מזרח העיר מוסול, עיראק.
"אז אני צלף, כן, ואני רואה ארבעה לוחמים של דאעש מגיעים. אני על הגג. אני פוגע בשניים מהם. פתאום נהיה לי מעצור והם מתקרבים לכיווני. אני יורד במדרגות וזורק רימון כשהם כבר ממש בחצר הבית. אחד נהרג והשני נפצע אנושות. הוא שוכב בלי יכולת לזוז. אני לוקח לו את הנשק - אקדח ורובה. הוא קורא לחבר שלו. זה נשמע לי כמו רוסית. הוא היה רוסי. אבל החבר שלו לא עונה, הוא כבר מת. אז הוא מסתכל עלי והוא יכול לראות שאני מכין את האקדח. אני לא דובר רוסית, ואני מניח שבשלב הזה הוא מבין שהחבר שלו כבר לא יענה. הוא מסתכל לי בעיניים ואומר בערבית: 'אתה לא מפחד מאלוהים?'. אני אומר 'לא' ודופק לו שני כדורים במוח".
זיידן, לוחם בצבא עיראק שנפצע באורח קשה בקרב מול דאעש בשכונת חי אל־ערבי שבמזרח מוסול, מסיים את סיפורו בחיוך מלא סיפוק. הוא מראה לי תמונה של האיש שאותו הרג. זקן עבות שחור מבצבץ תחת גולגולתו המנותצת. לאחר מכן הוא מראה לי תמונה של דרכון רוסי שנמצא על הגופה.
"הוא בטח היה צ'צ'ני", אני אומר, "רוב אזרחי רוסיה בשורות דאעש הם לא רוסים, אלא מהקווקז".
"הוא רוסי", זיידן מתעקש. "הוא דיבר רוסית", אני מתחיל לומר, אבל מבין שאין בשביל מה לטרוח.
אנחנו - עיתונאי ישראלי-בריטי אחד, לוחם פצוע מצבא עיראק ומלווה סורי־כורדי שאחראי לנהיגה - נמצאים בדרכנו לשכונת חי אל־ערבי, שנכבשה מידי דאעש רק לפני מספר ימים. זיידן נעזר בקביים, ואחת מידיו חבושה. הוא נפצע בקרב האכזרי שהתרחש כמה ימים קודם לכן, כחלק מהמערכה לכיבוש העיר השנייה בגודלה בעיראק מידי דאעש. חי אל־ערבי גובלת בנהר הטיגריס, שנכון לעכשיו חוצץ בין שלל הכוחות שהתאגדו תחת הממשלה העיראקית לבין אנשי "המדינה האסלאמית".
הכוחות העיראקיים התקדמו בקצב אטי. ההסתערות החלה ב־17 באוקטובר, וב־1 בנובמבר הגיעו הכוחות רק לפאתי העיר. אז הפכה ההתקדמות קשה אף יותר. 8,000 לוחמי דאעש במוסול, שניצבו מול צבא הגדול מהם פי עשרה, הוכיחו שהם אויב חסר רחמים ושופע דמיון. רכבי השיירות של הכוחות העיראקיים מצאו עצמם מותקפים ללא הרף בידי מכוניות מלאות חומרי נפץ שדוהרות מהרחובות הצדדיים אל תוך טור הרכבים. כשהשיירה נעצרה היא הותקפה גם בנשק קל, מרגמות ורימונים. בשלב זה השתמש דאעש לראשונה גם במספר גדול של רחפנים. אותו רחפן בעל ארבעה מדחפים שזמין בכל חנות צעצועים, ועבר התאמה כדי שיוכל לשאת רימונים ומצלמות סיור.
לוחמי דאעש הצליחו במשימתם ליצור שטח לחימה עירוני מסוכן. מספר האבידות היה גבוה, בעיקר בקרב לוחמי היחידות המיוחדות ללוחמה בטרור. ב־13 בדצמבר הפסיקו העיראקים את הלחימה כדי לדון שוב באסטרטגיה שלהם. התקיפות חודשו ב־29 בדצמבר, בתגבורת של 4,000 חיילים מכוחות משרד הפנים, הידועים כמשטרה הפדרלית העיראקית.
הטקטיקה השתנתה - אין יותר שיירות. הכוחות המיוחדים מתקדמים כעת בקבוצות של שבעה לוחמים, ומקדימים אותם כוחות אוויריים גדולים וירי ארטילרי. האמריקאים הפילו את חמשת הגשרים שמחברים בין מזרח מוסול למערבה ולוחמי דאעש החלו לחוש את המחסור באספקה ממזרח לנהר. רכבי התופת שלהם, משוריינים וגדולים בתחילת הלחימה, הוחלפו ברכבים רגילים. יותר קשה להבחין בהם, אבל כשהם מתגלים הרבה יותר קל להשמיד אותם.
כוחות המשטר החלו להתפרס בשכונות מזרח מוסול, ולוחמי דאעש נסוגו כדי לתכנן את מאבקם האחרון בסמטאות הצרות של מערב העיר. חי אל־ערבי הפכה לכאוס אחד גדול. המכתשים הענקיים שנוצרו בהפצצות התמלאו במי גשמים, ותוצאות ההפצצות האוויריות הן דרך טובה להזכיר לאדם את ממדיו הצנועים אל מול כוח ההרס העצום, ואת העובדה שאם השם שלך רשום על הפצצה, לא תוכל לברוח.
"תראו - רגל"
הקרב על חי אל־ערבי נוהל רחוב אחר רחוב, בית אחר בית. ברחוב עוד נותרו שלדי מכוניות התופת שחסמו את הכבישים. גם האנשים ברחוב נותרו המומים. יש להם דרך מיוחדת להביט בך - מבט ישיר, תקיף. לא מבט עוין ולא מבט ידידותי. כאילו הם מנסים לשאול אותך שאלה אבל פשוט לא מוצאים את המילים.
ברחוב אחד צעיר כבן 20 ניגש אלינו. הוא מזוקן, עם צעיף כרוך סביב צווארו ואותו מבט מוסולי חסר הבעה. "בואו תראו את מכונית התופת הזו", אמר בערבית, "יש פה משהו מעניין". הוא רכן ממש קרוב אלי, ולרגע חששתי שמדובר באחד מאותם סוכנים רדומים שדאעש השאירו בשכונה. אף אחד אחר לא הגיב ועקבתי אחריו לעבר שאריות מכונית התופת.
הוא חייך בעצבנות וצעק: "רגל! רגל!". ושם היא הייתה - רגל שחורה וחרוכה. רגל של בן אדם. ככל הנראה רגלו של האיש שנהג במכונית התופת אל תוך שיירת הצבא העיראקי. אף אחד לא טרח לפנות אותה. "יש לך פייסבוק?", הצעיר שאל בעודו מתרחק מאיתנו. "לי יש", המשיך. "קוראים לי LOVE YOUR SMILE".
עזבנו את "לאב יור סמייל" והמשכנו להתקדם. חי אל־ערבי מלאה במראות מזעזעים של הרס אנושי. בתים הרוסים וסלעים פזורים ברחובות. פיח שחור מהפיצוצים. בחצר אחד הבתים ראינו עוד מכונית תופת מפוצצת. פה הגופה לא התפוצצה לגמרי, וניתן היה להבחין בצורה של גוף אדם אדום מתחת למה שפעם היו מדים שחורים. הנזק לבתי התושבים עצום. דאע"ש השתמשו בשיטות לחימה פרימיטיביות של שריפת צמיגים ונפט ברחוב כדי ליצור עננת עשן שחורה מעל אזורי השליטה שלהם, כדי למסך את השטח מפני הפצצות המטוסים. התוצאה הייתה נזק כבד לחיי האזרחים ולרכושם.
כמובן שדאעש השתמשו באבידות הכבדות לצורכי תעמולה, כך שמנקודת מבטם לא היה צד שלילי לתוצאות הלחימה. שיטות הירי שלהם והכיוון למטרה היו פרימיטיביים גם כן. חלק גדול מהנזק שנגרם למזרח מוסול נבע מפצצות מרגמה של דאעש שלא הגיעו ליעדן.
מזרח העיר מחולק כעת בין שלושה כוחות - הצבא העיראקי, המשטרה הפדרלית והכוחות למבצעים מיוחדים (ISOF), שהוקמו ואומנו על ידי האמריקאים. הממשל העיראקי אומנם לא מפרסם נתונים רשמיים, אך לפי הערכות ה־ISOF ספגו את מספר האבידות הגדול ביותר במערכה לכיבוש מזרח העיר.
אנחנו מצטרפים לגדוד נג'ף של הכוחות המיוחדים בשכונת בקר, שנכבשה מדאע"ש שבוע לפני כן. סרן רא'אד קארים קאסם מסביר לנו את תוכנית הקרב מנקודת המבט של יחידתו, ונותן דגש לתפקיד הקריטי של כוחות האוויר שפוצצו את חמשת הגשרים. לוחמי דאע"ש ניסו לחצות את הנהר בסירות בשעות
הלילה, אבל פיצוץ הגשרים גורם לדלדול מתמיד במשאביהם.
הלילה, אבל פיצוץ הגשרים גורם לדלדול מתמיד במשאביהם.
חיילי הגדוד תשושים. הם אמורים לנוע משכונת בקר לכפר בארד'אללא בימים הקרובים, שם יוכלו להתארגן מחדש לקראת המשך המבצע - כיבוש מערב מוסול.
מיליציות להשכיר
ביקור אצל יחידת חי"ר מס' 16 של הצבא העיראקי הפרוסה בצפון העיר מצייר תמונה שונה בתכלית. מפקדים בעלי משקל עודף וחיילים משועממים, אדישים ומבודחים. עמדות השמירה אוישו בצמצום, רכבים משוריינים נשארו מחוץ לבסיס ללא שמירה, ואזרחים עומדים מסביב ומסתכלים. האמריקאים קיוו שיחידות העילית שהם אימנו ישפיעו ויגרמו לשאר יחידות הצבא להשתפר וליישר קו. במוסול לא היה זכר לזה.
כוחות המשטרה הפדרלית בשכונת אינת'יסאר שבדרום העיר היו קצת יותר מרשימים - הרכבים תוחזקו כהלכה, העמדות אובטחו כראוי. אך אלוף עלי לאמי, מפקד אוגדה מס' 5 של המשטרה העיראקית, שאותו ראיינתי באינת'יסאר, הודה שכוחותיו חסרים את האימונים שעברו ה־ISOF. למשטרה הפדרלית יש יחידת עילית שנקראת "חטיבת התגובה בחירום" שהשתתפה בפעילות התקפית נגד דאעש במזרח מוסול, אבל מרבית הכוח נכנס לפעולה רק כדי לשמור על השטחים שנכבשו לאחר שפעילי הארגון גורשו מהם.
ישנם כוחות נוספים שפרוסים ברחבי העיר, וכאן הסיפור הפשוט של דאעש נגד הכוחות המזוינים של הממשלה העיראקית הנבחרת מתחיל להסתבך. בנוסף לשלוש יחידות היבשה יש כוח בשם "יחידות ההתגייסות העממית" (PMU). כאן ניתן למצוא את המיליציות השיעיות שהתגייסו בקיץ הארור של 2014, כשנראה היה שדאעש מתחילים לנוע לכיוון בגדד. יחידות ההתגייסות העממית נשלטות על ידי מספר גדול של מיליציות שיעיות שנתמכות על ידי איראן. התקשורת מדווחת שהן הושארו מחוץ למוסול במהלך המערכה על העיר מחשש כי כניסתן תוביל לעימותים עם התושבים הסונים. כאמור, עכשיו המיליציות השיעיות אכן פרוסות במערב העיר ככוח הגנה שנועד למנוע מלוחמי דאע"ש במוסול לסגת חזרה לכיוון סוריה.
ניתן לראות את נוכחות יחידות ההתגייסות העממית בעיר. אף על פי שהכוחות המדוברים לא מגיעים מהמיליציות הנתמכות על ידי איראן, הנוכחות השיעית אכן משמעותית. הקבוצה הראשונה שבה אנחנו מבחינים מורכבת מאנשי המיעוט השבאקי - קבוצה אתנית שיעית ברובה המגיעה ממחוז נינווה, שאליו משתייכת העיר מוסול. הם שייכים לכוחות המישור של נינווה ומוצבים 13 ק"מ מזרחית לעיר מוסול, באזור בארד'אללא. הבסיס שלהם נמצא כמה מאות מטרים ממתקן של הכוחות המיוחדים האמריקאיים.
הקבוצה השנייה של יחידות ההתגייסות העממית שאנחנו פוגשים בתוך מוסול היא ההתגייסות השבטית. מדובר בהתקבצות של חברי השבטים הסונים המתנגדים לדאעש ומבקשים, מסיבותיהם הפרגמטיות, לשתף פעולה עם הממשלה. נוכחותם היא תזכורת לכך שאין להתייחס לפרדיגמה הפשטנית של סונים נגד שיעים כשמדובר בעיראק. הבדואים הסונים מעוניינים במשאבים, כוח וביטחון, ולא רואים שום סיבה לתמוך במסדר סוני אנרכיסטי כמו דאע"ש. האמריקאים ניצלו את הגישה הזו כדי להסית את השבטים של מחוז אל־אנבר נגד ההתקוממות הסונית בזמן העצמת הכוחות האמריקאים בעיראק ב־2007.
מעניין לראות איך ממשלת עיראק, המליציות השיעיות שלה והאיראנים, שתומכים בשבטים, נמצאים עכשיו באותו עסק. הם ודאי מודעים לשיעור שקיבלו האמריקאים בזמנו - הנאמנות של השבטים תלויה בכסף ובמשאבים ותימשך ככל הנראה כל עוד אלו מסופקים. או כמו שאמר פעם איש ציבור ישראלי שמכיר את הדינמיקה - "השבטים הבדואים הם לא למכירה. ממש לא. לעומת זאת, הם תמיד ניתנים להשכרה".
מנקודת מבטם של כוחות ההתגייסות העממית, הצבת היחידות הסוניות בתוך מוסול היא צעד חכם, שמרגיע את הפחדים של תושבי העיר וככל הנראה גם את חששות הקואליציה הבינלאומית, שמביעה חוסר אמון במיליציות השיעיות. בכל מקרה, זהו מפגן כוח והוכחת הרלוונטיות של הכוחות למאבק.
ישנם דיווחים על מחסומים של חטיבת באד'ר קרוב מאוד לעיר. אם הדיווחים הללו נכונים או לא, כוחות ההתגייסות העממית לוקחים חלק עצום בלחימה לסילוק דאעש ממחוז נינווה, והמבצע לכיבוש העיר מוסול כחלק ממנו. ויש לכך השלכות על הדרג המדיני בעיראק.
כוחות ההתגייסות העממית בונים בהדרגה שילוב של כוח פוליטי, צבאי ועצמאי, שמאפיין את הגישה האיראנית. עד כה זה הביא את טהרן לשליטה בלבנון ובחלק נרחב מסוריה. האסטרטגיה הזאת מתבצעת ברגעים אלו בעיראק תחת האף של ארה"ב ובנות בריתה, שהרסו והקימו מחדש את עיראק ב־2003 אך עוד לא השכילו להבין את הדינמיקה הנוכחית.
כוחות ההתגייסות העממית בונים בהדרגה שילוב של כוח פוליטי, צבאי ועצמאי, שמאפיין את הגישה האיראנית. עד כה זה הביא את טהרן לשליטה בלבנון ובחלק נרחב מסוריה. האסטרטגיה הזאת מתבצעת ברגעים אלו בעיראק תחת האף של ארה"ב ובנות בריתה, שהרסו והקימו מחדש את עיראק ב־2003 אך עוד לא השכילו להבין את הדינמיקה הנוכחית.
אמריקאים בחשיכה
ערב אחד, בדרכנו החוצה מהעיר, נתקלנו בשיירה של משוריינים ותותחים אמריקאיים שניסו למצוא את דרכם אל הכביש המוביל לעיר ארביל. השיירה אורגנה על ידי אחת היחידות ההיסטוריות והמדוברות ביותר בצבא ארה"ב - השם לא חשוב כרגע. ניסינו לדבר עם הקצינים שבראש השיירה העצורה, מצפים שיאמרו לנו להסתלק. להפתעתנו, הקצינים בירכו אותנו בחום לשלום ושאלו אם אנחנו דוברים ערבית. אמרנו שכן, והם הוסיפו, "נהדר, אז אולי תוכלו לעזור לנו?".
הסתבר שהקצינים תכננו מסלול לארביל ומשם לקיירה לפי מפה שהייתה ברשותם, בלי להתייעץ עם המפקדים הכורדים המקומיים. כפי שהתברר להם, אחד הגשרים שהם תכננו לחצות לא היה מסוגל לשאת תותחי נ"מ 88 מ"מ. בנוסף, הם יצאו לדרך ללא מתורגמן. כך מצאנו אותם חסרי אונים, מנסים לתקשר עם נהגים שלא מבינים מילה אנגלית, ובמקביל תרים אחר דרך חלופית בחשיכה.
עזרנו להם והראינו להם את הדרך. לא יהיה נכון ואף פשטני להפוך את הקשיים הטקטיים לכישלון אסטרטגי, אך אף על פי כן, כשרואים את חיילי הצבא החזק ביותר בעולם מנסים להבין את מצבם ומיקומם במפה בחוסר אונים מוחלט, קשה שלא לחשוב על הבלבול הענק של המערב בעומדו פנים אל פנים עם עיראק והמדינות הסובבות אותה. וכשהבלבול הזה עומד מול ההתעצמות החכמה והמכוונת של האיראנים, בדרך כלל בשקט ומחוץ לטווח הראייה, ממש בצמוד לכוחות שהקים העולם המערבי, זה בהחלט מדאיג.
ייתכן שהמצב ישתנה בעתיד הקרוב. אבל לפחות נכון לעכשיו, כשדאעש נערכים למאבק האחרון שלהם במערב מוסול, לא קשה לראות שהמנצחים האמיתיים במה שעתיד לקרות הם קני השליטה העצמאיים שהאיראנים בונים בתוך עיראק. "ידה של איראן נמצאת בכל רחבי עיראק", אומר לנו אחד הפליטים במחנה חאז'ר ממש מחוץ למוסול.
הסדר הישן במזרח התיכון ניתץ ונעלם. ועדיין, ניתן לראות שרידים אחדים מהתקופה הזו. במזרח מוסול עדיין עומד שלד של מסגד מרהיב ויפה בצורה מוזרה, שהתחיל לבנות סדאם חוסיין בשנות ה־80 כדי להאדיר את שמו. אנשי דאעש, שלא ידועים בכבוד שהם רוחשים לסמלים, השתמשו במבנה כדי לייצר בו פצצות מאולתרות ומכוניות תופת.
המלחמה על עתיד השליטה באזור מתרחשת בין הריסות המבנים הישנים, ומוסול כרגע היא אחד המוקדים המרכזיים. עוד שפיכות דמים רבה עתידה לבוא. דאע"ש יוצאו בכוח אל מחוץ למערב מוסול. באשר למה שיגיע בהמשך, הרבה מכך תלוי בשאלה אם המערב יצליח סוף־סוף להבין את מפת המזרח התיכון.
בינתיים, ברמת הבסיס, המלחמה הגרנדיוזית והמוזרה וכל הסבל הנלווה אליה הם השולטים במוסול ובעיראק בכלל. הגיבורים שלה הם האזרחים שמסתובבים בין הריסות בתיהם בעיניים מזוגגות, והלוחמים שלוקחים רגע לנוח ולהתכונן לקרב הבא. זהו המצב, ולא נראה כי צפוי שינוי בקרוב. ללא שום קשר לאי אלו מהצדדים שייצא מהמערכה הבאה וידו על העליונה.