קודמתה, לורה בוש, הייתה פופולרית יותר ממנה. כל מה שהוטח בבעלה, הנשיא ג׳ורג׳ בוש, שעזב את הבית הלבן כשהציבור כבר מזמן לא לצדו, לא דבק בלורה בוש. היא פשוט לא הייתה פוליטיקאית. לא לעומתית. לא מנקרת עיניים. גם מתנגדיו הקשים של בוש הבן לא התקשו לחבב את בוש האישה.
קודמת קודמתה, הילרי קלינטון, הייתה פופולרית פחות ממנה. את מה שהוכח, כנראה בפעם האחרונה, בבחירות 2016 – כלומר, שקלינטון איננה מסוגלת להתחבב על בוחריה של אמריקה – אפשר היה לזהות כבר בשתי הקדנציות של בעלה, הנשיא ביל קלינטון. הוא היה האהוד, הכריזמטי. היא הייתה התככנית הבוחשת מאחורי הקלעים.
מישל אובמה לא נחבאה אל הכלים כמו בוש, ולא נדחפה לחזית כמו קלינטון. היא לא נראתה שתלטנית ומניפולטיבית כמו ננסי רייגן בשעתו, אך גם לא חבוטה וכמעט מסכנה כמו פאט ניקסון. מישל אובמה תעזוב בסוף השבוע את הבית הלבן, ולכן, גם ממנה צריך להיפרד. אך האם זאת באמת פרידה? הדעות חלוקות. יש מי שמאמין לה שאין בדעתה להיכנס לזירה הפוליטית, למרות הקרדיט שצברה בשנים האחרונות, אף שיש כבר אוהדים שמוכנים להסתער למענה על הגדרות. יש מי שפחות מאמין, ושסבור שעם הזמן – ואם תצוץ הזדמנות מפתה – אובמה תתרצה.
“לא, לא, לא הולכת לעשות את זה”, אובמה הגיבה רק לפני כמה ימים. היא הייתה מעורבת מאוד בחייו הפוליטיים של הנשיא, אבל הקדישה מרץ לנושאים שרעיות ראשונות נוהגות לקדם – בעיקר לקמפיין “בואו נזוז”, שמטרתו להקים בטטות כורסה צעירות ממרבצן ולהפוך אותן לפעילות יותר ובריאות יותר. מגפת השמנת הילדים של אמריקה העסיקה אותה. היא ניסתה להאכיל את הילדים הללו בפחות צ׳יפס ויותר גזר. לפחות בבתי הספר – היכן שאפשר לחולל שינוי מערכתי – גם השיגה כמה הישגים. היא אחת הנשים הראשונות היחידות שהצליחו להעביר חוק שאפשר לזקוף לגמרי לזכותן: החוק למען ילדים בריאים ושבעים.
בתוכנית הלילה של ג׳ימי פאלון התוודתה אובמה שלא קל לה לעזוב את הבית הלבן. “זה מטורף, בא לי לבכות עכשיו, ולא חשבתי שזה יהיה כל כך רגשי”, אמרה לו. כבר עשר שנים לערך שהיא רעייתו של מועמד לנשיאות ואחר כך של נשיא. זה אורח חיים אינטנסיבי, מחייב מאוד, שאחריו ואקום גדול. באמצע שנת 2007 הפכה אובמה מעורכת דין במשרה מלאה לעורכת דין ב־20% משרה כדי לתמוך במסע הבחירות של ברק אובמה. היא למדה לנאום, היא התחבקה עם אופרה ווינפרי על הבמה. היא הייתה הקוטב החם של אובמה השכלתני והקר. לפעמים חם מדי. במערכת הבחירות דבק בה דימוי של “האישה השחורה הזועמת”. אחרי הכל, אובמה הוא רק חצי שחור – היו שטענו שזה לא באמת נחשב שחור – אבל על הצבע של מישל לא היה אפשר לערער.
היא אמרה שאמריקה היא “פשוט מרושעת”, היא אמרה שהמדינה “מונחית בידי פחד”. הרפובליקנים קפצו על ההתבטאויות שלה כמוצאי שלל רב. הם הפיקו סרטון שמציג אותה – ומולה אמריקאים פשוטים שמחים בארצם וחושבים עליה טובות. אובמה למדה את הלקח. ההתבטאויות מותנו, הביקורת הומרה במסרים חיוביים. היו שטענו שמישל הועלמה לתקופה מסוימת, אך הייתה בזה הגזמה. היא רק מותנה. הנושאים שבחרה לעסוק בהם היו של קונצנזוס – פחות דיבורים על שוויון גזעי, אפליה – יותר דיבורים על ילדים, העצמת נשים, השמנה.
שילוב של כוח ונשיות
עם הזמן, האישה הזועמת הפכה לאייקון אופנה, לפחות כשהופיעה באורח שמצדיק זאת. בשנת 2011 יצאה אובמה לקניות בחנות של טארגט, ואיש לא שם לב שמדובר בגברת הראשונה. זו תקרית שהוזכרה אחר כך במסגרת דיון על כך שנשים שחורות באמריקה הן “בלתי נראות”. כלומר, בהקשר של קניות בחנות כלבו מישל אובמה היא לא יותר מעוד אישה שחורה, שהרוב הלבן אינו מבחין בינה לבין נשים אחרות. ומצד שני, בהקשר הנכון, בנשפים, במסיבות, באירועי גאלה, בחגיגות, אי אפשר היה שלא להבחין במישל אובמה. אישה גבוהה, אתלטית, עם נוכחות ועם חוש למראה מעודכן. היא הציגה לאמריקאיות את השילוב שהן שואפות אליו בין כוח לנשיות. השילוב שהילרי קלינטון לא הצליחה מעולם לשווק.
היא גידלה את בנותיה, סשה ומליה, בבית הלבן, משימה שלא הייתה קלה גם לגברות ראשונות מהעבר. בוועידת המפלגה הדמוקרטית אמרה שהתפקיד החשוב ביותר שלה היה, ועודנו, “האמא העליונה” – על משקל “המפקד העליון”, תפקידו של בעלה. השמועות מלמדות שהבנות גדלו לתפארת, לא שרוטות מדי, מאוזנות למדי. אובמה והיכולת שלה לקחת את עצמה בפרופורציות, להתבדח על חשבון עצמה ועל חשבונו של בעלה, ודאי תרמו לזה.
כאשר תמכה בבעלה במשימותיו הצליחה לעשות זאת בלי להיראות כמי שנדחפת עם עצותיה למרכז הבמה. כאשר נדרשה למלא תפקיד של מעודדת פעילה יותר בזירה הפוליטית – לדוגמה, כאשר הנשיא נלחם להעביר את חוק הבריאות שלו בקונגרס - עשתה זאת בדרך כלל בחן. אובמה דיברה על חוק הבריאות ודחפה את הציבור לתמוך בו, אך הקפידה בדרך כלל לעשות זאת מנקודת מבטה של אם הדואגת למשפחתה. כלומר, גם האישה המצליחנית הזאת, עורכת דין בכירה, בוגרת אוניברסיטת יוקרה, דעתנית וחדת לשון, הרגישה שתהיה יעילה יותר במשימותיה אם תדחק את עצמה לעתים לעמדה מסורתית של רעיה ואם.
אבל בדרך כלל נראה שהרגישה נוח בעמדה הזאת. היא התלוננה לעתים, כאשר נדרשה להתייצב באירועים, בדיוק במידה שתזכיר לבוחרים עד כמה הייתה מסויגת מלכתחילה מאור הזרקורים שהופנה אליה ואל משפחתה כאשר בעלה החליט לרוץ לנשיאות. היא בעצם לא רצתה במרוץ הזה. היא ודאי לא דחפה את בעלה אליו – אם כבר נתנה לו סיבות להשתהות ולחשוב פעם ועוד פעם אם ועד כמה הוא מעוניין בתפקיד.
שחררה את הכבלים
הספקולציות על עתידה של אובמה התרבו ככל שהתקרב סיום כהונתו של הנשיא. אובמה אחד התחיל לשקוע, ובאופן טבעי נשאלה השאלה אם תורה של אחרת לזרוח. בוועידת המפלגה הדמוקרטית בפילדלפיה, שבה נקבעה רשמית מועמדותה של הילרי קלינטון לנשיאות, הנאום של מישל אובמה היה המוצלח ביותר, הסוחף ביותר. כותבת הנאומים שלה, יהודייה צעירה בשם שרה הורביץ, הפכה לידוענית לרגע – גם בזכות הנאום הזה, אך עוד יותר בזכות הנאום של מלניה טראמפ בוועידה הרפובליקנית, נאום שבדיעבד התברר שחלקו הועתק מנאומה של מישל אובמה.
גם במערכת הבחירות שחררה מעט את הכבלים שהגבילו אותה בשנות הבית הלבן, ובעיקר התבטאה בחריפות נגד דונלד טראמפ ויחסו לנשים. “יש בבחירות האלה מועמד שאמר על נשים במהלך חייו דברים מזעזעים”, אמרה אובמה. “שמענו אותו מתרברב על כך שתקף מינית נשים”. הזעזוע גבר עם פרסום הקלטת הלוהטת, שבה תיאר טראמפ כיצד הוא שולח את ידיו לאיבריהן של נשים שהוא חושק בהן. “זו לא הייתה שיחת מלתחות”, אמרה על כך מישל אובמה. זה דיבור של “אדם עם כוח”, שאינו מהסס להפעיל אותו כדי “לנשק נשים ולגעת בהן”.
לכן, בהחלט ייתכן שמישל אובמה אומרת את האמת, כאשר היא קובעת שאין לה כוונה להיכנס לפוליטיקה או לנסות לחזור לבית הלבן. אך גם אם לא תעשה זאת, יש לה כלי עבודה שיאפשרו לה להמשיך להשפיע על השיח האמריקאי לא פחות מכפי שהשפיעה עד היום, ואולי אפילו יותר. את הכריזמה היא לא תאבד מחר בבוקר, אמצעים כלכליים יהיו לה, התקשורת תתעניין בה, הספקולציות יתחדשו בכל עת שתחליט להופיע ולומר משהו. ויהיה לה גם חופש – החופש לומר את אשר על לבה בלי לחשוב הרבה על ההשלכות הפוליטיות.
האגף השמאלי של הפוליטיקה האמריקאית עודו שרוי במצב של הלם בעקבות נסיקתו של דונלד טראמפ וסבל, עוד לפני הבחירות, ממחסור בכוכבים חדשים (שיחליפו את הקלינטונים ששלטו במפלגה כל כך הרבה שנים, ואת אובמה, שהיה דוברה המרכזי בשמונה השנים האחרונות). לאגף הזה תועיל מאוד נוכחותה של מישל אובמה. היא אומנם לא בדיוק כוכבת חדשה, אבל איך־שהוא, כשכל מי שמסביבה האפיר והחוויר ונשחק בגלגלי העבודה בממשל, היא הצליחה לשמור על רעננות.