סעודת מתייה בהמבורג היא אחד האירועים החברתיים הבולטים ביותר בגרמניה זה יותר מ-600 שנה. מדי שנה לקראת סוף פברואר - למעט הפסקה של כ-230 שנה עד 1956 - מתכנסים באולם הגדול והמפואר של בית עיריית המבורג מאות מכובדי העיר-מדינה שבצפון גרמניה, מתחומי הפוליטיקה, הספורט, התרבות והאמנות, לארוחה מרשימה שעל הכנתה מופקד אחד השפים המובילים באזור. מלבד האוכל, המשתתפים גם זוכים לשמוע נאום מרכזי של אורח כבוד מהצמרת הגרמנית או הבינלאומית - נשיאים, בני מלוכה או ראשי ממשלה. השנה זה היה דיוויד קמרון, שהוזמן כחלק מהניסיונות, הכושלים בדיעבד, לגייס תמיכה בהישארות בריטניה באיחוד האירופי.
הסעודה, לרוב, מתנהלת על מי מנוחות ולא נרשמים בה אירועים חריגים. אולם לא כך היה ב-25 בפברואר 1994, כאשר אורח הכבוד, נשיא אסטוניה לנארט מרי, נשא את נאומו. מרי, אחד הלוחמים הגדולים לעצמאותה של המדינה הבלטית, הזהיר כי הרוסים מנסים לחדש את שליטתם על האזורים שהיו תחת שליטה סובייטית, כולל בארצו, והתחנן לעזרת הקהילה הבינלאומית.
לפתע נשמע כיסא זז בחוזקה. אחד האורחים קם, השליך את המפית שלו על השולחן והחל לצעוד החוצה. כל צעד שלו נשמע היטב על רצפת הפרקט, לפני שטרק את הדלת הגדולה. בתוך דקות נפוץ באולם שמו של האורח - ולדימיר פוטין, סגן ראש עיריית סנט פטרבורג, עיר תאומה של המבורג.
באותם ימים שמו של פוטין לא היה מוכר מחוץ לגבולות רוסיה. גם בתוך ארצו הוא היה דמות משנית. קצין הקג"ב לשעבר עשה את צעדיו הראשונים כפקיד בשירות הציבורי, לצדו של ראש עיריית סנט פטרבורג, אנטולי סובצ'ק, שאותו הכיר מלימודי המשפטים באוניברסיטה המקומית. אף אחד לא יכול היה לדעת שקרוב לשש שנים אחרי הנטישה הדרמטית של הסעודה בהמבורג, ב-31 בדצמבר 1999, יהפוך פוטין לנשיא רוסיה, ו-17 שנה לאחר מכן לאחד המנהיגים החזקים בעולם, אולי החזק שבהם. האיש שהחזיר את רוסיה למעמד של שחקנית בינלאומית משפיעה, בדיוק 25 שנה אחרי פירוק ברית המועצות.
מורשת משפחתית
מאז ילדותו צמח ולדימיר פוטין לתוך המורשת של ברית המועצות. סבו השף עבד אצל מנהיג המהפכה הקומוניסטית ולדימיר איליץ' לנין, ואביו לחם בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה והיה נציג המפלגה במפעל שבו עבד. פוטין הצעיר הצטרף למפלגה בעת שהיה באוניברסיטה והתגייס לשירות הביון, שבו פעל עד הרגעים האחרונים של ברית המועצות, ב-1991.
"כמו רבים מבני דורו, פוטין המיר את האמונה בקומוניזם, שנראה עכשיו בלתי סביר ולא בר מימוש, באמונה במוסדות. נאמנותו הייתה נתונה לקג"ב ולאימפריה שאותה שירת הארגון: ברית המועצות", כתבה העיתונאית מאשה גסן בספרה "פוטין: האיש ללא פנים". על כן, הסבירה גסן, כאשר שמע את הנשיא האסטוני בהמבורג, הוא "נפגע עמוקות ממה שנתפס בעיניו כמתקפה על ברית המועצות".
בראייתו של פוטין, הקומוניזם אומנם נכשל - בשנת 1999 אמר כי "סטה הרחק מהמיינסטרים של הציוויליזציה" - אבל עד היום הוא לא מסתיר את תחושתו האישית כי הפרויקט של ברית המועצות היה צריך להישאר על כנו. "עלינו להכיר בכך שקריסת ברית המועצות הייתה אסון גיאו–פוליטי", אמר בנאום מצב האומה בפני הפרלמנט באפריל 2005. גם השנה פוטין חזר על כך. במפגש עם ראשי הסיעות בפרלמנט בספטמבר, הוא אמר: "אתם יודעים כיצד אני מרגיש לגבי קריסתה של ברית המועצות, זה בכלל לא היה בלתי נמנע. היה ניתן לעשות שינוי, כולל בעל אופי דמוקרטי".
למרות זאת, כאשר נשאל אם יש לו שאיפה להחיות מחדש את ברית המועצות, פוטין הכחיש בתוקף. הוא טען כי מי שחושב כך נטוע עדיין בחשיבה של המלחמה הקרה. במקום זאת הוא הבהיר לאורך השנים, כי ברצונו להחזיר את רוסיה למעמד של שחקנית בינלאומית מובילה. "להפוך את רוסיה לנהדרת שוב", הגדיר זאת סטרוב טלבוט, סגן מזכיר המדינה בתקופת ממשל ביל קלינטון, בפרפראזה על הסיסמא של דונלד טראמפ.
תמונה
"חובה לסיים את ההיסטריה, להפריך את הרטוריקה של המלחמה הקרה ולקבל את העובדה הברורה: רוסיה היא משתתפת עצמאית ופעילה בסוגיות הבינלאומיות", אמר פוטין במרץ 2014, לרגל הסיפוח של חצי האי קרים מאוקראינה, והגדיר במדויק את הדוקטרינה שלו בתחום מדיניות החוץ והביטחון. "כמו מדינות אחרות, יש לנו האינטרסים הלאומיים שלנו, וצריך להתחשב בהם ולכבד אותם".
על כן, לא פלא שכאשר פוטין התייצב בשבוע שעבר למסיבת העיתונאים המסורתית שלו לסיכום השנה החולפת, הוא נראה משוחרר וזחוח מהרגיל: העוצמה הרוסית באה לידי ביטוי באופן גלוי וחשאי, מסוריה ועד ארצות הברית, ממצרים ועד הפיליפינים. כמעט כל אירוע משמעותי השנה שיחק לטובת האינטרסים הרוסיים.
25 שנה אחרי שברית המועצות חדלה להתקיים, ועל אף משטר סנקציות נרחב מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי, יכול פוטין לציין בסיפוק שרוסיה היא אחת המדינות המשפיעות ביותר על סדר היום העולמי, אולי החשובה שבהן בנקודת הזמן הנוכחית.
ליל הוודקה
החודשיים האחרונים של 2016 סיפקו לפוטין (64) את שני הניצחונות הגדולים ביותר שלו, פוליטית וצבאית, בשנה הנוכחית. הישגים אלה צפויים להעניק לנשיא הרוסי עוצמה רבה גם בחודשים הבאים, וסביר להניח שגם בשנים הבאות.
בקרמלין לא יאשרו זאת, אבל כנראה שבלילה שבין 8 ל-9 בנובמבר נפתחו שם לא מעט בקבוקי וודקה, כאשר התוצאות מהבחירות לנשיאות ארצות הברית זרמו והראו כי בניגוד לכל הסקרים וכל התחזיות, דונלד טראמפ הוא המנצח. מאז, נראה שבקרמלין - בוודאי כמו במשרד ראש הממשלה בירושלים - סופרים את הימים עד 20 בינואר, הרגע שבו איש העסקים הניו יורקי יתייצב על מדרגות גבעת הקפיטול בוושינגטון ויישבע אמונים כנשיא ארצות הברית.
האם זרועה של רוסיה, באמצעות צבא של האקרים ואתר וויקיליקס, היא שהצליחה לגרום להפתעה הפוליטית הגדולה ביותר בתולדות ארצות הברית? בבית הלבן, במפלגה הדמוקרטית וגם במערכת הביון האמריקאית משוכנעים שכן. מצביעים שם על פוטין כעל מי שנתן את ההוראה לסכל את בחירתה של הילרי קלינטון, באמצעות פריצה למחשבים ופרסום מסמכים מכפישים, בין השאר כדי לסגור איתה חשבון על ימיה כמזכירת המדינה, כשתמכה לכאורה בהפגנות נגדו ב-2011. "מחלקת המדינה הפכה למאיימת יותר בעיני התקשורת הרוסית מאשר ה-CIA בימי המלחמה הקרה", הסביר דמיטרי טרנין, מנהל מרכז מוסקבה בקרן קרנגי לשלום בינלאומי, בראיון לאתר "פוליטיקו".
אף על פי שהתנהלות טראמפ עצמו במהלך הבחירות - החל מהמחמאות לפוטין ועד קריאתו לרוסיה לפרוץ למחשבים של קלינטון - רק העצימה את תיאוריית המעורבות הרוסית, במוסקבה ממשיכים להכחיש זאת בתוקף. "המפלגה הדמוקרטית והממשל האמריקאי מנסים להטיל את האשמה בכישלונם על גורמים חיצוניים", אמר פוטין בשבוע שעבר. "הם הפסידו בכל מקום, והם מעוניינים להאשים גורמים בחוץ. זה לא מכובד".
אבל אין ספק שכל המהלכים של טראמפ עד כה מעידים כי לפחות נכון לעכשיו, פוטין יהיה המרוויח הגדול מהממשל הבא. תחילה היה זה המינוי של היועץ הבא לביטחון לאומי, הגנרל מייקל פלין, בעל העמדות הפרו-רוסיות ואשר שימש לא פעם פרשן בערוץ RT, שידוע כשופר הבינלאומי של הקרמלין.
אבל המתנה הגדולה הייתה החלטתו של טראמפ למנות את מנכ"ל אקסון מוביל, רקס טילרסון, לתפקיד מזכיר המדינה הבא. בראש החץ הדיפלומטי יעמוד אדם הידוע בקשריו החמים עם הצמרת הרוסית, שקיבל מידיו של פוטין את העיטור האזרחי הרוסי הגבוה ביותר, ואשר לא הסתיר את ביקורתו על הסנקציות שהוטלו על רוסיה מאז סיפוח קרים והפלישה לאוקראינה (בעיקר בגלל עסקאות הענק שלא מומשו).
מסמך מודלף מטעם הפנטגון, המתאר את סדרי העדיפויות הביטחוניים של הממשל החדש, נחשף ב"פוריין פוליסי", ובו התגלה כי לראשונה זה שנים, רוסיה אינה מוגדרת כאחד האיומים המרכזיים על הביטחון הלאומי. זאת בניגוד להתבטאויות של בכירי משרד ההגנה והצבא האמריקאי, כולל ראש המטות המשולבים הנוכחי, הגנרל ג'וזף דנפורד, שהזהיר כי רוסיה היא האיום מספר אחת, לפני סין, קוריאה הצפונית ודאעש.
אם לנוכח דירוג האיומים החדש גם יממש טראמפ את הצהרותיו מהקמפיין ויבחן מחדש את היקף התרומה האמריקאית לברית נאט"ו - שלמעשה מסתמכת בראש ובראשונה על העוצמה האמריקאית - תהיה זו שוב רוסיה המרוויחה הגדולה. פוטין לא הסתיר אף פעם את חוסר שביעות רצונו מהתרחבותה של הברית הצפון–אטלנטית למדינות הבלטיות ומכך שבגבולות ארצו מוצבים כוחות צבא מערביים גדולים עם מערכות מתקדמות שלטענתו מאיימים על ארצו. לדבריו, אין לו ברירה אלא להגיב. "מה עלינו לעשות? אנחנו צריכים לנקוט צעדי נגד ולהציב את אותם מתקנים תחת איום מערכות הטילים שלנו", הסביר הנשיא הרוסי את החלטתו להציב טילים בליסטיים במובלעת קלינינגרד ליד פולין וליטא.
ג'ורג' בוש וברק אובמה נכנסו לבית הלבן עם תקווה גדולה לשיתוף פעולה מצד פוטין. הם סיימו את כהונתם באווירה של מלחמה קרה, עם נתק כמעט מוחלט מול הקרמלין. בינתיים נראה כי מערכת היחסים בין וושינגטון למוסקבה בעידן טראמפ צפויה להיראות כמו סיפור אהבה. היא כנראה תסיים את הבידוד הפוליטי והכלכלי של רוסיה שהממשל היוצא בוושינגטון כה עמל על מימושו עם סנקציות נרחבות. האחרונות שבהן, רק מלפני שבוע, כוונו אפילו נגד השף האישי של פוטין.
המפתח הסורי
כניסתו של טראמפ לבית הלבן צפויה לחזק את פוטין גם בזירה השנייה, שבה רשם ניצחון מרשים - סוריה. בשבוע שעבר הכריז רשמית המשטר הסורי על שחרור העיר חלב מידי המורדים, אבל כולם יודעים שבלי רוסיה זה לא היה קורה. עד ספטמבר 2015 נראה היה שצבאו של אסד נמצא על סף תבוסה, כשהמורדים ודאע"ש השתלטו על עוד ועוד שטחים על אף הסיוע של איראן וחיזבאללה למשטר הסורי. אבל אז קיבל פוטין את ההחלטה להיכנס ללחימה כדי לא לאבד את המעוז החשוב ביותר של רוסיה במזרח התיכון.
כשהם מפעילים בסיסים בתוך סוריה, לצד נושאת מטוסים וכלי שיט בים התיכון ובים השחור, הפכו הרוסים את סוריה למגרש המשחקים שלהם. לפי משרד ההגנה הרוסי, לא פחות מ–162 מערכות נשק חדשות פעלו במדינה - עוצמה חסרת רחמים שזכורה מהלחימה בצ'צ'ניה - נגד יעדים שהוגדרו ארגוני טרור אסלאמיים, אבל בפועל כוונו גם נגד מורדים מתונים ואזרחים חסרי ישע, כשכוחות אסד מנצלים זאת כדי להשתלט מחדש על אזורים שאיבדו.
השיא היה במתקפה על חלב בשבועות האחרונים, שבה נרמס כמעט כל מבנה ונקברו תחת ההריסות גברים, נשים וטף. המורדים נאלצו לפרוק את כלי הנשק ולנטוש את העיר החשובה ביותר במדינה. ניסיון של הצבא הסורי ושל מיליציות שיעיות לעכב את הסכם הפינוי של המורדים ושל האזרחים מהשכונות הנצורות סוכל במהירות על ידי הרוסים, שהראו מי בעל הבית האמיתי.
נפילת חלב אומנם לא הייתה אקורד הסיום של המלחמה, אבל היא הוכיחה שהמפתח לפתרון אפשרי של המשבר נמצא במוסקבה. הרוסים הם שיקבעו כיצד ייראה ההסדר, שבו כנראה עדיין יהיה מקום גם לאסד עצמו, לפחות בשלביו הראשונים. שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב ניסח זאת היטב כאשר נפגש עם עמיתיו מטורקיה ומאיראן בשבוע שעבר, יממה אחרי הירצחו של השגריר הרוסי באנקרה, והבהיר כי האמריקאים אינם חלק מהמשחק. "הפורמט היעיל ביותר (לטפל במשבר) הוא זה שאתם רואים היום", הוא אמר. "אין כאן רצון להטיל צל על הניסיונות של השותפים שלנו. זו פשוט עובדה מוגמרת". לטראמפ, שמעוניין להתמקד בענייני פנים, יהיה נוח להותיר לפוטין לסיים את העבודה המלוכלכת בסוריה.
עסקאות בצל הסנקציות
גם הצבעת הברקזיט ביוני האחרון סיפקה לפוטין סיבה למסיבה, אפילו כפולה. לא רק שהתוצאות המפתיעות יצרו סחרור פוליטי ואי־ודאות לגבי העתיד בבריטניה, הן גם ערערו את יסודותיו של האיחוד האירופי, שיאבד לראשונה את אחת מחברותיו, שגם סיפקה באופן מסורתי קול עוין נגד מוסקבה.
בשנה הקרובה עשוי פוטין לראות את הפרויקט האירופי ממשיך להסתחרר, עם מערכות בחירות שלפי המצב הנוכחי צפויות להעלות מועמדים שלא רק מביעים עמדות סקפטיות ביחס לאיחוד ורוצים להחליש את כוחו, אלא גם לא מסתירים את רצונם בשינוי היחס כלפי רוסיה. רמזים ראשונים היו הניצחונות של מועמדים פרו-רוסים בבחירות לנשיאות בבולגריה ובמולדובה בחודש שעבר ועלייתה לשלטון באסטוניה של מפלגה בעלת עמדות פרו-רוסיות. המגמה צפויה להימשך אם מפלגת החופש של חירט וילדרס תנצח בבחירות, שאמורות להיערך בהולנד במרץ הקרוב.
אבל הפרס הגדול של פוטין יגיע מצרפת, שם באפריל צפוי להיבחר נשיא או נשיאה בעלי עמדות פרו-רוסיות מובהקות - פרנסואה פיון מהמפלגה הרפובליקנית או מארין לה פן מהחזית הלאומית - שאמורים להוביל בתוך האיחוד את הקולות שיקראו להקל את הלחץ על רוסיה. פוטין גם יהיה מרוצה אם אנגלה מרקל תפסיד בבחירות בגרמניה בסתיו הבא, ולכן לא פלא שבגרמניה כבר הזהירו כי הרוסים מתכוונים להתערב בהצבעה, כפי שעשו לכאורה בארצות הברית.
בינתיים, אף שהסנקציות האמריקאיות והאירופיות עדיין בתוקף, ממשיך פוטין להראות שהמצור הפוליטי והכלכלי לא ממש מפריע לו להרחיב את השפעתו ברחבי העולם. חצי האי קרים עדיין מהווה חלק בלתי נפרד מרוסיה, שגם ממשיכה להיות מעורבת בלחימה של הבדלנים במזרח אוקראינה; רוסיה וסין מחזקות את שיתוף הפעולה הפוליטי, הכלכלי והצבאי, כולל תמרונים חסרי תקדים בהיקפם; רוסיה מרחיבה את השפעתה בחלק מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר (בלארוס, ארמניה, קזחסטן וקירגיזסטן) עם האיחוד הכלכלי האירו–אסייתי; היחסים עם טורקיה חודשו אחרי שארדואן הבין שאין לו ברירה אלא להתנצל על הפלת המטוס הרוסי בשנה שעברה.
התעשיות הביטחוניות הרוסיות רשמו מכירות של כ-14 מיליארד דולר במהלך השנה, ומגזר האנרגיה הרוסי סגר עסקאות בשווי מיליארדי דולרים, בעיקר במזרח התיכון, כולל מצרים; פוטין וראש ממשלת יפן שינזו אבה נועדו החודש לפסגה היסטורית שקידמה את שתי המדינות לעבר הסכם שלום שלא הושג מאז מלחמת העולם השנייה; ומנהיגים רבים ברחבי העולם נושאים את עיניהם לעבר הקרמלין ("הפכנו לחברים במהירות", אמר נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה אחרי שנפגש עם פוטין בחודש שעבר).
בסקר שפרסם החודש המכון העצמאי "מרכז לבאדה" קיבל פוטין 84% תמיכה מבני עמו, ירידה קלה של 2% לעומת נובמבר, אבל עדיין תמיכה נדירה שלא מעט ראשי מדינות היו שמחים להתקרב אליה. לפי הסקר, 53% מהרוסים גם סבורים שהמדינה נמצאת בכיוון הנכון, וזאת לעומת 45% שהביעו עמדה דומה בינואר האחרון.
כאשר נשאל במסיבת העיתונאים שקיים בשבוע שעבר אם יתמודד בבחירות לנשיאות ב-2018, ענה פוטין שאינו יודע עדיין וכי ימתין לראות את ההתפתחויות בזירה הפנימית והחיצונית. אבל עם נתונים מרשימים כאלה בסקרים, לצד שליטה אבסולוטית על מנגנוני המדינה השונים ועל התקשורת ברוסיה, ואופטימיות רבה בזירה הבינלאומית גם לקראת השנה הקרובה, נראה שהנשיא לא יוותר על ההזדמנות לקבל שש שנים נוספות, כדי למצב את מעמדה הבינלאומי של רוסיה החדשה, זו שתמחק את החרפה - גם האישית שלו - של אותו "אסון גיאו-פוליטי" של קריסת ברית המועצות בדיוק לפני 25 שנה.