למי שאיננו בקיא בנוהליו הסבוכים של הסנאט האמריקאי, זו עשויה להיות פתיחה קצת מבלבלת. היא תובהר בהמשך. לשופט ניל גורסץ, מי שמונה בידי הנשיא דונלד טראמפ לבית המשפט העליון, יש די אצבעות שיאשרו את מינויו. לשופט ניל גורסץ, מי שמונה על ידי הנשיא דונלד טראמפ לבית המשפט העליון, אין די אצבעות שיאשרו את מינויו.
יש לו, אין לו. גם וגם. בינתיים, ביום שני, אישרה ועדת החוקה של הסנאט להעביר את מינויו של גורסץ למליאת הסנאט. הדמוקרטים איחדו שורות והודיעו שיש להם מניין הקולות הדרוש לפיליבסטר – עיכוב ההצבעה על המינוי באמצעים פרוצדורליים. הרפובליקנים הודיעו שאינם מתכוונים להיכנע לפיליבסטר. להם יש די קולות כדי לשנות את חוקי הפיליבסטר, ואז לאשר את המינוי של גורסץ לעליון. אם כך, הכל מוכן להצגה פוליטית גדולה, שקיבלה גם שם מפוצץ כנדרש: האופציה הגרעינית.
עכשיו נסביר: שופטים לבית המשפט העליון נבחרים בידי הנשיא אך נזקקים לאישור הסנאט. החוקה לא קובעת איזה רוב נדרש לאישור הזה, אך בסנאט התקבע נוהג של אישור ברוב מיוחס – 60 מתוך 100 סנטורים. בדרך כלל זה עבד היטב. הסנטורים, בהם מי שמתנגדים למינויו של הנשיא, הבינו שזכותו למנות שופטים כהבנתו, והציבו מחסומים רק במקרים נבחרים ומיוחדים. בשאר המקרים התנגדו קצת, ואז ויתרו.
כל זה עבד כאשר הסנאט האמריקאי, הבית העליון, הגוף הפוליטי האליטיסטי, הנכבד וגם המסורבל ביותר, הקפיד לשמור על כללי נימוס מיוחדים לו באדיקות שאיננה מצויה בגופים אחרים. בבית הנבחרים ההמוני התקוטטו, בסנאט נשמרו חוקי משחק. על זה הייתה גאוותו. הוא היה אי של שפיות ושל התנהגות נאותה גם כאשר הים הפוליטי סביב געש.
אבל עם הזמן החלו גלי הסערה מלחכים גם את חופיו הבטוחים של הגוף הזה. עם הזמן החלו להישחק גם הנימוס והנאותות של הסנאט. בעצם, זה הסיפור שמעניין לספר כעת. לא סיפור על פרוצדורות, על מינוי של שופט ראוי שהמפלגה היריבה מסרבת לקבל. לא סיפור על רוב שמסרב לשמור על כללי משחק ישנים. הסיפור הוא על אמריקה ועל מה שקרה לה. על אובדן היכולת לשמור על מראית עין של נימוס אפילו במוסד הכי אליטיסטי. הקיטוב הגיע לסנאט והוא אוכל בו כל חלקה טובה. מינויו של השופט גורסץ הוא רק סימן נוסף לזה, דגל נוסף של אזהרה הנוסף לשורת הדגלים שקדמה לו.
קודם כל לפסול
מה הסיפור של גורסץ? הוא שופט שמרני. הוא שופט מוערך וחכם. הוא שופט מנוסה. לכאורה, מינוי שלא אמור לעורר התנגדות מיוחדת מעבר לעוגמת הנפש של מי שאיננו מסכים עם השקפת עולמו. אלא שלמפלגה הדמוקרטית יש קושי לקבל אותו. יש קושי, משום שבוחריה אינם מוכנים לקבל בשלוות נפש שום צעד שעושה הנשיא הנבחר דונלד טראמפ. יש קושי, משום שנבחריה עוד זוכרים שלא מזמן היה גם להם מועמד כזה, מוערך וחכם, מינוי ראוי של שופט מנוסה, והרפובליקנים סירבו לאשר אותו.
זה היה בשנה האחרונה לכהונתו של הנשיא אובמה. שופט שמרן, אנטונין סקליה, מת. הנשיא מינה במקומו את מריק גרלנד. שופט ליברלי אבל לא רדיקלי. הוא קיווה שהרוב הרפובליקני בסנאט יעשה קצת שרירים, יחשוף קצת שיניים, אבל בסופו של דבר יאשר את המינוי הסביר הזה. שהרי אי אפשר להשאיר את בית המשפט ללא שופט.
אבל הרפובליקנים חשבו אחרת. הם העדיפו לחכות. טענתם: זו שנת בחירות, ובשנת בחירות אין משנים את הרכבו של בית המשפט העליון כך שיעבור מרוב שמרני לרוב ליברלי. את מועמדו של אובמה סירבו לשקול. מכיוון שהיה להם רוב, מכיוון שהם השולטים בסדר היום של הסנאט ושל ועדותיו, פשוט לא קבעו שימועים לשופט גרלנד. כשיבוא הנשיא הבא, נקבע שימוע למועמד או למועמדת שלו. אם זו תהיה הילרי קלינטון, אולי תבקש שניתן לגרלנד את ההזדמנות שלו. אם זה יהיה טראמפ, יבקש בוודאי למנות מועמד אחר.
וטראמפ אכן ביקש למנות מועמד אחר. את גורסץ. רק שעכשיו הדמוקרטים לא מוכנים להסכים למינוי. ביום שני בדיוני ועדת החוקה של הסנאטנימקו את התנגדותם בטענות שונות, מעניינות כשלעצמן. הסנטור אל פרנקן ממינסוטה, קומיקאי שהפך לפוליטיקאי, גולל באריכות את סיפורו של נהג סמיטריילר שהשופט אישר לחברת ההובלות שעבד עבורה לפטר אותו, אף שנדמה שעשה את המעשה ההגיוני, כאשר התנתק ממטענו בשעת לילה מאוחרת בסופת שלגים כבדה והלך לחפש לעצמו מקלט בטוח. הסיפור הזה, על הנהג אלפונסו מדין, כבר נדון הלוך ושוב בוועדה. פרנקן סבור שזה סיפור שמוכיח כיצד השופט גורסץ מוכן למתוח את החוק עד כדי ״אבסורד״ ובלבד שיפסוק בעד אנשי ההון ונגד העובדים הפשוטים.
הוא היה במיעוט בפסיקה ההיא. שופט שמרן, המתעקש שבלי קשר לשאלה אם הנהג מדין היה צריך להישאר או לנטוש, לחברת ההובלה יש אכן זכות לפטר אותו, ולבית המשפט אין זכות להתערב בהחלטתה. במקרה כזה, ברור שלמאזין קל להזדהות עם הנהג וקל לראות בשופט קר הרוח את התגלמות האדישות השיפוטית. ומצד שני, כפי שכתב אלי מיסטל במגזין ״מעל החוק״, ברור ש״גורסץ חושב כמו שמרן״. זו הסיבה שמונה לתפקיד.
״אם זה כל מה שיש לדמוקרטים עליו, מוטב שיעברו הלאה״, כתב מיסטל. העובדה שגורסץ הוא שופט שמרן היא אולי סיבה להצטער על מינויו אך לא סיבה לפסול אותו. אלא שמיסטל חושב כמו שחשבו פעם, לא כמו שחושבים היום. היום לא צריך סיבה. היום מספיקה השתייכות מפלגתית. אפשר לומר שברירת המחדל השתנתה: פעם הנטייה הייתה לאשר, אלא אם יש סיבה מיוחדת. היום הנטייה היא לפסול, אלא אם יש סיבה מיוחדת.
קרב לשם קרב
מכאן מתחיל הסיפור הפרוצדורלי, הפחות מעניין. לרפובליקנים יש רוב בסנאט, אבל אין להם 60 אצבעות. יש רק 52. לדמוקרטים יש 46 ועוד שני עצמאים שמצביעים איתם, בדרך כלל. כדי למנות את השופט בלי תקלות צריך 60 , כלומר, צריך כמה דמוקרטים שיצביעו בעד השופט. יש כמה כאלה, אבל לא מספיק. כאמור, הזמנים השתנו. דמוקרטי חפץ חיים לא יצביע בשום אופן בעד מועמד של הנשיא טראמפ. לכן, הסנאט תקוע. ומכאן, נפרשות שלוש דרכים: האחת – לא למנות. בית המשפט ימשיך לתפקד עם שמונה שופטים במקום תשעה. זו בהחלט בעיה. השנייה – לנסות למנות מישהו בקונצנזוס, בהנחה שאפשר למצוא שופט שיהיה מקובל מראש גם על הדמוקרטים. אבל למה שנשיא אמריקאי, ולמה שמפלגה שיש לה רוב, יסכימו למנות מישהו שגם המפלגה היריבה מסכימה לו?
נשארה האפשרות השלישית: להחליט שהרוב קובע. לא רוב מיוחס של 60, אלא רוב רגיל. זו האופציה הגרעינית. ביטול כללי הנימוס של הסנאט. הדמוקרטים יצעקו שזה לא בסדר, אבל לרפובליקנים תהיה תשובה: אתם התחלתם. רק לפני ארבע שנים השתמשו הדמוקרטים – שאז היה להם רוב קטן – באופציה הגרעינית. הם עשו זאת כדי לאפשר לנשיא אובמה להעביר כמה מינויים שביקש, ושהרפובליקנים התעקשו לחסום באמצעות פיליבסטר. ממילא, מי שהשתמש בעבר באופציה הזאת יתקשה לטעון בהווה שהשימוש באופציה איננו לגיטימי. הוא אולי לא רצוי, הוא אולי לא מנומס, הוא אולי לא מוסיף כבוד לסנאט, אבל כנראה שבעידן הנוכחי הוא לגיטימי.
וכאמור, יותר משאלת המינוי של גורסץ , מינוי ראוי, ויותר משאלת הפרוצדורה, שרוב הציבור לא מתעניין בה, ויותר מהשאלה על מצבו של הסנאט, שהוא מוסד קצת נפוח שלא נורא אם יקבל זריקת מרץ, מה שעומד על הפרק הוא יכולתה של אמריקה לקיים דיאלוג שאיננו לעומתי וקוטבי ומפלגתי. מה שעומד על הפרק הוא השחיקה הנמשכת של השיח הענייני, הבונה, בזירה הפוליטית, ומעבר לשיח שכל כולו פלגנות סיעתית. אם הרפובליקנים בעד גורסץ, הדמוקרטים יהיו נגד. אם הדמוקרטים היו בעד גרלנד, הרפובליקנים היו נגד. שני שופטים ראויים שהקרב על מינויים בקושי נוגע להם. זה קרב לשם קרב. כי אמריקה, אפילו זו המכובדת והשקולה של הסנאט, כבר לא יכולה אחרת.