"הייתי רוצה לעבוד בקיבוץ": ראיון נדיר עם פידל קסטרו

בשנת 2002 נפלה בחלקי ההזדמנות לראיין את שליט קובה, פידל קסטרו. הייתי אז עיתונאית צעירה מוונצואלה. כשסיפור הפגישה שלי עם הרודן פורסם בעיתון "אל מונדו" היוצא בספרד, הוא עורר סערה וביקורת על עצם הצגתו כאדם חביב ונעים. 14 שנים מאוחר יותר, כשאני מתעוררת מהשינה בביתי בבאר שבע, הגיעו אלי החדשות: פידל קסטרו מת.

הייתי רק בת 23 כאשר הוזמנתי לקונגרס שאורגן על ידי הממשלה הקובנית לעיתונאים באמריקה הלטינית. באופן אבסורדי, המפגש עסק בחופש הביטוי. הבירה הוואנה הייתה אז המקום האחרון בעולם שבו היה אפשר לדבר באופן חופשי.

כעיתונאית צעירה היה מרגש עבורי להשתתף בכנס ולפגוש את האיש שכולם דיברו עליו. ביום האחרון שלו נשא קסטרו נאום שהחל בשעות הלילה וארך ארבע שעות. הוא דיבר בתשוקה ובפאתוס על מרקס, הקומוניזם ועל מעוטי היכולת באמריקה הלטינית.

השעה הייתה אחת וחצי בלילה כשהוא סיים את נאומו. עמדתי יחד עם קבוצה של עיתונאים וחיכינו לו. אחדים רצו שיחתום להם על תמונה, אחרים ביקשו לברך אותו באופן אישי, והיה מי שחשב שמפגש אישי יעזור לו להתחקות אחר תכונותיו של מנהיג קובה. אולם הזמן עבר ועוד ועוד עיתונאים העדיפו לפרוש וליהנות מארוחת הפרידה העשירה שהוגשה בחדר הסמוך.

אני המתנתי, בלי לאבד תקווה. אחרי 40 דקות הייתי שם לבד. ואז ראיתי את קסטרו מגיח מאחד החדרים, כשלצדו שומרי ראש חסונים. כשהתקרבתי, המאבטחים לא אפשרו לי לעבור וביקשו ממני לעזוב את המקום. ניסיתי לדבר על לבם, ללא הצלחה.

הרגשתי שאני מפספסת את ההזדמנות האחרונה שלי. החלטתי לצעוק. "אל–קומנדנטה (המפקד)", קראתי בקול רם, "אני ונצואלית". זה עבד. קסטרו הסתובב לעברי ויחד איתו הסתובבו שומרי ראשו, שככל הנראה ראו בי הפעם איום ממשי. "זה בסדר", הוא הרגיע אותם, "תנו לה לגשת אלי". שומרי הראש לקחו ממני את תיק היד, ביצעו חיפוש מהיר, ורק אז התירו לי להיפגש עם נשיאם. "שלושה ימים את רודפת אחרי הזנב שלי, שולחת אלי מתנות", אמר לי קסטרו בחיוך סימפתי.

הוא זכר! יום קודם לכן העברתי לאנשיו את הספר "היהודייה מטולדו", רומן היסטורי של הסופר והמחזאי היהודי ליון פויכטוונגר, וביקשתי שיעניקו אותו לקסטרו. חייכתי במבוכה וקסטרו חיבק אותי בחום. "אני מזמין את הבחורה הנחמדה הזו לארוחה איתי בסלון הפרטי", הוא אמר לאנשיו והסביר להם שאני עיתונאית יהודייה מקראקס. ולי הוא הוסיף: "נאכל ונדבר כל הלילה, ככה זה אצלנו".

פועלי העולם התאחדו

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר כשקסטרו ואני הלכנו לשטוף ידיים לפני הארוחה. לידו ישב שר החוץ שלו, פיליפה פרס רוקה. מצדו השני סגן הנשיא והאחראי על הכנס, ריקרדו אלרקון. גם עוזרו האישי קרליטוס היה שם.

על השולחן נפרשה מפה בצבע חרדל. הסכו"ם היה עשוי כסף, הצלחות לבנות, ולכוסות נמזג יין אדום ספרדי. אכלנו עוף עם אורז ודיברנו על יחסו של קסטרו לנשיא ונצואלה הוגו צ'אבס ("יש לו רגישות רבה לנזקקים, והוא יכול לעשות הרבה למען ארצו ולמען אמריקה הלטינית, אבל יש בוונצואלה גם שיעור אבטלה גבוה וחוסר ביטחון רב").

השיחה התארכה. קסטרו דיבר על חברותו עם המנהיג הסובייטי האחרון מיכאיל גורבצ'וב. הוא סקר בידענות את מערכת היחסים בין ברית המועצות לארצות הברית מימי הנשיא אייזנהאואר, דרך קנדי והמלחמה הקרה, שאותה כינה "מלחמת הגלקסיות". השיחה ההיסטורית נמשכה עם אזכור הזמנים שחווה עם המרשל טיטו, מי שהיה מפקד צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה.

השיחה עסקה גם בחברו הקרוב, חברו למהפכות צ'ה גווארה, מי שעלה איתו ב–1956 על ספינת הגראנמה שעשתה את הדרך ממקסיקו לקובה, לשחרר את המדינה מידי באטיסטה. אחרי החברות הקרובה בין השניים הגיעו גם זמנים קשים. זה קרה כשצ'ה גווארה החל לדבר נגד המודל הקומוניסטי של ברית המועצות, והתקרב לדגם הסיני. קסטרו, שהיה תלוי בחסדי הסובייטים, ביקש ממנו לעזוב את המדינה. המהפכן הגיע לבוליביה, כנראה במטרה לארגן שם מהפכה דומה לזו שהתרחשה בקובה, אך נתפס והוצא להורג. התרגשתי לשמוע איך הדמויות ההיסטוריות שרק קראתי עליהן לובשות צורה.

אבל אז חלה תפנית בשיחה. "ניקול", פנה אלי קסטרו. "מאיפה באו ההורים שלך? מהם המקורות המשפחתיים שלך?". הופתעתי מהשאלה. "אמא שלי ממרוקו", עניתי. "היא הגיעה מטנג'יר, עיר שהייתה במשך שנים רבות בינלאומית. אבא שלי נולד באורוגוואי, אבל ההורים שלו נולדו בפולין וגרו בה עד שנמלטו לפני מלחמת העולם השנייה".

"אז את ספרדייה ואשכנזייה", חייך קסטרו והוכיח בקיאות בז'רגון היהודי. "העם היהודי ראוי להערצה", הוא הוסיף תוך כדי לגימה מהיין הספרדי. "היהדות היא התרבות היחידה ששרדה במשך מאות שנים לאורך ההיסטוריה. גדלתי על הספרים של מרקס. הוא היה יהודי".

קסטרו היה חסיד נלהב של כתבי מרקס, שטען שבני מעמד הפועלים יתאחדו וישנו את חייהם באמצעות מהפכה נגד בעלי ההון. "אני מאמין בתורה הזו", הסביר קסטרו. "עובדה, אני מיישם אותה בקובה".

אדוני, השעה חמש

שמעתי את דבריו ושאלתי אותו: "אם אתה חושב שהיהודים ראויים להערצה, מדוע מעולם לא כוננת יחסים דיפלומטיים עם ישראל?". קסטרו השיב: "אגיד לך משהו, חברה יהודייה, כאשר מדינת ישראל נוסדה, גירשו ערבים רבים מבתיהם. הלובי היהודי בעולם שיתף פעולה עם הבריטים כדי לבצע את המטרות שלהם".

"אבל לפי התנ"ך, מדינת ישראל היא של היהודים", אמרתי. "היהודים היו תמיד מיעוט נרדף. סבי וסבתי נאלצו לעזוב את מולדתם, הם עלו לאונייה והגיעו לדרום אמריקה בלי לדעת את השפה ובלי כסף, רק משום שהם יהודים". קסטרו שתק במשך כמה שניות ואז הביט אלי ואמר: "תאכלי, ניקול, האוכל מתקרר".

"יש משהו שאתה אוהב בישראל?", שאלתי. "את הקיבוצים", הוא ענה מיד. "זו מערכת סוציאליסטית מושלמת, שסייעה לבנות את המדינה והעניקה לישראל הרבה כוח. הייתי רוצה לבקר שם, אולי לחיות ולעבוד איזו תקופה בקיבוץ, היכן שכולם שווים ואין הבדל בין בני אדם באושר ובעושר".

"ומאיזה פוליטיקאי ישראלי אתה הכי מתרשם?", התעניינתי. "משה דיין היה איש מיוחד", הפתיע קסטרו. "קראתי בביוגרפיה שלו שהוא נולד בקיבוץ. התפקיד שלו במלחמת ששת הימים היה חשוב. הוא היה גבר, חבל שלא יצא לי לשבת איתו פעם, פנים מול פנים, ולשוחח".

קסטרו הוסיף כי "אני לא מסכים עם הפוליטיקה הישראלית, אבל ממש מרשים אותי לראות איך ישראל שומרת בקנאות על האידיאלים שלה. היא עושה זאת בלי להתייחס לקהילה הבינלאומית. גם קובה נלחמת נגד המפלצת הקפיטליסטית של ארצות הברית".

"אתה תומך בפלסטינים?", ביררתי. "אם רק אנשים היו יודעים כמה אני תומך ביאסר ערפאת", הוא הניד בראשו. "הוא חבר שלי וביקר אצלי שלוש פעמים. יש בינינו מערכת יחסים הדוקה".

"אז מה אתה אומר בעצם, בגלל החברות שלך עם הפלסטינים אתה לא מכיר במדינת ישראל?", הקשיתי עליו. "חברה יהודייה, את מפחידה אותי. אולי את בכלל עובדת בשביל המוסד הישראלי? ואני ככה יושב כאן לידך בארבע לפנות בוקר ואנחנו משוחחים וחוגגים עם יין טוב", קסטרו אמר בהומור. הסמקתי. "אם באמת הייתה מהמוסד, היא לא הייתה מסמיקה", קסטרו ניתח את התגובה שלי ונראה שנהנה לצפות בה.

ואז הוא המשיך לנאום בפני: "ערפאת גדול כי הוא נלחם להגיע להסדר ולהתקדמות. תמיד אמרתי שאם ישראל והמדינות הערביות שסביבה יתאחדו, בלי לחשוב על הגורמים הדתיים, הטריטוריאליים וההיסטוריים, בסוף במזרח התיכון תהיה מעצמה אחת גדולה. אני מצטער על מותו של יצחק רבין. הוא היה איש שלום שרצה לעזור לישראל ורצה חיבור עם ערפאת, אבל רצח אותו בסוף יהודי מאמין".

"אדוני", הפריע העוזר קרליטוס לשיחה. "השעה כבר חמש בבוקר, ובעוד שש שעות יש לך פגישה עם שגריר איטליה". "תדחה את הפגישה לשלוש אחר הצהריים כדי שאוכל לישון קצת", הורה לו קסטרו והמשיך לשוחח איתי. אין ספק, הוא היה איש של לילה, אף שכבר מלאו לו אז 76 שנים.

תמיד, יהודייה אהובה

הרבה כוסות יין נמזגו באותו לילה והרבה שעות דיבור. בשש בבוקר, כשקסטרו הלך לשירותים, גם אני קמתי ממקומי. כשחזרתי הוא לא היה שם, ואני חששתי שאולי הפגישה הסתיימה בלי שיידעו אותי על כך. אחד משומרי הראש הבחין בחוסר הנוחות שלי ואמר שהנשיא בדרך. והוא הגיע, התיישב על כיסא והביא כיסא נוסף לידו, כדי שאשב לצדו. רק אני והוא היינו שם. השולחן כבר התפנה ורק כוסות יין ריקות נותרו עליו.

ביקשתי מקסטרו שיחתום עבורי על התמונה שבה אנחנו מצולמים. כשהוא עשה זאת, חשבתי על משהו שרציתי לשאול כבר מזמן. "אדוני", אמרתי, "אומרים שלמשפחתך יש מקורות יהודיים". שם משפחתו המלא של נשיא קובה היה קסטרו רוס, והיו מי שאמרו שמקור השם הזה מצאצאי האנוסים, מזמן האינקוויזיציה הספרדית. "אתה נימול?" המשכתי.

"אגיד לך משהו שאני לא רוצה שתספרי בשום מקום", הוא הביט בי וחייך בשובבות. "אני ואחי ראול ורמון עברנו מילה. באמת שלא הבנתי למה. בגיל 5 או 6 הוטבלתי, אבל דת לא הייתה עניין מרכזי בחיים שלנו. כילד ידעתי שיש ציפור שנקראה 'יהודי'. אז בשבילי יהודים היו בסך הכל ציפורים. בכלל לא ידעתי מה זה יהודי מומר".

"אם במקום מדים נלביש אותך בעניבה ונניח לך כיפה על הראש, אתה תיראה כמו יהודי אמיתי", חייכתי והוא פרץ בצחוק גדול, שלאחריו הרצין והתקרב אלי. "יש לך ריח טוב", אמר. "באיזה בושם את משתמשת?". "שאנל", עניתי. "תמיד אהבתי בחורות אלגנטיות", קסטרו פרגן.

הבנתי למה אומרים שקסטרו הוא פלרטטן לא קטן. מספרים שהייתה לו "פלוגת לוכדי נשים", שתפקידה היה למצוא נשים שירצו לבלות איתו את הלילה. העיתון "ניו יורק פוסט" אף פרסם שמספר הנשים שאיתן היה בקשר זה או אחר עומד על 35 אלף. "הפעם הראשונה שלי עם אישה הייתה בגיל 7", הוא סיפר לי. "זה היה בכפר שבו גרתי, עם בחורה שמבוגרת ממני. אין ספק, יש הרבה הפקרות במדינה".

השעה כבר הייתה עשר בבוקר כשהארוחה הסתיימה. הטיסה שלי לוונצואלה עמדה לצאת בעוד שעתיים. קסטרו ליווה אותי לדלת הכניסה וביקש משומר הראש שלו ללוות אותי למלון שלי, כדי שאאסוף את חפצי. הענקתי למנהיג את מספר הטלפון הנייד שלי. "אולי תרצה לצלצל אלי", אמרתי לו, "אם יתחשק לך לשנות את השגרה הפוליטית ולהתנתק מהלחץ הבינלאומי". קסטרו חייך, העניק לי חיבוק חם ונשיקה על הלחי, ונפרד ממני ב"תמיד, יהודייה אהובה".

שנים עברו. הפרספקטיבה שלי השתנתה. לקבל אהבה מדיקטטור כבר לא היה כבוד גדול בעיני, אבל עדיין, הצלחתי לתפוס עם האיש שיחה ארוכה ונדירה.

ככל שחלף הזמן אפשר היה להיווכח שהמדיניות הסוציאליסטית שהייתה נהוגה בקובה נכשלה. אולי בשל האמברגו הכלכלי שהטילה עליה ארצות הברית, אולי משום שהקומוניזם פשוט לא היה מקובל. ואולי מפני שבניגוד לעוני שממנו סבלו בני עמו, שנאלצו לקנות אוכל עם תלושים והיו תלויים באישור המדינה לכל מצרך, ההון העצמי של קסטרו עמד על 900 מיליון דולר. קסטרו חי חיים טובים בזמן שאנשיו היו כלואים באי שלו.