סקס, סמים ואמביציות פוליטיות: הסודות של אובמה נחשפים

גם לדיוויד מראניס הייתה חברה. ואולי זה פשר האיבה ההדדית בין הביוגרף של אובמה מלפני ארבע שנים לביוגרף של אובמה מלפני כמה ימים. גם לדיוויד מראניס הייתה חברה, אבל יש חברות ויש חברות. יש כאלה שמגלות רק טפח, ויש כאלה שחושפות הכל. יש כאלה שמספקות זנב של רכילות, ויש כאלה שפותחות צוהר מהסוג של בית “האח הגדול”.

מראניס כתב ופרסם ביוגרפיה של הנשיא לשעבר ברק אובמה לפני כמעט חמש שנים, כשאובמה עוד היה נשיא. את הכותרות על גילויים חדשים קיבל בזכותה של אחת, ז’נבייב קוק, חברה לשעבר של אובמה, שאפשרה למראניס לצטט מה כתבה ביומניה בעת שהשניים היו בני זוג. הם נפגשו במסיבת כריסמס ב־1983. היא הייתה מבוגרת ממנו מעט, בת 25 באותה העת. “איך הוא כבר כל כך זקן, בגיל 22?” כתבה ביומנה. ומראניס ציטט ופרסם.

עכשיו מראניס במלחמה. “דיוויד גארו, מחבר הביוגרפיה החדשה של אובמה” - כך צייץ בטוויטר לפני כמה ימים - “הוא המתחרה המרושע והבלתי נעים ביותר שנתקלתי בו אי פעם”. הנה, הגענו לעניין עצמו: ביוגרפיה חדשה של אובמה, שגם מחברה מצא חברה לשעבר של הנשיא לשעבר. חברה עם סיפור מעניין יותר מזה של ז’נבייב קוק. עסיסי יותר. שערורייתי יותר.

קוראים לה שילה מיושי־ג’אגר. היא פרופסור ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת אוברלין. זאת החברה של הביוגרף גארו, שלא רק זוכרת את אובמה כחושני וכמרוחק לעתים, כמסוגר וכשאפתן - כמו כל שאר החברות. היא זוכרת גם כיצד הציע לה נישואים, פעם ועוד פעם, וגם טוענת שהצעת הנישואים לא מומשה בגלל החתירה של אובמה לפסגה. בשלב מסוים הוא הבין שהוא צריך אישה שחורה, כדי להתקדם בפוליטיקה המגזרית של שיקגו ומעבר לה. היא הייתה חברה ממוצא הולנדי־יפני שעוסקת באנתרופולוגיה - כמו אמו של אובמה - ועל כן נראתה לו מתאימה פחות, ייצוגית פחות. ניכר במחבר, ובחברה שראיין, שאינם רואים את הבחירה של אובמה בקריירה על חשבון הלב בעין יפה.

תמיד סיפור מרתק

גארו הוא ביוגרף ארכני. כמעט 1,500 עמודים מחזיק ספרו. קשה לראות למי תהיה עוד אמביציה לכתוב על אובמה בשנים הקרובות, אחרי שכל כך הרבה כבר נכתב. היה דיוויד רמניק, עורך “הניו יורקר”, שכתב את “הגשר”, המתמקד בזהותו השחורה של אובמה (החברה ז’נבייב קוק טענה שכאשר הכירה אותו “לא הייתה בו עצם אחת שחורה”, והחברה מיושי־ג’אגר מאשרת במידה רבה את הטענה הזאת: אובמה נעשה שחור מכוח החלטה, ובשלב לא לגמרי מוקדם בחייו). אחריו בא הספר של מראניס. ועכשיו גארו.

בין לבין היו, כמובן, עוד ספרים רבים: ספרים פוליטיים שסקרו את הקמפיין הראשון ואת הקמפיין השני, ספרים שאיגדו את נאומיו. ספרים שתקפו אותו, וכאלה שהיללו אותו. אובמה הוא נשיא של הרבה מילים. בראשן, כמובן, המילים שלו עצמו. שני רבי המכר שכתב “חלומות מאבי” (שתורגם לעברית, כמו גם ספרו של רמניק) ו”האומץ לקוות” נמצאים גם היום על המדפים. הראשון שבהם הוא ספר מוצלח מאוד, גם אם בדיעבד התברר שחלק ניכר ממה שכתוב בו לא מתאר במדויק את חייו של אובמה כפי שהיו באמת. אובמה לא כתב אוטוביוגרפיה של החיים שחי - הוא כתב את האוטוביוגרפיה שהתאימה לחיים שרצה לחיות.

גארו מתאר בספרו החדש את החיים האלה בפרטנות, לעתים מייגעת. ספרו מגיע בעצם עד לבחירות 2008 – הרגע שבו הגשים אובמה

את חלומו להיעשות נשיא. ומתברר שזה היה רגע שחלם עליו זמן רב. מגיל צעיר ממש פיתח את הרצון להגיע לצמרת הפוליטית. תחילה חלם בקטן יותר, אולי ראש העיר שיקגו, אולי סנאטור – כפי שאכן נעשה – אבל עד מהרה זיהה שיוכל להגיע גבוה יותר. כבר ב־1987, כשרונלד רייגן עוד ישב בבית הלבן, אובמה כבר הרהר באפשרות הזאת.

גארו הקדיש תשע שנים מחייו לפרויקט הארוך הזה. הוא ראיין יותר מ־1000 איש ואישה. עבודה מפרכת בהתחשב בכך שאינו מחבב את מושא כתיבתו. אובמה שלו הוא אדם שרוצה להגיע למעלה, אבל לא בדיוק יודע למה. שמוכן להקריב הרבה למען מטרתו, כולל דברים שהדעת אינה סובלת – כמו החברה שהתכוון להינשא לה. גארו נסמך על עדותה של החברה הזנוחה, כדי להאיר מחדש את הנשיא לשעבר באור לא מחמיא. הראיונות הנרחבים והפרטים העסיסיים שסיפקה לו מאפשרים לספר הזה לזכות בתשומת לב רבה, אך הם גם נקודת

תורפה מרכזית שלו. המבקרת של “הניו יורק טיימס” כתבה שמדובר במאהבת לשעבר “כועסת ופגועה”, שגארו מנסה למצוא בדבריה מפתח לפענוח מחדש של דמותו של הנשיא; מפתח שהדלת הנעולה שהוא מתאים לה לא מסתירה בעצם שום דבר שלא ידענו קודם.

וכמובן, ישנו גם הקרב של גארו נגד הביוגרפים הקודמים. בעיקר הקרב נגד מראניס, שהזכיר את קיומה של מיושי־ג’אגר, אך לא סיפר את סיפורה המלא - או לפחות את גרסתה שלה לסיפורה המלא. גארו נחפז משום מה להשמיץ את קודמיו ולהסביר מדוע אינם ראויים למחמאות על עבודתם. זה מעשה לא מקובל, גם לא קולגיאלי ובעיקר מיותר. הטון הביקורתי שהוא נוקט כלפי אובמה מצטרף לרשעות הזאת ומאירה אותו עצמו באור לא לגמרי חיובי.

וישנו הסיפור של אובמה, כמובן. אפשר להאריך בו יותר ופחות, ואפשר לפרט יותר או פחות, אבל זה סיפור מרתק תמיד. כבר באוטוביוגרפיה החצי־בדיונית שלו - דיוויד רמניק מוכיח כבר ב”הגשר” שחלק ניכר ממה שנכתב ב”חלומות מאבי” אינו מדויק - אובמה מתאר כיצד פשט את עורו של “בארי”, הבחור החצי לבן ונטול השורשים, ולבש את עורו של “ברק”, גבר אמריקאי שחור, בעל תודעה פוליטית מגובשת. הפרשנות על חשבון המתבונן: רוב כותבי הביוגרפיות הקודמים של אובמה ראו בזה התגלמות של התבגרות מאוחרת, ראויה לכבוד, אך הכותב של הביוגרפיה החדשה רואה בזה העמדת פנים צבועה להשגת מטרות אישיות.

וכן, הוא השתמש בקוקאין. כבר ידענו. אבל עכשיו מתברר שהשתמש קצת יותר מכפי שהודה. וכן, יש בספר החדש גם כמה סיפורים על חיי המין הפעילים שלו, בהם עדויות ממי שהיו בחדר הסמוך ושמעו. מעניין יותר הפרק המתאר בפירוט כיצד הצליח אובמה באחת מקפיצות המדרגה החשובות בקריירה שלו: המינוי לעורך המגזין המשפטי של אוניברסיטת הרווארד. גארו מתאר כיצד עובדיו השחורים של המגזין התחבקו ודמעו לשמע הבשורה. בעצם, תיאור מוקדם ומצומצם של מה שאירע באמריקה כמה עשורים לאחר מכן, בעת שאובמה נבחר למשרה רמה עוד יותר, יוקרתית עוד יותר, והמונים שחורים התחבקו ודמעו ברחובות שיקגו.

ויש בספר עב הכרס הזה עוד עמודים רבים, שמלמדים עד כמה אובמה המוקדם דומה לאובמה המאוחר. כבר בימיו באוניברסיטה הצטיין ברטוריקה משובחת ולפעמים מייגעת. “בבית הספר למשפטים הדבר היחיד שהייתי מצביע בעדו זה שאובמה ישתוק כבר”, תיאר סטודנט עמית את הנשיא לעתיד באוזניו של הביוגרף. אובמה נטה למליצות כנראה כבר אז ואהב להשמיע את קולו כבר אז והאמין בכוחן של מילים לשנות את המציאות כבר אז. גארו טוען שסטודנטים שלמדו עם אובמה השתעשעו ב”אובמנומטר” – מעין גרף שנקרא על שמו, ושעליו דורגה רמת היומרנות של הדוברים שלמדו איתו.

לספק את הסחורה

רק מעט יותר משלושה חודשים חלפו מאז עזב אובמה את הבית הלבן, ושיעורי התמיכה בו גבוהים למדי – קרוב ל־60%. דונלד טראמפ יכול בינתיים רק לחלום על תמיכה כזאת. אבל הקרב על מורשת אובמה לא נגמר כשסיים את תפקידו, הוא רק החל. בשבוע שעבר ביטל בית הנבחרים את הישגו העיקרי של הנשיא לשעבר במדיניות הפנים - חוק ביטוח

הבריאות הממלכתי (אם כי חלקים ממנו יישארו על כנם גם בחוק החדש). חודש קודם לכן הוחזר הסדר, ובית המשפט העליון שוב נוטה לקוטב השמרני. בין לבין התברר שהסכם הנשק הכימי עם בשאר אסד היה בדיחה, ושטראמפ מוכן לשלוח טילי טומהוק במקום שאובמה הסתפק בקווים אדומים שמעולם לא מימש.

הזיכרון המתעמעם במהירות של ימי אובמה כבר מאפשר לדיון על כהונתו לעבור לשלב הבא. אובמה עצמו יישא דברים בפומבי השבוע, בפעם הראשונה מאז סיים את תפקידו. הביוגרפיה תהדהד עוד קצת ותתפתח לוויכוח על הפרשנות הנכונה של אישיותו. וכמו בפעם הקודמת הספר החשוב באמת יהיה זה שכותב הנשיא לשעבר עצמו.

הנשיא יידרש למאמץ כדי לספק להמונים סחורה שתעורר בהם עניין. הוא יידרש לספק סחורה שתאפשר לבית ההוצאה לאור להחזיר את המקדמה שישלם על שני הספרים – של ברק ושל רעייתו מישל – יותר מ־60 מיליון דולר. הוא יידרש למשוך תשומת לב בעידן שבו רק אדם אחד מצליח למשוך אליו תשומת לב – האיש שירש את אובמה בבית הלבן. הנה סיבה לגחך: מתברר שאובמה אולי, פעם מזמן, התלבט אם כן או לא להמשיך ביחסיו עם חברה שלא לגמרי התאימה לתוכניות הפוליטיות שלו. פעם זה היה סיפור שאולי אפשר היה להחשיב כמזעזע. אבל בעידן של טראמפ זה נשמע סיפור כמעט רומנטי, כמעט תמים.