יותר מ־40 שנה לאחר חטיפת מטוס אייר פראנס ביולי 1976 על ידי יחידת קומנדו פרו־פלסטינית לשדה התעופה של אנטבה באוגנדה, מאפשרים מסמכי ארכיון משרד החוץ הצרפתי, שנפתחו לעיון החוקרים והציבור, גילויים חדשים על מהלך האירוע, שאותם מביא העיתון הצרפתי "לה מונד". המסמכים מגלים, בין היתר, כי המבצע של צה"ל לשחרור החטופים לא היה חשאי וכמה מדינות, בהן בריטניה וגרמניה, ידעו עליו. נוסף על כך, נטען בעיתון, כי חיילי הכוח הישראלי היו אלה שהרגו, ככל הנראה, שניים מתוך שלושת הנוסעים במהלך החילוץ, אך ישראל סירבה להודות בכך.
לאחר שני גלי שחרור של 147 חטופים בלי דרכון ישראלי, אמר הקברניט כי "אין מה לדבר על כך שנעזוב את הנוסעים שלנו. חובתנו להישאר אתם עד הסוף, יהיה מה שיהיה". הצוות הצטרף ל־104 הנוסעים שנותרו במטוס כבני ערובה. למרות שבתחילה סירבה ישראל לשאת ולתת עם המחבלים, היא הבהירה כי היא מוכנה הפעם למשא ומתן.
המסמכים שופכים אור על מתכונת המשא ומתן ומהלכו. שלושה נציגים משתתפים במשא ומתן: המחבלים של החזית העממית לשחרור פלסטין ושל "סיעת הצבא האדום" הגרמנית מינו כדוברם את שגריר סומליה חסני עבדוללה פראח, זקן הסגל הדיפלומטי באוגנדה. ישראל ואייר פראנס מינו את שגריר צרפת פייר אנרי רנאר. גם נשיא אוגנדה אידי אמין השתתף, לטענתו, כמתווך.
ב־1 ביולי העביר השגריר רנאר לשגריר פראח מסר מממשלת ישראל שבו היא מביעה את נכונותה "לשחרר מספר מסוים של אסירים" ומציעה שהמשא ומתן יתקיים תחת אחריות האו"ם. המחבלים מסרבים לשתי ההצעות, תוך שהם טוענים שעשו מספיק מחוות עם שחרור חלק מבני הערובה והארכת האולטימטום. ב־3 ביולי אומרת ישראל כי החלה בשחרור האסירים ומציעה שהחלפתם בבני הערובה תתבצע בשדה תעופה צרפתי. גם הצעה זו נדחתה על ידי החוטפים. להערכת הצרפתים, סירוב נוסף זה שכנע את ממשלת ישראל להחליט על מבצע השחרור, שהוכן במקביל למשא ומתן.
בידי ישראל היו עד אז עדויות של החטופים שכבר שוחררו, והכרת שדה התעופה שנבנה על ידי חברה ישראלית. מבצע החילוץ נערך ב־3 ביולי. מטוס אייר פראנס וצוותו שוחררו לאחר לחץ דיפלומטי של צרפת, אך אין עדות לתמורה כלשהי מצד הצרפתים. שגריר צרפת דיווח על הערכתו שהנוסעת דורה בלוך נרצחה על ידי חיילים אוגנדיים בבית החולים שבו אושפזה, דבר שאושר שנה לאחר מכן על ידי שר הבריאות האוגנדי.
לפי המסמכים, הסיקו בעיתון כי הקריטריונים לשחרור הנוסעים מצד החוטפים לא היו אנטישמיים. בין המשוחררים היו יהודים רבים, והקריטריון הרשמי היה הדרכון הישראלי. אלא שלפי מברק השגריר הצרפתי מ־2 ביולי, נותרו בשבי, פרט ל־12 אנשי הצוות, עוד עשרה בעלי אזרחות כפולה - ישראלית וצרפתית, וזאת בניגוד להבטחות החזית העממית לשחרור פלסטין.
ישראל לא פעלה לבדה, למרות שהתעקשה שלא נהנתה מכל סיוע חיצוני. בעיתון הסיקו זאת ממברק של השגריר רנאר שבו דיווח על נוכחותו של הדיפלומט הבריטי ג’יימס הורוקס באנטבה בזמן המבצע, ועל ביטול טיסת לופטהנזה שעמדה לנחות שם. גרמניה לא ענתה במהלך המשבר לפניותיה של צרפת לשחרור אסירים בגרמניה, שנדרש על ידי החוטפים. בנוסף, שימשה קניה כבסיס אחורי של הפעולה.