כמו תמונה שחוברה לה יחדיו, או פאזל העשוי שני חלקים בלבד, השלימו השבוע צמד שרי קבינט זה את דבריו של זה, והעניקו לציבור בישראל פריט מידע מעניין הלקוח ממציאות יחסי הכוחות האזוריים. תחילה היה זה שר הביטחון אביגדור ליברמן, שהופיע ביום ראשון בכנס מינכן לביטחון. אביגדור ליברמן תיאר בהרחבה את עיקרי פעילותה המודיעינית של איראן במזרח התיכון. בתוך דבריו הבליע דאגה למדינה שלישית, רחוקה, שאין לישראל כל יחסים רשמיים עמה. "הם מנסים ליצור כאוס בכל מקום", התלונן ליברמן על האיראנים, "והמטרה העיקרית שלהם היא ערב הסעודית".
ממתי אכפת לשר הביטחון של מדינת ישראל מסבלותיה של סעודיה? את התשובה סיפק למחרת חברו לקבינט, השר לענייני מודיעין ישראל כץ. "כן, יש שיתוף פעולה בין ישראל ובין המדינות האלה, שלא ניתן לפרט אותו", הודה כץ, "שיתוף הפעולה הזה הולך להשתדרג מאוד, מאחר שארה"ב הולכת להוביל אותו. והמטרה הראשונה היא לבלום ולדחוק את איראן מחוץ לאזור".
צודקים שני השרים: מאמציה של איראן לפעול נגד ישראל מגיעים בימים אלה לשיאם. האיראנים, מעודדים מהצלחתם המשותפת להציל את משטר אסד בסוריה, התפנו להכריז על ישראל מלחמה שקטה. פעילותם עשויה כאחיזת צבת. ברצועת עזה הם מסייעים לזרוע הצבאית של חמאס בנשק ובכסף. בגבול הצפון הם פועלים ללא לאות למלא את מחסני הנשק של חיזבאללה בטילים איכותיים מאוד, כאלה שעשויים לגרום מפלות בשדה הקרב לצה"ל ולחיל האוויר. עשור ויותר אחרי מלחמת לבנון השנייה, הולך ונבנה בלבנון כוח באיכות וברמת צבא של מדינה.
"יש דברים רבים שישראל אינה יודעת על יכולותיה של ההתנגדות", אמר בהתגרות השבוע נעים קאסם, סגנו של חסן נסראללה, בראיון טלוויזיוני, "יכולות אלה אחרות וטובות מכפי שהיו במלחמת לבנון השנייה". לפני יותר משנתיים ניסתה איראן אף לבנות חפ"ק לפעילות נגד ישראל בזירה שלישית, בחלקה הסורי של רמת הגולן. קצינים איראנים בכירים שהתקרבו לאזור הגבול נהרגו בתקיפה שיוחסה לישראל. "יש לנו שלוש בעיות להתמודד איתן", סיכם השבוע שר הביטחון בפני באי הוועידה הבינלאומית במינכן, "איראן, איראן ואיראן".
בשיח הציבורי בישראל תופסת איראן מקום של אויב פעיל. לסעודיה, לעומתה, נבנה דימוי מתון: מנהיגת מחנה הטובים. ריאד אכן איננה אויבת גלויה של ישראל ואינה תומכת ישירות בקבוצות ובפלגים שפועלים להקיז את דמה. אבל הצגת התמונה בצבעי שחור-לבן רחוקה מן המציאות.
היוזמה הסעודית
המשטר הסעודי נוקט פעילות חתרנית במזרח התיכון לא פחות מפותחת מזו של איראן. בלבנון הם עומדים מאחורי העדה הסונית ונציגה הבכיר, ראש הממשלה סעד חרירי, בעל האזרחות הסעודית. למילה שלהם מקום של כבוד בכל התפתחות פוליטית חשובה שמתרחשת בביירות, לא פחות מזו של איראן. בתימן הם שקועים כבר יותר משנתיים במערכה צבאית עקובה מדם נגד המיליציה השיעית החותית. זו מערכה שרובה מתנהל מן האוויר, ולעתים קורבנותיה הם אזרחים חפים מפשע.
בעיראק הם תמכו מלכתחילה בארגון אל-קאעידה, שאותו הקימו שרידי מפלגת הבעת ואנשי סדאם, במאמץ ליצור משקל־נגד להשפעה האיראנית. גם בחריין היא זירת פעילות עבורם. שם שולט ארמון סוני על אוכלוסייה בעלת רוב שיעי מקופח, שמאתגרת אותו כל העת, לעתים בעידודה של איראן. הסעודים מעניקים לידידם, המלך חמד בן עיסא אל-ח'ליפה, סיוע מתמשך נגד מתנגדי השלטון מקרב האוכלוסייה השיעית, במיוחד בתחום הצבאי והמודיעיני.
אבל את הנתח הגדול ביותר מבין עשרות המיליארדים שהוקצו לפעילות החוץ שלה, השחיתה ריאד בשנים האחרונות בסוריה. סעודיה היא למעשה המחוללת העיקרית של המלחמה להפלת בשאר אסד. בקיץ 2011, כמעט מראשיתה של המערכה, החליטו הסעודים למוטטו ויהי מה. לשם כך הם הקימו בכספיהם מיליציות ופלגים נאמנים מקרב האוכלוסייה הסורית וסיפקו להם נשק והדרכה צבאית.
שליחי המודיעין הסעודי תכננו ועיצבו את המדיניות המבצעית של שלוחיהם במאבקם נגד המשטר. בשלבים הבאים הצטרפו מדינות אחרות לתמיכה במורדים, ובהן קטאר, טורקיה ואיחוד האמירויות. אבל את הדגל הניפו הסעודים. אלמלא הכרזת המלחמה על דמשק מצד אותה קואליציה סונית, לא היה נדרש אסד להתגונן בדרכו הבלתי מתפשרת, וכך היו נחסכים חייהם של מאות אלפי אזרחים תמימים, שנטבחו או גלו מבתיהם.
"הבאתם את כל העולם להילחם בסוריה", האשים נסראללה את הסעודים באחד מנאומיו לפני שנתיים, "רק כדי להפיל את אסד והמשטר. הרסתם את סוריה, הרגתם אותה, טבחתם בה, ואתם מסרבים לכל פתרון מדיני שם". באותו נאום הוא לא חסך משנואי נפשו גם תוכחה על מעורבותם בעיראק שאחרי סדאם: "מי ששלח אליה מתאבדים ומימן פיגועי רצח בבגדד ובערים עיראקיות, פיגועים שלא הבחינו בין ערבים, כורדים, נוצרים, סונים, שיעים וטורקמנים - הוא המודיעין הסעודי".
בשלבים הקריטיים של המלחמה בסוריה היה נראה כאילו תוכניתה של ריאד נוחלת הצלחה, וממשל הבעת הולך וקורס. אבל אז נחלצו לטובת בשאר חיזבאללה ואיראן, שדם בניהם הוקז במאמץ להגן עליו, ובשלב השני גם רוסיה, שחילצה את דמשק מקריסה מוחלטת, לפחות לעת עתה. כל השנים הללו טרחו הסעודים ואחיהם הקטארים, בהתמדה רבה, לבנות לאסד תדמית של עריץ שמחסל בשיטתיות את בני עמו, וזאת הודות להגמוניה שלהם בתקשורת ובערוצי הלוויין דוברי הערבית. המשטר הסורי העריץ אכן ניהל מלחמת חורמה באזרחים המאוגדים בפלגים, שכללה גם השמדת מבנים על יושביהם. אבל התמונה התקשורתית שבנו הסעודים והקטארים הסתירה את חלקם במימון ובהקמה של קבוצות המורדים, שאילצו את אסד להילחם ללא פשרות.
החתרנות הסעודית בשלל הזירות האלה מהווה תמונת ראי של המעורבות האיראנית בטרור ובהחלשה של משטרים. אבל הסעודים, בניגוד לאיראנים, עשירים מן האיראנים, ערמומיים לא פחות מהם, ובעיקר - נהנים מהסכמה בשתיקה מצד המערב לכל מעשיהם. לרוב יפעלו בשקט, באמצעות משיכה בחוטים מרחוק, ובאמצעות שכירי חרב.
יש בישראל כאלה שחשבו לאורך שנות המלחמה בסוריה, כי ישראל מרוויחה מהקמפיין הצבאי הנחוש שנולד בריאד להפלתו של אסד. המציאות מוכיחה את ההפך. ישראל צריכה לשגר זרי פרחים לכל המעורבים בהצלתו. לו היו מדינות המפרץ - ידידותינו לפי השר כץ, כן? - מצליחות בתוכניתן למוטט את שלטון דמשק, הייתה נולדת לפתחה של מדינת ישראל עיראק שנייה. איש לא היה מונע מדאע"ש להגיע לגבול הצפוני ברמת הגולן, ולפעול משם באין מפריע נגד היישובים הישראליים. זירה נוספת הייתה נפתחת, דומה לזו אשר בסיני.
גם ההתקפות היוצאות מפעם לפעם מפי שרים ישראלים על מצב זכויות האדם באיראן הן לעג לאינטליגנציה של השומע הישראלי. הרי עוד לא נולד המיניסטר הישראלי שבאמת אכפת לו ממצב האזרחים באיראן. ואם כואבים הם את מצבם, יואילו נא להתעניין גם במצב זכויות האדם הרעוע בסעודיה. מבט לשם יגלה ממלכה בסגנון לואי ה-14, שמנוהלת זה תשעה עשורים בידי אותה משפחה, שמעבירה את הכתר בין בניה מיד ליד כאילו היה נחלה פרטית. אין בה פרלמנט נבחר, אלא "מועצה מייעצת" שאת חבריה ממנה המלך, ומטבע הדברים גם אין הליך אלקטורלי לבחירת המלך וחברי בית המחוקקים.
אומנם איראן היא הכבשה השחורה של המערב, אבל האמת המרה היא כי לו יכלו אזרחי סעודיה לבחור - הם היו שמחים למצוא את עצמם חלק מן הרפובליקה האסלאמית של איראן.
הניסוי של נתניהו
ישראל לא רק רשאית, אלא גם מחויבת לכונן מגעים חשאיים עם מדינות שעשויות לסייע לה להגן על עצמה. סביר להניח שעם המשטר הסעודי אפשר לעשות עסקים מכל מיני סוגים. אבל מוטב לה למדינת ישראל שהמגעים האלה יהיו חלק מן הדיון הציבורי. לא כדי לספק את סקרנותם של עיתונאים, אלא כדי להימנע ממפלות ומהפסדים כמו שקרה עם מצרים. לאורך ארבעה עשורים הסכימה ירושלים לדרישת קהיר לנהל יחסים כשל אהוב ופילגשו; יחסים אלה לא התרוממו מעולם לכדי הסכם שלום, שיעניק מתנה ראויה לדורות הבאים, אלא נותרו בגדר ברית רעועה. ברגעי האמת, אף כמעט קרסו.
אומנם עם הסעודים מוקדם מכדי לדבר על שלום, אבל אין כל סיבה שמדינה חזקה ודמוקרטית תנהל בעתיד מערכת יחסים במחשכים עם משטר עריץ שזקוק לה. סעודיה אינה רק כוח צבאי ומדיני חשוב. זהו המשטר הממולח ביותר באזור, שמצוי מראשיתו במאבק הישרדות קיומי. לעולם לא נדע את מפת האינטרסים שלה במלואה. איתה אפשר לגנוב סוס, אבל אין לה כל בעיה - באותו זמן ממש - לגנוב סוס נוסף מן האורווה שלך.
באחד מנאומיו החגיגיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, במרוצת כהונתו הנוכחית, הוא הסביר כי מדינת ישראל חווה בשנים אלה מהפך ביחסיה עם מדינות האזור. משטרים אלה, שהיו תמיד סובלניים יחסית כלפי ישראל, מבקשים לעצמם זהות אינטרסים כאשר מסביבם ייהום הסער.
לא רק האויב האיראני המשותף מעודד אותם לכך, אלא גם שני יצרים אנושיים פשוטים: הצורך למצוא לעצמך משענת בשעת צרה, והפוטנציאל העסקי. ישראל איננה רק מעצמה צבאית, אלא בעיקר טכנולוגית, מסחרית ודיפלומטית. לא רק ממשלות מבקשות את קרבתה, אלא גם פוליטיקאים ערבים המגששים את דרכם לכאן בחשאי, גורמים עסקיים לסוגיהם, ויחידים. כל אחד רוצה מה שחסר לו - מרישיון עבודה או מעמד של פליט, דרך שיתוף פעולה מודיעיני, כינון בסיס ליחסים עתידיים ועד עסקאות במיליארדים.
הזרם המתגבר הזה, שלו נחשפים ראש הממשלה וראשי המערכות הביטחוניות, הביאו למחשבה יצירתית. "תמיד נהגנו לומר", הסביר נתניהו באותו נאום, "כי ברגע שנתקדם, שנפרוץ, ביחסי השלום עם הפלסטינים, נוכל להגיע ליחסי שלום עם העולם הערבי כולו. אבל יותר ויותר אני חושב, שהתהליך יכול לנוע גם בכיוון הפוך. שהנורמליזציה, או קידום היחסים עם העולם הערבי, יכולים לעזור לנו לקדם גם שלום מפוכח, יציב יותר ומגובה עם הפלסטינים".
במילים אחרות, ראש הממשלה גילה כי במוחו התבשלה מחשבה למסלול שלום עוקף רמאללה. זה היה בלון ניסוי מעניין, המבוסס על מחשבה יצירתית, ומטרתו לחלץ את ישראל מן הבידוד האזורי היחסי ולמוטט היסטורית את החרם הערבי. אלא שמאז גילה ראש הממשלה את צפונות לבו, הצהירו בירות ערב, ובראשן ריאד, כי הן דוחות את הרעיון. בשיחות שקיים אבו מאזן עם מנהיגיהן, ניתנה לו פוליסת ביטוח. "לא נמכור אותך", הם אמרו לו, והכריזו על סירובן לכונן שלום ללא פתרון הבעיה הפלסטינית.
מדוע סעודיה, הממלכה ה"מתונה", מנהיגת העולם הסוני, אינה קופצת על ההצעה המפתה? השאלה הנכונה יותר היא, מדוע תקפוץ. שלום עם ישראל, למרבה הצער, אינו מעניין את הסעודים. גם לא את אחיהם באיחוד האמירויות. הם טרודים בשני איומים קיומיים. מבחוץ - איראן, הקרובה והמסוכנת, ומבית - האסלאם הקיצוני. הסכם שלום עם ישראל שלא יבטיח לפלסטינים נחת, יעורר את שני אלה ויעניק להם לגיטימציה לפעול נגד ידידותיה החדשות של ישראל, או להחריף את המאבק המתוח ממילא נגדן. עבורן, אין זה כאב ראש. זו סכנה של ממש.
ויש סיבה נוספת לסירובן הקטגורי לקפוץ על עגלת השלום עם ירושלים: כל מה שסעודיה, איחוד האמירויות ושכנותיהן זקוקות לו כעת מישראל, הן מקבלות ממילא - על פי פרסומים זרים, כמובן.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל