ממדי הפשע בשיקגו מתעצמים: "קל יותר להשיג נשק מאשר עבודה"

בואו נסגור על קצת יותר מאלף. אין טעם לדייק, כי המספר ממילא ישתנה בזמן שבין הקלדת הטקסט, להדפסתו, לקריאתו. לקראת סוף אפריל נרשם הנפגע האלף לשנה זאת, אבל קולות הירי ממשיכים להדהד כאן, בשיקגו. כל יום והירי שלו, כל יום והנפגעים שלו. ״האם אלוהים ויתר על שיקגו?״, שאל בעל הטור רקס הופקה מהעיתון ״שיקגו טריביון״ ביום שלאחר חג הפסחא. 45 מתושבי שיקגו נורו ביממה שבין ״יום שישי הטוב״ לבין ״איסטר סנדיי״. רובם פצועים, אבל היו גם כמה הרוגים. הם כבר נכנסו לסטטיסטיקה, שמסמנת את השנה כאלימה מאוד. אולי אלימה כקודמתה, ואולי, מי יודע, אפילו יותר.

יש לשיקגו היסטוריה ארוכה של אלימות. ״לכל אחד בעיר הזאת היה סבא גנב תכשיטים... או חייט שתפר חליפות לאל קפונה״, כתב ויליאם גריפית׳ בספרו ״מאפיה אמריקאית: שיקגו״. רוברט לומברדו, בספרו הרציני יותר, ״פשע מאורגן בשיקגו: מעבר למאפיה״, ניסה לפצח את שורשיה של ההיסטוריה הזאת.

במאה ה–19 העיר הייתה תחנת מעבר מרכזית, חשובה, בדרך לכיבוש המערב. עברו דרכה אנשים צעירים, הרפתקנים, רווקים. התיישבו בה מהגרים שנלחמו שבט נגד שבט. את תחילת ההיסטוריה של הפשע המאורגן לומברדו מזהה בפעילותו של אחד, מייקל קסיוס מקדונלד, שהחזיק בר בפינת הרחובות קלארק ומונרו בשנות ה–80 של המאה ההיא. אפשר היה לשתות ולהמר ולהחליף מידע. בכל דקה נולד פראייר חדש, קובעת האמרה האמריקאית המוכרת. כמה היסטוריונים קבעו שמקדונלד הוא כנראה מי שטבע לראשונה את האמרה הזאת.

בפינת קלארק ומונרו של היום יש בית מרקחת. ובפינה ממול מקדונלד'ס וחנות בגדים. האלימות עברה לשכונות אחרות, לזירות אחרות. דרומה ומערבה. שיקגו של ה״לופ״, של מרכז העיר, יפהפייה באביב, נעימה למבקר. אבל בשכונות לא מאוד רחוקות, בוושינגטון פארק ובפולר פארק, יורים. ובגארפילד פארק, מזרח ומערב.

אחד הבלוקים בשכונה הזאת, ברחוב מונרו מערב, מספר 4400, קיבל את התואר המפוקפק ״המקום הכי מסוכן בשיקגו״. סביב הבלוק הזה אפשר לזהות על נקלה את סוחרי הסמים. ובמקום שיש סמים, תהיה גם אלימות. קטטות על שליטה בפינת רחוב, על מיקום נוח, על מילה שנאמרה לא במקום, על מבט עקום שנשלח לכיוון הלא נכון - צעירים חמומי מוח לא באים היום לשיקגו בדרך מערבה. הם מתגוררים בה, והופכים כמה משכונותיה לגיהינום.

המשטרה נראית חסרת אונים. גם השלטונות. עד כדי כך, שהנשיא איים להתערב. כהרגלו - איום בטוויטר שלא בהכרח מוביל למעשים. ״אם שיקגו לא תתקן את הטבח שמתחולל בה... אשלח כוחות פדרליים״, כתב הנשיא בסוף חודש ינואר, וקינח, כמקובל, בסימן קריאה.הוא לא שלח כוחות. לא הייתה לו סיבה. את העקיצה כיוון היטב לא רק לעיר שאכן סובלת מעלייה דרמטית במספר תקריות הירי ומעשי הרצח, אלא גם ליריב פוליטי שנעים לתקוף: ראש העיר רם עמנואל. מי שהיה ממקורבי הקלינטונים בשנות ה–90, ואחר כך מאנשיו של ברק אובמה. מי שהודיע שיתנגד למדיניות ההגירה של טראמפ, ויפריע לממשל לממש אותה ככל שיוכל. שני פוליטיקאים עם אגו גדול, ופה גדול עוד יותר. טראמפ החליט לעשות משיקגו דוגמה ומופת לכל מה שמקולקל באמריקה. עמנואל קורא לזה ״פייק ניוז״. אבל קולות הירי מפריעים לו להעביר את המסר.

הגנגסטר הצעיר יאמי

האם פייק? כרגיל, התשובה מורכבת. אבל הנה מה שאין עליו ויכוח: בשנתיים האחרונות נרשמה עלייה חדה במספר התקריות האלימות בשיקגו. עלייה לא לגמרי מוסברת. אומנם יש ערים נוספות שנרשמה בהן עלייה (נתוני 2016): ממפיס, טנסי. קליבלנד, אוהיו. מילווקי. סאן פרנסיסקו. אלא שאלה ערים קטנות בהרבה משיקגו. ערים שהעלייה שנרשמה בהן איננה מדגדגת מספרית את מה שמחוללת עלייה בעיר גדולה באמת. ומה עוד לא נתון לוויכוח? יש ערים אלימות משיקגו באמריקה. סנט לואיס במיזורי בראשן, ואחריה בולטימור ודטרויט וניו אורלינס. מכל מאה אלף תושבים בסנט לואיס נרצחים כמעט 60. מכל מאה אלף בשיקגו רק 28. מצב האלימות בשיקגו איננו חסר תקדים - גם על זה אין ויכוח. בשנות ה–90 היה גרוע יותר.

בשנות ה–90 נרשמה בשיקגו תקרית שהחרידה את דעת הקהל האמריקאית. רוברט סנדיפר, שכונה ״יאמי״, גויס לכנופיית ״התלמידים השחורים״ כשהיה בן 11. בקיץ 1994 שלחו אותו מפקדיו בארגון להרוג כמה יריבים. יאמי הצטייד באקדח תשעה מילימטר ופתח באש. בטעות הרג גם ילד בן 14, שייבון דין. הרצח גרר תשומת לב, וכנופיות לא אוהבות תשומת לב. ראשי הארגון חששו שיאמי ייתפס וילשין. לכן נקטו פעולה מונעת. שניים מאחיו של יאמי, בני 14 ו–16, שכנעו אותו להיכנס איתם למעבר תת–קרקעי, הורידו אותו על הברכיים וירו בו פעמיים באחורי הראש. הם נתפסו והורשעו. ״התלמידים השחורים״ לא הצליחו להימלט מתשומת הלב.

הנה, אנחנו מתקרבים למהות התעלומה הנוגעת לאלימות המתחדשת בשיקגו. תשומת הלב שגררו אירועים כמו סיפורו של הגנגסטר הצעיר יאמי הניעו את השלטונות לנקוט פעולה נחרצת יותר למיגור הפשע.

לקראת סוף שנות ה–90 נרשמה ירידה חדה בגרף האלימות באמריקה. כמובן, זה הזמן שבו התחוללה המהפכה המפורסמת של רודי ג׳וליאני בניו יורק. אבל ג׳וליאני לא היה ראש העיר היחיד שהצליח להביא את עירו להישגים בזירת המלחמה באלימות. שיעור הפשע ירד בניו יורק, וירד בכל אמריקה, גם בלוס אנג׳לס, גם בשיקגו. הרחובות נעשו בטוחים יותר, המצב הכלכלי השתפר. המשטרה ותובעים שחברו אליה לפעילות נמרצת הצליחו לשים את היד על כמה כנופיות מרכזיות שמוטת השליטה שלהן בעיר רחבה. כנופיות כמו זו של לארי הובר, שמרצה כעת שישה מאסרי עולם בכלא שמור במיוחד בקולורדו - ושהחבורה שהנהיג, ״תלמידי הגנגסטר״, איבדה את כוחה.

למבצע שחיסל את הארגון שלו קראו ״מבצע כאב הראש״, והוא הוביל להרשעתם של כמה עשרות עבריינים מסוכנים. היו עוד הרבה מבצעים כאלה. ובשיקגו נרשמה התמתנות של ענף מרכזי בעיר. לא שהפשע מוגר. לא שהפושעים נעלמו. אבל המספרים נראו קצת יותר טוב. לא 600 הרוגים בשנה אלא 400. עד שבאה 2016 - שנה מקוללת. 762 הרוגים, ממש כמו בימים הרעים. 3,550 תקריות ירי, שהיו בהן 4,331 נפגעים. רוב הנפגעים: שחורים. רוב הנפגעים: בני עשרה.

כשבערים הגדולות האחרות, כמו ניו יורק ולוס אנג׳לס, המספרים נשארו נמוכים יחסית - בשיקגו התחולל מהפך. עלייה של 26% במספר גניבות הנשק, עלייה של 43% במספר תקריות הירי. עלייה של 31% בשיעור מעשי הרצח לא באמצעות נשק חם. עלייה של 61% בשיעור מעשי הרצח באמצעות נשק חם.

נשק חם הוא מקום שמתאים לפתוח בו בדיון בשאלה למה שיקגו. למה דווקא העיר הזאת חזרה לסורה, אחרי כמה שנים שנרגעה קצת. הנה תשובה פשוטה: בשיקגו קל יותר להשיג כלי נשק מאשר בניו יורק, ויש פחות שוטרים שיחרימו אותו. למה קל יותר: קודם כל כי החוק קצת מתירני יותר, אבל עוד יותר מזה, משום ששיקגו קרובה לאזורים - בעיקר אינדיאנה - שבהם נשק זמין יותר. כך, הפער בין ניו יורק לשיקגו במספר מעשי הרצח שאינם באמצעות נשק חם קטן למדי. לעומת זאת, הפער במספר מעשי הרצח באמצעות נשק חם גדול ומשמעותי. ועוד: בניו יורק יש יותר שוטרים לכל מאה אלף תושבים. השוטרים הללו מרתיעים את העבריינים, ומאפשרים לאזרחים להרגיש בטוחים גם מבלי שיישאו נשק.

בשיקגו, בהיעדר שוטרים, אזרח מודאג צריך לחשוב פעמיים כיצד יגן על עצמו. ג׳נס לודוויג מאוניברסיטת שיקגו קורא לזה בפשטות ״מרוץ חימוש״. תושב רואה תושב אחר נושא נשק, אז גם הוא רוצה לשאת נשק. ואז השלישי רואה שניים עם נשק, וגם הוא רוכש נשק. ויליאס סמפסון מאוניברסיטת דה–פול מזהיר שלצעירים של שיקגו ״קל יותר להשיג נשק מאשר להשיג עבודה״.

ומצד שני, כן הייתה ירידה ברמת האלימות בשנות האלפיים, אז למה היא חזרה? אנדרה המלין, שגדל בדרום שיקגו, היה חבר בכנופיה, ומשמש היום כאחד משומרי ראשו של שחקן הכדורסל דריק רוז, חושב שהבעיה היא זמן פנוי. לצעירים של דרום שיקגו פשוט אין מה לעשות.

זו תיאוריה אחת מרבות מאוד. זמן פנוי, סמים, אלכוהול, מסורת של אלימות, מתחים בין גזעים. הפסיכיאטר קרל בל מייחס את רמת האלימות הגבוהה, בעיקר בשכונות של שחורים, לשתייה של אמהות בהריון. התינוקות נולדים כשהם סובלים מחשיפת יתר לאלכוהול שמשפיעה על היכולת שלהם להתמודד עם חיים של מתח בהמשך הדרך.

אחרים נסמכים על דוח של משרד המשפטים האמריקאי ומדגישים את השפעתה המזיקה של האלימות המשטרתית הנמשכת, ששחקה את אמונם של התושבים השחורים, וקלקלה את האפשרות לשיתוף פעולה במלחמה לבלימת הכנופיות. בלט לרעה הירי בלאקוון מקדונלד, נער שחור, שהריגתו גררה את חקירת משרד המשפטים וחשפה את השקרים וניסיונות הטיוח של האירוע שהביא למותו.

כמו במזרח התיכון

מה שברור, בשיקגו התקבעה שגרה של ירי. אנשים צעירים יורים בלי לחשוב הרבה. מי שנפצע נפצע, מי שנהרג נהרג, מי שנתפס נתפס, החיים ממשיכים. בשנה שעברה הציעו כמה חוקרים תיאוריה מהפכנית, מטלטלת: דווקא ההצלחה במלחמה נגד הכנופיות המאורגנות של שנות ה–90 היא שהביאה את גל האלימות הנוכחי. פרופ' לנס ויליאמס, שהיה מכותביו של ספר על אנשי הכנופיות, משוכנע שזאת הבעיה: ״אתה מאבד את ההנהגה, וזה הופך לכאוס״.

בעצם, כפי שהסכים חוקר אחר, זה דומה למדי למה שאפשר לזהות במזרח התיכון. דומה למדי למה שקרה בעיראק ובסוריה כאשר הנהגה חזקה - גם אם ברוטלית ורצחנית בעצמה - פינתה את מקומה לכאוס, מלחמת הכל בכל.

זה מה שקורה היום בשכונות הקשות של שיקגו. מספרן של הכנופיות הגדולות ירד, מעמדם של גנגסטרים מטילי אימה, שיכלו גם להגיע ביניהם לסיכומים שיכובדו על ידי כולם, נשחק. מי שנשאר בפינת הרחוב הם שחקנים קטנים יחסית. שחקנים רדופים, שמסתכלים כל רגע מאחורי גבם מאימת השחקנים בפינת הרחוב הסמוכה, וממהרים לירות בכל עת שמסתמן איום על הטריטוריה שלהם.

וואלס ״האליגטור״ ברדלי, חבר לשעבר בכנופיית גנגסטרים מפוארת שירדה מגדולה, אמר למגזין ״סלייט״ שזאת הבעיה. ״בימים ההם, אם הייתה אלימות, הם היו נלחמים על משהו - היו נלחמים על אזור שליטה למכירת סמים. האלימות שאתם רואים היום מונעת בעיקר על ידי גישה״. כלומר - רצון לשמור על הכבוד, להפגין גבריות, להיות קשוח. אין מטרה לאלימות מלבד לא להפגין חולשה. כל אחד, בכל רגע, בכל מקום, עלול לפתוח באש.

במילים אחרות: הייתה אלימות שהיה בה סדר. אלימות קשה, אבל מובנת. אחר כך באה המשטרה, ובאה הבולשת, והרגיעה אותה. זיהתה את הסיבות, זיהתה את הגורמים, והעלימה אותם מהשטח. זה הועיל לכמה שנים, אבל אז האלימות חזרה והרימה ראש, אלא שהפעם במתכונת חדשה. במקום אלימות של כנופיות גדולות - אלימות של קבוצות קטנות ושל יחידים. בדיוק כמו טרור של יחידים, זו אלימות שקשה יותר לזהות מראש ולסכל.

וכמובן, לא כולם מקבלים את התיאוריה הזאת, וגם בקרב מי שמקבלים אותה יש ויכוח על המסקנות. רונלד סייפר, שהיה התובע הנחוש שהביא להרשעתו של לארי הובר מ״תלמידי הגנגסטר״, אומר שזה לא משנה. רשויות החוק לא יכולות לקבל החלטה שמשמעותה לתת לכנופיות הגדולות לשלוט כדי שלא יבוא במקומן כאוס. את הכנופיות צריך לחסל, וצריך למצוא דרך להתגבר על הכאוס. אנדרו פפכריסטוס מאוניברסיטת ייל מציע לחזור למספרים: הנה תזכורת - הם היו גבוהים עוד יותר בשנות ה–90. כך שמתברר שבכל זאת האלימות הממוסדת רצחנית יותר מהאלימות המזדמנת.

ירי אידיאולוגי

ובלי ויכוחים אידיאולוגיים אי אפשר. אלה מזינים כל דיון על המלחמה הנדרשת בפשע הגואה בעיר. משמאל יאמרו: הכל בגלל היחס המפלה כלפי שחורים, ובגלל ההחלטה לפנות שכונות שלמות, להרוס אותן ולפנות את תושביהן במסגרת פינוי ובינוי במקום אחר, כדי לבנות רבי קומות לעשירים. אנשים שעוברים ממקום למקום מאבדים את תחושת הקהילה, תלושים מחיבור שיכול לעזור להם לא ליפול ברשת של הכנופיות.

שטויות, משיבים מימין. כל מה שצריך זה תוספת שוטרים, תוספת אכיפה, ולהפסיק לספק הצדקות למניעי הפושעים. כנופיות היו גם לפני הפרויקטים של פינוי בינוי. כנופיות נעלמו כשבאו שומרי החוק.

אבל בינתיים הם לא באים. לא מספיק. עובדה, כך נראו שלושה ימים באפריל: 17 בחודש, פצוע בן 24 בווסט גארפילד פארק. 18 בחודש, צעירה בת 25 בניר ווסט סייד. באותו יום, צעיר בן 25 בניו סיטי. ועוד באותו יום, בת 22 בניו סיטי, בן 18 בווסט גארפילד פארק, בן 17 בדאגלס, פצוע באינגלווד, בן 32 במקינלי פארק, בן 36 בווסט טאון, בן 30 בווסט טאון, בן 20 באפטאון, בן 19 בצפון לונדייל, בן 19 בווסט לון, בן 20 באוסטין ובת 22 ברוזלנד. למחרת, 19 בחודש, בן 28 בארמור סקוור, ועוד אחד - גיל לא ידוע - בארמור סקוור, בן 20 בווסט פולמן, בן 17 באיסט גארפילד פארק, בן 39 בהומבולדט פארק ואישה בת 55 באוהייר.

אפשר להמשיך: ברביעי שעבר, 26 באפריל, התברר בבית המשפט סיפורם של שני נהגים שהתגלעה ביניהם מריבה על הכביש המהיר מספר 88. האחד נהג סמיטריילר, השני נהג גרר. כמה קילומטרים של ניסיונות עקיפה, צפירות, קללות, ובסוף יריות. נהג הגרר, אנטוני טילמון, ירה למוות באדוארדו מונוז, נהג הסמי.

בינתיים, הרופאים בבתי החולים אומרים שקשה להם לעמוד בעומס הרגשי של הטיפול הבלתי פוסק בפצועי ירי. והתוכניות לטיפול בבעיה מצטברות על המדף. אולי יועילו. כבר בתחילת השנה התקבלה החלטה לשלוח שוטרים כדי שיחפשו נשק, יחרימו נשק. בינתיים, התוצאות לא לגמרי משכנעות. מסמך בן 12 עמודים המפרט את האסטרטגיה המשטרתית להורדת רמת האלימות מתמקד במודיעין המפורט והמיידי הנדרש על מיקומם ומעשיהם של כמעט 1,500 חברי כנופיות הנחשבים מועדים לפתוח במעשי אלימות. בהדרכת מומחים ממשטרת לוס אנג׳לס הוקמו בשיקגו חדרי מצב אזוריים האמורים להגיב במהירות כאשר יש תקריות.

ולצד התוכניות הללו, קצרות הטווח, יש ניסיון למסד גם תוכניות ארוכות טווח שיאפשרו לילדים ולצעירים בשכונות אלימות להעסיק את עצמם בדברים מועילים יותר מחברות בכנופיות ומכירת סמים.

מתי כל זה יביא לתוצאות? אין מי שמוכן להתחייב. 2017 מסתמנת כשנה גרועה כקודמתה - אם לא גרועה ממנה. שיקגו אומנם אינה מוסול, כתב בעל טור באחד העיתונים בעיר, אבל בלילה, למשמע קולות הירי, אפשר לפעמים להתבלבל.