אחר כך אמא אחרת סיפרה שיש לבן שלה יום הולדת. זה עורר הרבה יותר תגובות. לזה העולם לא שתק. חשבתי על זה שכשאני ילדתי היו לי כל הדברים שאני צריכה, ולא היה חסר לי כלום, ולאמהות הסוריות אין שום דבר מהדברים האלו. דרך הפייסבוק הצלחנו לארגן תרומות של כמעט 20 אלף שקל בכשלושה ימים”. 

חוץ מזה, ויסברג מארגנת גם תרומות של בגדים, מעילים, בגדים, כפפות וצעיפים לילדים, וגם כאן נרשמת היענות גבוהה יחסית. “זו אמירה נגד הפסיביות, ובעד התקווה", היא אומרת. "אם ישראלים, ולא מעט ישראלים, נרתמים לסייע לתושבים של סוריה, שזו בכלל מדינת אויב, זה מראה שיש מקום לאופטימיות. זה חלק מהדברים שגורמים לישראלים להיות גאים בעצמם”.

המראות הקשים המגיעים מסוריה, בעיקר של הילדים, גרמו גם לשכנים או יותר נכון לשכנות מהגליל העליון ומהגולן להירתם לסיוע במסגרת מבצע "שכנים ללא גבולות". מדובר ביוזמה שכוללת כרגע יריד מיוחד שיתקיים בקיבוץ שמיר ב־29 בדצמבר. ההכנסות יוקדשו, כמובן, לסיוע לפליטים. אחת מיזומות היריד היא אורטל בארי מקיבוץ מעיין ברוך: “חשבנו מה אפשר לעשות כדי לעזור, כי בתור אמהות, לראות את המצב של הילדים שם זה משהו שהיה לנו קשה מאוד לעמוד מנגד מולו. נכון שזה קורה כבר יותר מחמש שנים, אבל כנראה התמונות האלו עוררו גם אותנו. אנחנו כל הזמן שומעים את הפיצוצים מעברו השני של הגבול, אנחנו כבר מזהים מי יורה על מי. אלה שכנים שלנו שסובלים, והם לא אשמים. אנחנו יכולים לסייע, ויש באמת הרבה אנשים שנרתמים”.

עבור בארי, המבחן האמיתי יהיה מבחן התוצאה. “קודם כל שיהיה באמת יריד, ושיבואו אנשים ושתהיה היענות”, היא אומרת. ביריד יימכרו חפצי אמנות ודברי מאכל. דף הפייסבוק של האירוע נפתח לפני יומיים בלבד, וכבר זכה למאות שיתופים ולייקים. אם היוזמה תצליח לקרום עור וגידים ותתורגם משרשור פוסטים בפייסבוק לפעולה רחבה – ימים יגידו.

ארגון אחר שהגביר את פעילותו באחרונה הוא “הסורים על הגדרות”. חברי הקבוצה לא מסתפקים רק בתרומות, אלא גם מעבירים מסר חד־משמעי לממשלת ישראל לבצע מהלך חסר תקדים מבחינתה ולפתוח את הגבול לפליטים סורים. בארבעת ימי ההתרמה הראשונים הצליחו חברי הארגון, בהם הפעילים החברתיים יואב בקשי ייבין, שיבי פרומן ויטבת פייראיזן־וייל, לגייס יותר מחצי מיליון שקלים באמצעות אתר האינטרנט מימונה. “ביום הכיפורים קיימנו תפילה מיוחדת בעניין", מספרת פייראיזן־וייל. "אנחנו כבר כמה חודשים פעילים בעניין, ובימים האחרונים זה קיבל, כמובן, יותר תהודה בגלל התמונות הקשות שמגיעות משם. הרי ממש לא רחוק מכאן יש אזרחים כמונו, שצריכים את העזרה הזאת.”

"גם אותנו זה הטריד. ביטחון ב־100% אין לנו אף פעם במציאות הסורית, ולכן אנחנו רוכשים ציוד ומעבירים לסוריה. לא מעבירים כסף, אלא רק ציוד. אנו רוכשים ציוד ייעודי לילדים ולאמהות, כך שאפילו אם ממש רוצים, אי אפשר לעשות בו שימוש לא טוב. התרומות מועברות לצד השני של הגבול על ידי ארגון שהוכיח את עצמו בעבר בדיוק בדברים האלה ועובד בשקט ובתיאום עם הרשויות שלנו. והכי חשוב - אנחנו מקפידים לקבל פידבק מהצד השני שהתרומות אכן הגיעו ליעדן ונעשה בהן שימוש ראוי". 

במרכז הרפואי זיו שבצפת מרגישים היטב את העלייה במפלס האכפתיות של הישראלים בימים האחרונים, אבל עבור צוות בית החולים המעורבות בנעשה בסוריה ממש לא החלה עם נפילת חלב בידי משטר אסד. זה שלוש שנים שצה”ל מעביר פצועים מהגבול ברמת הגולן לבית החולים בצפת. לא פחות מ־700 פצועים כבר טופלו, בהם לא מעט ילדים ותינוקות, מלווים בדוד או סבא, מאחר שהוריהם כבר אינם בין החיים עוד. בבית החולים אומנם מודים לכל התורמים, אך מבקשים שלא להעביר מזון או צעצועים, אלא כסף.  “אנחנו נפעמים מגל התגובות שקיבלנו מאז יום חמישי האחרון", אומר מנהל המרכז, ד”ר סלמאן זרקא. "הצוות עושה לילות כימים לטובת הפצועים מסוריה, וכל תרומה כספית מתורגמת לסיוע רפואי”. 

בבית החולים זיו יש צורך בציוד כמו קביים, כיסאות גלגלים ופרוטזות. זאת מאחר שזמנם של הפצועים בישראל מוקצב, ומבית החולים הם חוזרים ללא נודע. גם הציוד המועבר איתם חזרה לסוריה או למחנות הפליטים בירדן  אינו חוזר לשימוש לטובת בית החולים. "אחד הדברים הכי קשים זה שבגמר הטיפול הם עוזבים את הארץ, ואין לנו מושג מה קורה איתם אחר כך, והאם הם נפצעו שוב, או אפילו גרוע מכך", אומר גורם בבית החולים.

אחת התגובות הפחות נעימות שמקבלים היוזמים של הפעילות הזו מהציבור הרחב היא “עניי עירך קודמים”, ובעיקר תמיהות על הסיוע לאזרחים של מדינת אויב. “בימים האחרונים זו תגובה פחות מקובלת כי המצב שם באמת קשה, ורואים בעיקר את כמויות הילדים שסובלים מאוד מהמצב", אומרת ויסברג. "אני מדברת עם הרבה אנשים, שיש להם מגוון של דעות, אבל אני מרגישה שיש בעניין הזה תמימות דעים”.

"זה לגמרי עניי עירי", אומרת פייראיזן־וייל. "אני לא מרגישה שיש הבדל מיוחד בין סבל לסבל, ואני לא מרגישה שמשהו נחסך מעניי עירי אם אני מסייעת לפליטים מסוריה בשעת משבר".

"אני כבר לא מתייחסת לתגובות מהסוג הזה", אומרת דרסלר. "אני מעדיפה להתייחס לתרומות שמגיעות ולעובדה שיש מתנדבים מישראל שנותנים סיוע".