מי שבכל זאת הסכים להתייחס לאירוע המרכזי הזה עשה זאת כפי שמדברים על סוד שהשתיקה יפה לו. גם אלה שהודו שהתנגדו לברקזיט בהצבעה, העדיפו לומר שהם מודאגים בגלל מחסור במידע וחוסר ודאות. הם לא יודעים מה הפוליטיקאים עושים בדיוק ואיך המדינה תסתדר. גם האופוזיציה בפרלמנט, אגב, נשמעה כך. "נראה איך תסתדרי עם זה", הם אמרו לתרזה מיי וכיוונו להסכם הסחר החופשי החדש שהיא מתכוונת לחתום עם האיחוד. "חסר לך שלא תשיגי הסכם טוב", הוסיפו.
סוזן האמנית, שבאה לגלריית טייט לאמנות מודרנית לראות את התערוכה של דיוויד הוקני, מודאגת. היא כבר איבדה את העוזר הספרדי שלה, שהודיע כי הוא עוזב. אנה הפולנייה, שעובדת בדיינר החדש שפתח השף ג'יימי אוליבר בכיכר פיקדילי, דווקא לא מודאגת. היא כבר עשר שנים בלונדון ולא חושבת שהברקזיט יפגע בה. הפולנים הרי תמיד ידעו להסתדר. אמה הברזילאית, בעלת האזרחות הפורטוגזית שעובדת בהוצאת ספרים, חושבת גם היא
שעבודתה לא תיפגע, אבל מכינה תוכניות אלטרנטיביות.
בחודשים שעברו מאז משאל העם הגישו עשרות אלפי בריטים בקשות לדרכון אירי. בקרב היהודים נרשמו שני כיוונים אחרים: גרמניה, בעיקר בקרב מי שמשפחותיהם הגיעו משם או ממרכז אירופה, ופורטוגל, בקרב צאצאי גלות ספרד ופורטוגל. עד כה הגישו כ־550 יהודים בקשה לאזרחות גרמנית ו־400 לפחות ביקשו דרכון פורטוגזי. אליסון רוזן, מנכ"לית הקהילה הספרדית בלונדון, סיפרה על עלייה גדולה במספר האנשים שמבקשים לאתר מסמכים על מוצאם הספרדי־פורטוגזי. זאת ועוד: לפי ארגון "הקמפיין נגד אנטישמיות" בבריטניה, 25% מיהודי בריטניה שוקלים אפשרות להגר ממנה.
בין מבקשי האזרחות הגרמנית נמנית גם חברת בית הלורדים, הרבנית הברונית יוליה נויברגר, שאמה נמלטה מגרמניה הנאצית ורוב בני משפחתה נספו בשואה. עבורה מדובר בצעד מחאה סמלי. "הברקזיט מרגיז אותי", היא אומרת. "אני רוצה לשמור על החלק האירופי שבי".
מייקל ניומן, ראש "ארגון הפליטים היהודי", אשר הוקם ב־1941 כדי לסייע בקליטת פליטים יהודים מגרמניה בבריטניה, גילה שהוא עצמו הגיש בקשה לאזרחות גרמנית. "זה בהחלט אירוני שארגון שהוקם כדי לסייע ליהודים לקבל אזרחות בריטית מטפל עכשיו באלה שרוצים אזרחות גרמנית ואוסטרית", הוא מודה.
"הברקזיט סוגר דלתות, והדרכון הגרמני פותח אותן עבורנו", אומר ההיסטוריון אוליבר מרשל, שעוסק בהגירה בינלאומית. "אם נותר אצלי משהו יהודי, זה הרצון לשמור את הדברים פתוחים, משום שאתה אף פעם לא יודע מה יקרה".
וזה לא הכל: גם יהודי סקוטלנד חוששים לעתידם אחרי משאל העם על התנתקות מבריטניה שממשלתם דורשת לערוך. ויש להם ממה לחשוש, רק בשבוע שעבר צעדו ניאו־נאצים במצעד ה"גאווה הלבנה" ברחובות אדינבורו הסקוטית והצדיעו במועל יד.
בין הברקזיט לטרור
מכתבה של תרזה מיי העלה על סדר היום גם את הקשר בין הברקזיט למלחמה בטרור, דווקא בשעה שהוא הכה סמוך ללב הממשל הבריטי. "בשעה שביטחונה של אירופה מעורער יותר מאשר בכל תקופה מאז תום המלחמה הקרה, החלשת שיתוף הפעולה בינינו היא שגיאה שעלולה לעלות ביוקר", כתבה. גם בנאומה בפרלמנט התייחסה לטרור ואמרה "בעולם שאי יציבותו גוברת, עלינו לקדם שיתוף פעולה הדוק ככל האפשר כדי לשמור על ביטחון עמנו".
בתגובה מיהר גי ורופשטט, ראש ממשלת בלגיה לשעבר והממונה על המשא ומתן מטעם הפרלמנט האירופי להאשים אותה בסחיטה שנועדה לקדם את המשא ומתן על הסחר, שהאיחוד איננו ממהר לפתוח בו. עם זאת, בריטניה נחשבת לכוח מוביל במאבק בטרור באירופה. ברשותה מאגרי מידע חשובים, יכולות ביון בתחום והתמחות בפשעי סייבר. בריטניה היא התורמת הגדולה ביותר לסוכנות השיטור האירופית "יורופול", טענה שרת הפנים אמבר ראד והוסיפה "אם נעזוב את הסוכנות ניקח איתנו את כל המידע שתרמנו". אין ספק שהעימות הזה אינו מבשר טובות למלחמה בטרור באירופה, אבל גם לא מוסיף תחושת ביטחון לתושבי בריטניה.
באותו יום שבו מסרה תרזה מיי את הודעתה ההיסטורית באולם בית הנבחרים, נאספו בכיכר הפרלמנט מפגינים - לא רבים, יש להודות - שחבשו מסיכות ושרו את ההמנון האירופי מול שורת שוטרים שעטו על גופם ציוד מלא לפיזור מהומות. בד בבד אלפים צעדו על גשר ווסטמינסטר הסמוך, במפגן הזדהות עם קצין המשטרה קית פלמר ושני האזרחים שנהרגו שבוע קודם לכן במסלול הדמים של המחבל חליד מסעוד. אתר משטרת לונדון קרא לשוטרים שנכחו באירוע הטרור "לבוא להביע את הזדהותם ולשלב ידיים עם נפגעים, עדים וכל אחד אחר". המפגן נועד להראות, כלשון ההודעה, "שלא נהיה מפוצלים, ונחבר בין כל העמים, האמונות, הדעות והמינים".
בין הנוכחים בצעדה היה גם אנדריי בורנז, חברה לחיים של אנדראה כריסטיאה, התיירת הרומנייה שנפלה לתוך נהר התמזה, לאחר שנפגעה ממכוניתו של הדורס ועדיין מאושפזת במצב קשה. בורנז, שהתכוון להציע לכריסטיאה נישואים במהלך הביקור, נפגע ברגלו ונעזר כיום בכיסא גלגלים כדי להתנייד. בורנז הצטרף בצעדה לרופאים והאחיות של בית החולים סאן תומס, שטיפלו בפצועי הפיגוע.
בתוך הקהל, בין העמודים המקושטים בצניעות בזרי פרחים מעטים, בלטו המוסלמים. מאות חברי ארגון הנוער "אחמדיה" לבשו חולצות טי, שעליהן נכתב "אני מוסלמי, בקש ממני הכל". האימאם זפיר מליק הודה כי חברי הארגון התבקשו בידי המשטרה לבוא ולהפגין סולידריות, וזו בקשה שקשה לסרב לה: "רצינו להראות שאין קשר בין מה שאירע בשבוע שעבר להיבט הדתי שניתן לכך. אין לזה קשר לאסלאם ולמה שאנו מאמינים בו ומתפללים אליו מדי יום. באנו להראות שאנחנו מאוחדים עם בני ארצנו וזוכרים את אלה שנפלו". ילדים מבתי הספר המוסלמים "אל־סאדיק" ו"אל־זהרה" הצמידו פרחים צהובים לדש בגדיהם ונשאו שלטים שעליהם נכתב "האסלאם אומר לא לטרור" ו"בבקשה, אל תהרגו אנשים חפים מפשע".
הרב נתן לוי, חבר הנהלת "פורום האמונה", אמר כי "הגשר הוא סמל. בשעה שהטרור מנסה להקים מחסומים בין הקהילות ובין האמונות, אנשים צועדים על גשר ווסטמינסטר ואומרים: אנחנו חזקים יותר, הולכים יחד, ולא יפרידו בינינו בדרך זו. לא משנה אם אנחנו מוסלמים או יהודים, רבנים או אימאמים, אנשים מכל הדתות או בלי דת, אנחנו רוצים לצעוד ולהיות ביחד ולהחזיק ידיים. זה גורם לנו להרגיש בטוחים".
האם המחלוקות הפוליטיות, כמו הברקזיט, והבינלאומיות, כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מאפשרות אחדות כזאת? "למרות המחלוקות בנושאים פוליטיים או בשאלה כיצד אנחנו רואים אירועים גיאו־פוליטיים, כשזה מגיע לערכים ההומניים הבסיסיים, אנחנו אומרים יחד לא לאלימות", רוצה הרב לוי להאמין. "זה לא בשמנו ולא בשם אלוהים".
סכנת התמוטטות
מנתונים שפרסם לאחרונה תאגיד הביטחון של הקהילה היהודית, עולה כי בשנה החולפת נרשם שיא של 1,309 תקריות אנטישמיות בבריטניה, ב־107 מתוכן התרחשו תקיפות פיזיות אלימות. מדובר בעלייה של 36% לעומת השנה הקודמת. אומנם אפשר לייחס חלק קטן מהתקריות לברקזיט, אך זה עדיין לא מסביר את העלייה הדרמטית. לפי הדוח, משאל העם והעיסוק בו באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות אומנם הביאו לידי עלייה בפשעי שנאה ונתנו מוטיבציה ליוזמי התקריות האנטישמיות, אבל שלא כמו בצרפת או בבלגיה, יותר ממחצית הפוגעים הם מה שמכונה "אירופאים לבנים". "הנתונים הללו מדאיגים מאוד", אומר ג'ונתן ארקוש, נשיא ועד השליחים, הגוף העליון של הקהילה, "במיוחד משום שלא הייתה סיבה מרכזית אחת לעלייה באנטישמיות".
ובכל זאת, התקווה שבאנגליה זה יהיה אחרת ניכרת בממסד היהודי, שמסרב בכל תוקף להאמין בסכנת ההתמוטטות של המסגרת הרב־תרבותית, שנבנתה בעמל כה רב. פקידת הקבלה במוזיאון היהודי ברובע קמדן מקבלת את המבקרים חובשת חג'אב. אין, אגב, שמירה משטרתית על המוזיאון. ריימונד סימונסון, מנהל המרכז הקהילתי היהודי הגדול בלונדון בשכונת סוויס קוטג', מספר בגאווה על המוסלמיות והמוסלמים שיושבים בבגדי ים ומשוחחים עם היהודים בבריכת המרכז. לאחרונה נפתחה שם תערוכה של מרכז ויזנטל, העוסקת בקשר שבין היהודים לארץ ישראל.
אנשי הממסד היהודי מסבירים שבבריטניה, שלא כמו בצרפת, למשל, יש "סוגים שונים של מוסלמים", ולא כולם קשורים למזרח התיכון ולבעיותיו. עוד הם טוענים שהיהודים אינם חשים פחד ממתקפת טרור שתכוון אליהם, אבל נכונים להילחם כדי למנוע אפשרות כזאת.
ועדיין, רק בחודש אוקטובר האחרון היו עשרות סטודנטים יהודים ואנשים אחרים קורבנות לתקיפה אלימה. זה קרה בעת שבאוניברסיטה המקומית UCL התקיימה הרצאה של פעיל ההסברה הישראלי חן מזיג. אנשי ארגון החרם BDS ומפגינים פרו־פלסטינים צרו על האולם שבו נערכה ההרצאה וחלקם אפילו הצליח לחדור לתוכו ולפצוע שתי סטודנטיות. באולם שררה פאניקה, והמשטרה הוזעקה לקמפוס, כדי לחלץ את המשתתפים הנצורים. "האירוע המביש הזה סיפק עוד דוגמה לרמת ההטרדות והאלימות של סטודנטים יהודים וישראלים באוניברסיטאות בבריטניה", אמר בתגובה חבר הפרלמנט אריק פיקלס, נשיא השמרנים ידידי ישראל. "האנטישמיות שמאחורי הטיעונים של פעילי החרם נגד ישראל מצביעה על האי־סובלנות המאפיינת כיום סטודנטים רבים בבריטניה".
אף שהאוניברסיטה לקחה אחריות והבטיחה להפיק לקחים, נראה כי מילים לחוד ומעשים לחוד. בשבוע שעבר, במסגרת כינוס אקדמי שעסק ב"שייקספיר והיהודים", העלו בתיאטרון של האוניברסיטה בבכורה עולמית את "רם ויעל", התרגום והעיבוד הראשון לעברית של רומיאו ויוליה. גם הפעם לא הייתה כל שמירה ביטחונית, פרט לסדרן של האוניברסיטה. אבל יותר מזה: בין הסטודנטים של החוג ליהדות ולעברית, ששיחקו באומץ ובכישרון את הטקסט הקשה בעברית, היו שחורים ולבנים, אולם לא היה ביניהם אפילו יהודי אחד. גם לא מוסלמי. מתברר כי למסגרת הסובלנות הרב־תרבותית יש גבולות.