"אתה רוצה ללכת איתי? אני אעשה לך טוב", כך נהגה לומר סו יאנג־יאנג בת ה־65 לגברים המבוגרים שחלפו לידה בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים. במשך שנים זה היה המקצוע העיקרי של סו, פרוצה שהעניקה שירותי מין לחיילים אמריקאים שהוצבו בקוריאה הדרומית. גם אחרי שחלפו השנים והגיעה לגיל מבוגר היא המשיכה בעיסוק הזה, הפעם בפארק איטאוון בסיאול. אחרי שנדבקה בזיבה נאלצה לוותר על עולם המין, ובמקום זאת החלה לספק שירותים אחרים ואפלים יותר לקשישים - סיוע בהתאבדות.
סו היא הדמות המרכזית בסרטו האחרון של הבמאי הדרום קוריאני אי ג'י־ג'ונג, שבקוריאנית נקרא "הרוצחת", אך זכה גם לכותרת "ליידי הבכחוס", כשמו של משקה אנרגיה שנשים מבוגרות מוכרות במקביל למכירת שירותי המין. הסרט, שזכה בפרסים ובתשבחות בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים בשנה שעברה, מנסה להאיר באמצעות שילוב של דרמה והומור זווית בלתי מוכרת של החברה הדרום קוריאנית.
"במשך 50 שנה קוריאה הייתה אחת המדינות העניות ביותר בעולם. כעת היא הכלכלה מספר 11 בעושרה בעולם. דברים השתנו במהירות כאילו היינו על רכבת נמלטת", אמר הבמאי אי למגזין "וראייטי". "המערכת המסורתית של חובת הדור הבא, שבה הילדים תומכים בהוריהם, כמעט נעלמה כעת. אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לקיים את סגנון החיים של הוריהם. זה אומר שמבוגרים רבים עניים באופן נואש, אין להם תקווה והם פשוט מחכים למותם".
מדאם פארק לא צריכה לצפות בסרטו של אי כדי להבין זאת. הקשישה בת ה־78 משתייכת לקבוצה של "נשות בכחוס" שעובדות באזור ג'ונגו שבמרכז סיאול, ולמרות גילה המופלג יחסית לעוסקות בעבודה זו, היא מודה שאחת מעמיתותיה היא בת 82. "אני המבוגרת השנייה, והבאה בתור היא בת יותר מ־60", אמרה פארק בסרט תיעודי ששודר בסוף ינואר בערוץ החדשות של אסיה. "אין פה מישהי מתחת לגיל 50. לכולן יש נכדים".
פארק מודה שאין לה ברירה אלא למכור את גופה. כאשר הייתה בשנות ה־20 לחייה נטש אותה בעלה והיא נשארה עם ארבעה ילדים קטנים, אבל לא הרוויחה מספיק כדי לשלוח אותם לבית הספר. לדבריה, כיום אין להם מספיק כסף כדי לתמוך בה והם גם לא מתעניינים בה. היא מתגוררת עם קרובי משפחה בבית קטן ועובדת ברחוב במשך שש שעות ביום. ביום מוצלח היא משיגה עד 100 אלף וון קוריאני (כ־88 דולר), ואת מרביתם מוציאה על מזון ועל תרופות לדלקת המפרקים שלה. "כדי לשרוד, אני פשוט עוצמת את העיניים ומתגברת על זה", ציינה בכאב.
הילדים עוזבים
הישרדות. זו מילת המפתח עבור בני גיל הזהב הדרום קוריאנים, שכמעט לא יכולים למצוא שביב של זהב בשנות הדמדומים של חייהם. 15% מתוך 50 מיליון תושבי המדינה הם בני 65 ומעלה - לעומת 3% בלבד בשנת 1960, וזאת לא מעט בשל קצב הילודה הנמוך ביותר בעולם.
הנתונים מעידים עד כמה מצבם קשה. לפי דוח של ה־OECD שפורסם לפני כשנתיים, 49.6% מהקשישים הדרום קוריאנים חיו מתחת לקו העוני, שיעור העוני הגבוה ביותר בקרב 34 מדינות הארגון ובהן ישראל. הסיבות העיקריות לכך הן המשבר הכלכלי שפקד את המדינה בשנים האחרונות (ממנו היא מתחילה בקושי להתאושש), הנטישה של בני הדור הבא את הוריהם בשל הקושי לפרנס אותם או בשל רצונם לעבור ליישובים אחרים, והפנסיה הבסיסית שעומדת על 200 דולר לחודש, רבע בלבד מהמינימום הנדרש עבור משק בית. רק 35% מהקשישים זכאים לקבל אפילו את הסכום הפעוט הזה.
"עד שנות ה־90, בדרך כלל צעירים תמכו בהוריהם במהלך גיל הפרישה ולכן זו לא הייתה בעיה רצינית. זו גם הייתה תקופה שבה אנשים מבוגרים לא חיו זמן רב מדי", הסביר פרופ' קו אין־הואה מהאוניברסיטה הלאומית בסיאול, החוקר סוגיות של עוני. "אבל במהלך 20 השנים האחרונות אנשים מבוגרים חיים יותר זמן, והצעירים מתנסים בקשיים כלכליים".
לנוכח זאת, לא מפתיע ש־31% מהקוריאנים בני ה־65 ומעלה עדיין מועסקים, ואף שלא מדובר רק בעבודות כמו זו של מדאם פארק, אצל רבים מהם הסיבה היא הצורך להתקיים בכבוד עד כמה שניתן. "עבדתי בתור נהג מונית במשך 20 שנה", סיפר לי שאם־באה (64) לערוץ החדשות של אסיה. "אבל הייתי צריך למכור את המונית שלי בגלל קשיים כלכליים. אני מזדקן ולכן אני מנסה להשיג עבודה שתאפשר לי לחיות חיים נוחים יותר".
נתון מטריד לא פחות סיפק המכון הקוריאני לענייני בריאות וחברה, שפרסם באוקטובר האחרון סקר שהראה כי אחד מכל עשרה קוריאנים מבוגרים חשב על התאבדות בשנה החולפת. 10.1% מהמשיבים בני 65 עד 74 הודו שהיה להם דחף לשים קץ לחייהם, בעוד אצל בני 75 ומעלה הנתון עמד על 11.4%.
הסיבה העיקרית הייתה גורמי לחץ, במקום השני היו בעיות כלכליות ולאחר מכן בעיות פסיכולוגיות. "חרדה ובריאות פסיכולוגית של מבוגרים קשורות ישירות לבעיות חברתיות שונות", הסבירה החוקרת צ'אה סו־מי מהמכון הקוריאני. "הגיע הזמן לנקוט צעדים שונים כדי לדאוג לבריאות הנפשית של האנשים המבוגרים".
חוצות את הרף
מי שאמורה לקחת אחריות על הטיפול בדור הוותיק של המדינה היא הממשלה, אולם במשך שנים דחקו השלטונות בסיאול את הסוגיה לשוליים. ביוני האחרון אף הודיע משרד הבריאות והרווחה כי הוא מתכוון לפתח אינדיקטור חדש עבור העוני של הקשישים, שיראה כי הטענות על אחוזי העוני הגבוהים מוגזמות למדי.
כעת, כאשר המדינה עדיין שרויה בשערוריית השחיתות של הנשיאה המודחת פארק גאון־היי ובאופק בחירות חדשות שצפויות להתקיים לכל המאוחר בדצמבר, וכמובן גם איום גרעיני תמידי מצד השכנה מצפון, לא ברור מתי יתפנה השלטון לטפל במי שסובלים מחרפת עוני, רעב ומצוקה.
בעוד המציאות ממשיכה להיות לא פשוטה, גם העתיד לא מבשר טובות. לפי נתוני האו"ם, בשנת 2026 צפוי להגיע מספרם של בני ה־65 ומעלה בקוריאה הדרומית ל־10.7 מיליון בני אדם, 20.5% מכלל האוכלוסייה, אבל הנתון שצריך להדליק עוד יותר נורות אדומות הוא מחקר חדש, שממנו עולה כי הנשים הדרום קוריאניות צפויות להיות הראשונות בעולם שמגיעות לתוחלת חיים של יותר מ־90 שנה.
מדענים מהקולג' האימפריאלי בלונדון אספו את הנתונים של ארגון הבריאות העולמי לגבי מספר מקרי המוות ומספר התושבים ב־35 מדינות מתועשות החל משנת 1985, והשתמשו במודלים מתמטיים על מנת לנתח את מגמות תוחלת החיים עבור מי שייוולדו החל משנת 2030. המסקנות, שפורסמו בכתב העת הרפואי "לאנסט", הן שתוחלת החיים צפויה לעלות בכל 35 המדינות בסבירות של 65% עבור נשים ו־85% עבור גברים.
ההערכה הבולטת ביותר שעולה מהמחקר היא שהנשים הדרום קוריאניות צפויות לשבור רף היסטורי, ועשויות לחצות לראשונה את רף תוחלת החיים של 90 שנה, נתון שלדברי החוקרים "נראה בלתי ניתן להשגה בפתח המאה ה־21". גם בקרב הגברים הדרום קוריאנים צפוי זינוק מרשים: ילידי 2030 צפויים לתוחלת חיים ממוצעת של 84.07 שנה, לעומת 77.1 שנה עבור ילידי 2010.
החוקרים סימנו מספר סיבות שמניעות את הגידול הדרמטי בתוחלת החיים הדרום קוריאנית, בהן ירידה במקרי מוות מזיהומים בקרב ילדים ובוגרים; צמצום הסיכוי למוות ממחלות כרוניות בשל שיפור במצב הכלכלי; ושיפור התזונה במערכת החינוך. בנוסף, המדינה פיתחה את שירותי הבריאות שלה, האיצה פיתוח של טכנולוגיות רפואיות חדשות, ושמרה על רמת עישון נמוכה בקרב נשים.
הנתונים בולטים במיוחד לנוכח ההערכות שהוצגו ביחס לארה"ב, שאמורה להתייצב במקום האחרון מבין המדינות המתועשות בתוחלת החיים עבור ילידי 2030. הנשים אמורות להגיע לתוחלת חיים ממוצעת של 83.3 שנה (לעומת 81.2 שנה בממוצע עבור ילידות 2010), בעוד הגברים אמורים להגיע ל־79.5 שנה (76.5 שנה בממוצע לילידי 2010). הסיבות לכך הן תפקוד לקוי של מערכת בריאות בלתי יעילה, אחוזי מוות גבוהים בקרב אמהות וילדים, ושכיחות של מקרי רצח.
אגב, המחבר הראשי של המחקר, פרופ' מג'יד עזאתי מבית הספר לבריאות הציבור בקולג' האימפריאלי, לא חושב שגיל 90 יהיה הרף האחרון שתשבור האנושות, וכי בעתיד ניתן יהיה להגיע גם לתוחלת חיים של 110 או 120 שנה. "אני יכול לדמיין שיש גבול, אבל אנחנו רחוקים מאוד ממנו", אמר.
בזכות הצבא
המחקר החדש לא בחן את ישראל, אולם הנתונים המעודכנים מציבים אותנו במקום די בולט בתוחלת החיים העולמית. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תוחלת החיים ב־2014 עמדה על 80.3 שנה לגברים ועל 84.1 שנה לנשים, מהנתונים הגבוהים בין מדינות ה־OECD. בתוך עשור עלתה תוחלת החיים לנשים ב־2.1 שנים וב־2.5 שנים עבור גברים.
מחקר שפרסם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בדצמבר האחרון הסביר כי תוחלת החיים הגבוהה בישראל נובעת מהסיבות המוכרות של רמת ההתפתחות הכללית של המדינה, הנגישות למערכת הבריאות והמאפיינים הדמוגרפיים של ישראל, אך גם מהמיקום ליד הים ורמת האמונה הדתית של התושבים. אולם המרכיב המפתיע ביותר הוא השירות הצבאי, שלפי הממצאים של המחקר מוסיף יותר משלוש שנים לתוחלת החיים של הגברים בזכות המאמץ הגופני.
במקביל, דוח העוני השנתי לשנת 2015 שפורסם בדצמבר האחרון ציין כי 21.7% מהקשישים נמצאים מתחת לקו העוני, ירידה של 1.4% לעומת השנה הקודמת, וכי השנה צפוי שיפור נוסף בשל העלאת קצבאות הזקנה ותוספת השלמת הכנסה. דוח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת שפורסם במקביל מצא כי 96% מהקשישים ציינו שקצבת הזקנה אינה מאפשרת להם לחיות בכבוד, 90% מהקשישים הנתמכים אינם מסוגלים לעמוד בתשלומים עבור סיעוד או עזרה בבית, ו־52% מהקשישים הנתמכים אינם מסוגלים לשלם עבור תרופות ושירותים רפואיים.
אם נוסיף לכך את העדויות המזעזעות האחרונות על התעללויות בבתי אבות ובמוסדות לקשישים סיעודיים, את היחס המשפיל לניצולי השואה, שמספרם הולך ומתמעט, ואת מערכת הפנסיה והביטוח הלאומי הלקויות, אפשר לראות כי אף שמצבם של בני ה־65 ומעלה בישראל עדיין טוב משל בני גילם הדרום קוריאנים, עדיין נדרשת עבודה רבה כדי לשפר את חייהם.
מאחר שתוחלת החיים בישראל צפויה להמשיך לעלות גם בשנים הבאות, חלק מהבעיות הללו עלולות להימשך ואולי אף להחריף. על כן, כדאי שכל אחד ואחת, ובמיוחד מקבלי ההחלטות, יזכרו שני משפטים שמלווים את העם היהודי במשך אלפי שנים: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן" (ויקרא, פרק יט, פסוק לב) ו"אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני" (תהילים, פרק עא, פסוק ט).