כול להיות שפשוט נגמרה לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הסבלנות. יכול להיות שאחרי שהחזיק את עצמו יפה, גם בערב הסעודית גם בישראל, נגמר לו הכוח. או שאולי זו הייתה כוונתו מלכתחילה. להתנהג יפה עם הסעודים, להתחבב על הישראלים, להתכתש עם האירופים. אולי החליט שלעשות ההפך מברק אובמה זה בדיוק הדבר הזה: להסתדר עם מי שאובמה ממש לא הסתדר איתו ולריב עם מי שעדיין רואה באובמה מנהיג ראוי לחיקוי.
לא שהאירופים תמיד הסתדרו עם אובמה. לא שלא היו חיכוכים בין אובמה לבין הצרפתים ובין אובמה לבין הגרמנים. אבל את אובמה אהבו הבוחרים באירופה והעריכו המנהיגים באירופה. טראמפ מזעזע אותם. מטריד אותם. כך עשה בשבוע שעבר כאשר נפגש עם מנהיגי אירופה. כך עשה כאשר התברר להם שמה שראו במערכת הבחירות - טראמפ חובט באירופים, מגנה אותם, מזלזל בהם, מאיים עליהם - לא היה רק רטוריקה של קמפיין, אלא תפיסת עולם.
מה טראמפ רוצה מהם? קודם כל הוא רוצה לאזן את דף ההוצאות וההכנסות. בשמונה השנים האחרונות, אמר למנהיגי אירופה, אמריקה הוציאה על ביטחון יותר מכל מדינות נאט”ו האחרות ביחד. הוא לא מקבל את המשוואה הזאת כסבירה. מדינות אירופה אינן מדינות עניות, הן אינן מדינות הנזקקות לסיוע כלכלי, אך משום מה הן אינן תורמות את חלקן לשימור הברית האטלנטית המגנה על ביטחונן. טראמפ רוצה שיזרימו כסף לביטחון, אם רצונן שאמריקה תמשיך לערוב לביטחונן. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הבינה את המסר היטב וחלקה אותו עם בוחריה לאחר סיום ביקורו של טראמפ. “הזמנים שבהם יכולנו לסמוך לגמרי על אחרים במידה מסוימת עברו”, אמרה.
מחויבות על תנאי
הברית האמריקאית־אירופית כפי שהכרנו אותה נרקמה לאחר מלחמת העולם השנייה. זו הייתה ברית מערבית, שמטרתה בלימה של שאיפות ההתפשטות הסובייטית. זו הייתה ברית של חלשים יחסית - האירופים - הנשענים על מעצמת־העל - ארצות הברית. במסגרת הברית הזאת התפתחו יחסים כלכליים, התפתח דיאלוג אסטרטגי, התפתחה תרבות פוליטית. והיו בה, כמובן, עליות ומורדות. האירופים התרגזו מעת לעת על הפטרון האמריקאי ומרדו בו. האמריקאים נאלצו לסבול, מעת לעת, את עוויתות המרד האלה, ולטפל בהן בסלחנות המתבקשת. אבל הגרעין נשמר: אמריקה ערבה לביטחונה של אירופה וראתה בו אינטרס ראשון במעלה.
סופה של המלחמה הקרה זרע את ניצני המשבר ביחסים. לברית האנטי־סובייטית לא נשארה מטרת קיום ברורה ונהירה כפי שהייתה קודם לכן. אבל התרבות הפוליטית שהתפתחה אפשרה את המשך היחסים הטובים וזיהוי מטרות משותפות אד־הוק. בשנות ה־90 שיתפו האמריקאים והאירופים פעולה בנטרול המשברים ביוגוסלביה. בתחילת שנות האלפיים הסכימו על ההכרח לטפל בבסיס הטרור באפגניסטן. בימי אובמה נרתמו למלחמה לא מוצלחת במיוחד בלוב.
אבל ככל שחלפו השנים נשחקה המוטיבציה של האירופים, בעיקר גרמניה וצרפת, לעשות כרצונה של וושינגטון. ככל שחלפו השנים החלו אמריקאים לרטון על כפיות הטובה האירופית. דיוויד פרום, שכתב ב”אטלנטיק” על ביקורו של טראמפ באירופה והגדיר אותו “קטסטרופה”, מזהה את נקודת השבר בשנת 2003, במחלוקת בין ג’ורג’ בוש לבין הקנצלר גרהרד שרודר. זה הרגע שבו חדלו הגרמנים לקבל את עמדת ההנהגה האמריקאית. ייתכן שהשבוע שעבר יירשם כנקודת משבר חמורה נוספת.
מה עשה טראמפ באירופה בשבוע שעבר? מי שעקב אחרי החדשות לא יוכל לשכוח את לחיצת היד הארוכה והמוזרה של טראמפ עם נשיא צרפת הנכנס עמנואל מקרון. לפיתה הדוקה, כואבת, כמעט קומית בפרימיטיביות המאצ’ואיסטית שלה. אבל דברים אחרים, מהותיים, היו חשובים יותר: טראמפ גער באירופים על השקעת החסר שלהם בביטחון, סירב להתחייב שיתמוך בהסכם פריז בעניין ההתחממות הגלובלית, אמר על הגרמנים שהם “רעים, מאוד רעים”, משום שיש להם יותר מדי כסף בקופה, וגם משום שהם מוכרים יותר מדי מכוניות באמריקה (טראמפ אינו שבע רצון מכלכלתה החזקה של גרמניה ומהאופן שבו היא משפיעה על כלכלת אמריקה).
ואולי המשמעותי מכל: טראמפ נמנע מהתייחסות לסעיף 5 באמנת נאט”ו, המחייב כל מדינה מ־28 החברות בארגון לצאת להגנתה של כל מדינה אחרת במקרה של מתקפה נגדה. טראמפ - כך לפחות פירשו זאת ראשי המדינות החברות בנאט”ו - אינו רואה את עצמו מחויב. על פי תפיסת עולמו, המחויבות היא על תנאי בלבד, והתנאי הוא תנאי כלכלי: מדינה שלא תתרום את חלקה - כפי שהנשיא האמריקאי מבין אותו - לביטחון המשותף, לא תיהנה ממטריית ההגנה האמריקאית.
ייתכן שזו באמת תפיסת עולם. ואגב, היא גם לא בהכרח מופרכת. ייתכן גם שזה מהלך פוליטי. הדימוי של נאט”ו אומנם נמצא בקו עלייה באמריקה בשנים האחרונות, אבל בוחריו של טראמפ הם מי שמתייחסים בחשדנות מסוימת לברית הזאת. מקרב המצביעים הדמוקרטים, ל־78% יש דימוי חיובי של נאט”ו. מקרב המצביעים הרפובליקנים שהעלו את טראמפ לשלטון, רק ל־47% דימוי חיובי של נאט”ו. במערכת הבחירות כינה טראמפ את הברית “מיותרת” – ברית שמיצתה את עצמה. אחר כך, כנשיא, ריכך את עמדתו. אבל הפסגה בשבוע שעבר לימדה שטראמפ של הבחירות היה כנראה אותנטי יותר מזה שלאחר הבחירות.
רוב האמריקאים סבורים שבמקרה של עימות בין אחת ממדינות נאט”ו לבין רוסיה, על ארצות הברית מוטלת החובה להגן על בעלת הברית שלה. בוחריו של טראמפ הם אלה שרואים ברוסיה, האיום המרכזי על מדינות בנאט”ו, איום משמעותי גם על אמריקה. גם רוב ההולנדים, הפולנים, הקנדים, אפילו הצרפתים – אם כי לא ברוב גדול – מוכנים לתרום את חלקם במקרה של עימות מול הרוסים. אבל הגרמנים לא סבורים כך. 53% מהם מתנגדים להצטרפות גרמנית למלחמה נגד רוסיה. אם טראמפ נחשף לנתון הזה, אפשר להבין מדוע אינו שש להתחייב בעצמו שיגן על גרמניה במקרה של עימות.
“תייר שיכור"
הרבה אירופים, הרבה אמריקאים, מושקעים בברית הצפון־אטלנטית. הרבה מהם נחרדו כאשר התבררו תוצאות הביקור של טראמפ ביבשת הישנה. “תייר שיכור”, כינה אותו, בעילום שם כמובן, פקיד במשרד החוץ האמריקאי. נשיא צרפת אמר שטראמפ נקט “דיפלומטיה של עלבונות פומביים” והשווה בין הנשיא האמריקאי לוולדימיר פוטין ולנשיא טורקיה ארדואן. סגנונו האקלקטי של טראמפ, והעובדה שהוא מתקשה לנסח בלשון בהירה תפיסת עולם שאפשר להבין, מקשה, כמובן, על פענוח משמעותה של הפסגה הכושלת בשבוע שעבר. האם זו הייתה התפרצות שמשמעותה מוגבלת או ביטוי לשבר עמוק? טראמפ, כך נדמה, הוא הנשיא האמריקאי הראשון זה 70 שנה שאינו מעוניין באירופה חזקה יותר. הוא הנשיא האמריקאי הראשון שמבטא התנגדות לעצם הרעיון של איחוד אירופי.
כשהבריטים החליטו לפרוש מהאיחוד, טראמפ שיבח אותם. יהיה להם “טוב יותר” מחוץ לאיחוד, אמר על הבריטים ביותר משמץ של שמחה לאידם של מתנגדי הפרישה. ברור שהאיחוד מרתיע אותו, מעצבן אותו. על השאלה מדוע זה המצב אין תשובה לגמרי ברורה: אולי משום שהוא רואה באירופה המאוחדת מתחרה כלכלית פחות נוחה. אולי משום שהאיחוד נראה לו מסורבל ובלתי יעיל ובלתי מובן. אולי משום שהאיחוד מייצג בעיניו את כל מה שאינו אוהב בצדקנות האליטיסטית של הליברלים האירופים.
לאן כל זה מוביל את הברית הצפון־אטלנטית? ברור שלא היה לה שבוע מוצלח. ברור שהצל שמטיל טראמפ על היחסים ישפיע על הפוליטיקה הפנים־אירופית של השנים הקרובות. מרקל אומרת שאי אפשר לסמוך עוד על האמריקאים? ייתכן שטראמפ רואה בזה הישג. זה מה שרצה - שהגרמנים יזיזו את עצמם ויתחילו לדאוג לביטחונם שלהם. מקרון מתלונן על הברוטליות האמריקאית? אולי גם מזה טראמפ מרוצה. מקרון לא יוכל לתת לגרמניה להיות הכוח הדומיננטי באירופה ויידרש להקצות גם ממשאביה של צרפת לחיזוק הביטחון.
מי עוד מרוצה מהמסר ששלח טראמפ? מנהיג רוסיה, ולדימיר פוטין, מן הסתם מרוצה. הוא האיום המרכזי על מדינות במזרח אירופה. הוא יהיה הנהנה המרכזי אם ייפערו סדקים בברית המכוונת לבלום אותו. הנה, חזרנו לטראמפ ולפוטין, שעל הריקוד המוזר שהם רוקדים עוד לא נאמרה המילה האחרונה.