ים של געגוע: שישה מפקדי גדודים מספרים על החברים שלא חזרו מהמערכה

מג"ד דוכיפת, סא"ל נתי קרן

 

כשמבקשים ממני לדבר על שלומי, אני לא יכול שלא לחזור ל־3 באפריל שנת 2000. באותו ערב חשוך צעדנו כל חיילי מחזור מרץ 2000 של גדוד נחשון משטח הפלוגה לעבר נחל נטוף. מבעד לעצים יצאה אלינו דמות ענקית, צבועת פנים, וברקע כתובת אש: "אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכוח התמדתה". 

 

כיום, כמפקד גדוד דוכיפת, 15 שנים אחרי נפילתו, עדיין אפשר לומר שהוא משפיע. תחילה כאדם ובהמשך כלוחם. דמותו של שלומי, מעשיו, התנהגותו ואופיו, יחד עם המפקד שבו, מעמידים לנגד עיני את המקום שאליו אני שואף ואמשיך כל עוד אוכל להנחיל את מורשתו ואת דרכו, להתמיד ולהצליח לחנך ולשמר דורות של לוחמים בצבא.

 

במסגרת יום הזיכרון ויום העצמאות ה־69 של מדינת ישראל, מודה אני על הזכות לעמוד על המשמר. 

 

שלומי הראה לי את דרכו במשמרת שלו בחייו הקצרים, שהיו מלאי תוכן ומשמעות בעבורי ובעבור לוחמים רבים. כעת זו המשמרת שלי וחובתי להמשיך את התמדתה של הטיפה החוצבת ההיא בסלע.

 

הייתי אז מ"מ בקורס מ"כים והוא היה אחד המ"כים בקורס. אחד הזיכרונות החזקים ממנו שמלווים אותי הוא דווקא סיטואציה של בוחן כשירות, אי שם בשנת 2001.

 

רועי היה מ״כ צעיר, וכל הלוחמים במחלקה שלו נדרשו לרוץ בזמן הקצר ביותר 2,000 מטר. בלי הרבה לבטים רועי נבחר לצאת עם המחלקה לבוחן, שכן הוא גם ספורטאי מצטיין נוסף להיותו מנהיג אמיתי. הזמן ללוחם היה כשבע  דקות לסיום הריצה. אני חיכיתי למחלקה בקו הסיום, ולאחר שש דקות בערך הגיע רועי לקו הסיום, מתנשם ומתנשף. הייתי מופתע מאוד מהתוצאה ושאלתי אותו: "אחי, איפה החיילים?". התברר שהוא כל כך "נכנס לזה" ושכח שהוא עדיין במסגרת הבוחן.

 

היה לו חשוב שהחיילים יבינו שכל היכולות טמונות בהם, ושלפעמים החלק המנטלי הוא המלחמה הקשה ביותר שלנו עם עצמנו. הוא רצה שהם ילמדו להכריע את המלחמה הזאת לטובתם.
 

ב־8 בינואר 2009, במבצע עופרת יצוקה, רועי נפל. הוא לרגע לא נשכח מלבי וממחשבויי. את המוטיבציה שהחדיר בחיילים אני שואב ממנו עד היום ומחזק את משפחתו המדהימה בעוצמותיה.
 

 

בימים שבין יום השואה ליום העצמאות, עשרת ימי תקומה, החלטנו בגדוד הרעם לזכור את נופלי הגדוד ממלחמת ששת הימים, שהשנה מציינים יובל לפריצתה. לצד הצלחה מבצעית מרשימה של הגדוד, שתרמה משמעותית להישגי צה״ל בגזרת סוריה, אל לנו לשכוח את 11 נופלי הגדוד אשר מסרו נפשם בהגנה על המולדת, וארבעה מהם קיבלו ארבעה עיטורי גבורה.  

 

בימים אלה אנחנו מבצעים בגדוד סדרת חינוך שמטרתה לחבר את הלוחמים לסיפורי הנופלים. שיאו של הפרויקט הוא אירוע ייחודי שבמסגרתו יגיעו אל הגדוד מפקדי העבר, מפקדי הנופלים, ויחלקו כבוד לנופלים ולמורשתם בכך שיספרו את סיפור הקרבות ללוחמים הצעירים המשרתים בגדוד כיום. 

 

היום, 50 שנים אחרי, אני גאה לעמוד בראש גדוד הרעם באגד 282. כמו אז, גם היום, אנו, מפקדים ומפקדות, לוחמים ולוחמות, ערוכים לכל תרחיש, אל מול כל אויב. 
 

לפני יובל היה זה גדוד הרעם שטיפס אל רמת הגולן תחת אש. עלינו כיום מוטלת החובה להגן על גבולות המדינה.

 

דולב, אחי,  
 

תכף חולפות שלוש שנים מאז הסתערת בקרב ונפלת בראש אנשיך.

כל כך הרבה קרה מאז, כל כך הרבה רגעים שבהם חיפשתי את המספר שלך בטלפון (עדיין שמור) ורציתי להתקשר. לספר לך, להתייעץ איתך, לצחוק איתך - ואתה אינך. 

רציתי לספר לך שעלמה, בתי בת ה־4 שקראת לה ״עלמה החברה שלי״ נהנית בגן החדש שלה ושאין שם בעיות. כל כך צחקת מהדברים הקטנים שהטרידו אותי במחשבה על הבית, ובאותה נשימה היית כל כך אכפתי לכך.

רציתי לספר לך שנולד לי ולליטל בן נוסף, ושאביך ומיכל היו בברית. הוא גורם לי לחשוב עליך כל הזמן. קוראים לו איתן דולב, על שמך. 

רציתי לספר לך שאני נושא אותך עמי בגדוד. אתה יועץ הסתרים שלי. לא אחת אני שואל את עצמי איך אתה היית ניגש לחייל עם בעיה, איך היית ניגש לבעיה
כלשהי. כנראה שבחצי חיוך, עם המון חוכמה, עם יד על הכתף, ברוגע אופייני ובשידור העוצמה שלך. העצות המצוינות שנתת לי אז משרתות אותי היום.

רציתי להגיד לך שאתה חסר לי ולכל מי שנגעת בו.

מתגעגע אליך, גלעד