"מֶכָּה של האמנות המודרנית": כך הפך הגרפיטי לדרך המחאה הפופולרית בעולם

מה לגבי עבודות לאומניות וניאו־נאציות?
"אני לא ראיתי. יש פה רגישות מאוד גבוהה לזה. שמעתי גם שיש איזו סבתא, שהיא מין קוריוז מקומי, שדואגת למחוק דברים כאלה".

מסוכן כאן?
"אני לא מרגישה מסוכנות, לא באזורים של מהגרים ולא באזורי חיי הלילה. נכון שאפשר להשתכר פה בקלות, כי הבירה זולה וזה נמצא בתרבות שלהם, אז לפעמים יש תגרות".

מאחורי המיזם ARTernative עומדות טליה לדרמן ודניאל הייבלום, ישראליות בשנות ה־30 לחייהן, בעלות רקע וחיבה לאמנות. סיורי אמנות הרחוב והגלריות שלהן מתקיימים זה חמש שנים בברלין, בלונדון, באמסטרדם, בפריז ובברצלונה, ומנחים אותם מדריכים ישראלים הנבחרים על ידיהן בקפידה. בימים אלה שוקדות השתיים על הרחבת פעילותן גם לוורשה, רומא, וינה ומדריד. בברלין, בין היתר פועל המיזם בקרויצברג, השכונה המערבית שהייתה הקרובה ביותר לחומה, ומסיבה זו עוד בהיותה של העיר מחולקת, לא זכתה לטיפוח עירוני ומשכה אליה אוכלוסיות חלשות, ובהן מהגרים ואמנים שמצאו בה סביבה נוחה להבעה עצמית.

"הסצנה של אמנות הרחוב בברלין צמחה בצורה אורגנית", אומרת רום. "זה לא שנתנו לאמנים מתחם ואמרו להם: 'פה אתם יכולים לעבוד'. היא מפוזרת בכל העיר. יש טולרנטיות של הרשויות לדבר הזה, וגם האנשים שחיים פה מאוד מתחברים לתחום, מה שגורם לכך שבניגוד לערים אחרות, כאן עבודות נשארות הרבה פעמים לאורך זמן. זאת גם הסיבה לכך שאמנים אוהבים לעבוד פה. עם זאת, הגרפיטי בברלין אינו חוקי, יש ענישה וקניסה. אבל בקרויצברג, שהיא שכונה במצב סוציו־אקונומי נמוך, לא כל כך מוחקים מכיוון שהמחיקה עולה כסף. יש בה הרבה דיור ציבורי, וחברות הניהול של הבניינים מעדיפות להשקיע בדברים אחרים. אם העבריין לא נמצא ומשלם על המחיקה, אין מי שיעשה את זה. לאוכלוסייה המקומית יש אינטרס להשאיר את הגרפיטי, כדי שהאזור ייראה מוזנח ולא יגיעו אוכלוסיות חזקות שיהפכו אותו לאזור יוקרה. ישנם מקומות כמו שער ברנדנבורג ("שער הניצחון" שממוקם בפאריזר פלאץ - ק"ס), והאזור של הרייכסטאג (מבנה הפרלמנט הגרמני - ק"ס), שדואגים שהם יישארו נקיים".

לתבוע את העיר

בתום מלחמת העולם השנייה נותרו בברלין הרבה אזורים ומבנים הרוסים. אחד הצעדים הראשונים שננקטו לאחר נפילת החומה היה הפקעת שטחים ציבוריים לטובת משקיעים ויזמים פרטיים. אחד המגרשים שנמצא ברחוב Schlesische שבקרויצברג 36 - החלק הקטן יותר של השכונה, שבזמנו היה מוקף בחומה משלושה כיוונים - עמד נטוש ומוזנח במשך הרבה זמן על אף רכישתו. עם הזמן צמחה בו שכונת עוני של פחונים שעמדה על תלה במשך כשש שנים. בתקופה זו הגיע האמן האיטלקי BLU למקום וצייר שני ציורים ענקיים על הקירות הצדדיים של הבניינים הסמוכים. באחד נראות שתי דמויות שמסמלות את המזרח ואת המערב (האצבעות שלהן מראות E ל־East ו־W ל־West). בשני נראית דמות שידיה כבולות באזיקים לשעוני רולקס.

כשבעל הקרקע החליט לבנות ותוכנית הבנייה אושרה, החל בשכונה מאבק ציבורי שמטרתו להפוך את הקירות הללו למבנה לשימור. התושבים לא הצליחו לאסוף מספיק חתימות ומאבקם לא צלח. ואם לא די בכך, בוקר אחד הם התעוררו וגילו לחרדתם ששני הציורים נמחקו ובמקומם כתמי ענק שחורים. כדי להוסיף על ההפתעה, בהמשך התברר כי האחראי למחיקה הוא אינו אחר מאשר BLU עצמו, שהסביר את מעשהו בכך שצייר את הציורים במקום כאות הזדהות לאווירה ששררה בו - של סולידריות חברתית - וכי אינו מעוניין שעבודותיו יהוו חלק מפרויקט מסחרי. לאחרונה מחק BLU, מסיבות דומות, גם את אחת מיצירותיו בבולוניה, איטליה. "לבלו יש תמיד מה להגיד, הוא חושב שזו חלק מהשליחות שלו", אומרת רום.

אבל לא רק עבודות אלה נעלמו מהנוף המקומי; בהפגזות במלחמה נפערו חורים רבים בין הבניינים, שאותם מילאו אמנים רבים ביצירות. עם שיפוצם של הבתים ומילוי המרווחים ביניהם, התפוגגו גם מאות העבודות. שתי קבוצות מוכרות של אמני רחוב בברלין הן Berlin Kidz ו־UP1. בראשונה עובדים האמנים מסנפלינג מהגג או נשכבים עליו ומציירים עם מברשות רולר. מקורות יודעי דבר מספרים שהיו גם כאלה שנפלו במהלך ביצוע המשימה.

הקבוצה השנייה היא קבוצת תיוג קלאסית - שרק כותבת את שמה - ומטרתה היא להצהיר: "הננו כאן, אנחנו חלק מהעיר הזו", כחלק מהציווי של הגרפיטי, שבעידן המודרני החל דרכו בשכונות העוני בארצות הברית עם המוטו Reclaim your City ("לתבוע בחזרה את העיר שלך"). לא פעם עלו חברי הקבוצה על רכבות בעיר, לחצו על בלם החירום - פעולה שהקנתה להם כשלוש דקות עד שהגיעה המשטרה - וריססו על הקרון. אחת הטכניקות שלהם היא שימוש במטפי כיבוי.

עוד עבודה מעניינת שנמצאת בקרויצברג שייכת ל־Icy And Sot, צמד אמנים איראנים שחיים בארצות הברית, שאליה הגיעו כפליטים לאחר ששוחררו ממעצר במולדתם. דימוייהם מאופיינים בהתנגדות למשטר, והדמות רעולת הפנים שנמצאת בשכונה חוזרת בהרבה מעבודותיהם. בתוך הדמות המצוירת אפשר להבחין בהמון אנשים שעונדים כיסויים על פיהם. כיום נחשבים Icy And Sot לצמד מצליח ואמיד שמציג את עבודותיו ברחבי העולם. לאיראן, כמובן, הם אינם יכולים לחזור.

עבודה מרתקת נוספת שייכת לצמד האמנים הברזילאים OSGEMEOS ("התאומים"). מדובר בדמות ענקית של יצור צהוב, שנוצרה ב־2005 וצוירה באופן חוקי במסגרת פסטיבל אמנות הרחוב שמתקיים מעת לעת בברלין. צבעיה של היצירה היו עזים יותר ודהו במשך הזמן בשל פגעי מזג האוויר. OSGEMEOS היו גם אחראים על חלקים מהווידיאו־ארט של להקת יו־2 בסיבוב ההופעות האחרון שלה.

Alanis הוא אמן ארגנטינאי שטוען שהדמויות שלו נמצאות בתוך הקיר ורק מבקשות שהוא יוציא אותן החוצה. הוא מצייר בעיקר דמויות שאינן מקבלות לדעתו מספיק ביטוי בשיח ובמרחב הציבורי - ילדים, קשישים וחסרי בית. הציור של שלושת הילדים שנמצא בשכונה נעשה באופן בלתי חוקי. מה שמעיד על כך הוא השימוש הדל בצבעים, היותו של הקיר מלא בגרפיטי ומיקומו בסמטה צדדית.

SOBR הוא אמן צרפתי, חובב מוזיקת טכנו, שעבודות רבות שלו מעטרות את קירות העיר. להבדיל ממרבית אמני הרחוב, הוא אינו עוסק במחאה, ומביא לנוף האורבני משב כיפי ומרענן. ב־2012 יצר סדרה שנקראת It’s Time to Dance, שבמסגרתה צייר כ־20 דמויות מתחלפות שצילם במסיבות שבהן בילה. לרוב הוא משתמש בטכניקת פייסט־אפ: הוא יוצר אימג'ים בסטודיו, ואז מדביק אותם על הקיר. בסיום העבודה הוא זורק עליה קונפטי.

ואיך אפשר בלי להזכיר את החומה הידועה לשמצה? הראשון שצייר עליה היה האמן הצרפתי Thierry Noir, שהגיע לברלין בתחילת שנות ה־80 בעודו מושפע מהמוזיקה של דיוויד בואי ואיגי פופ, שהתגוררו אז בעיר. את ציורו הראשון על החומה, מצדה המערבי, הוא ביצע ב־1984 תוך סיכון חייו. הוא ראה בחומה "קנבס ענקי", ופעולתו הראשונית הפכה אותה לקיר מחאה, כל זאת בזמן שצדה המזרחי נשאר נקי עד נפילתה.

בקרויצברג נמצא אחד משלושת הקטעים הבודדים שנותרו מהחומה הארוכה, והוא משתרע על פני קילומטר ו־300 מטרים. היום נקרא קטע זה
The East Side Gallery, אפשר למצוא בו אינספור עבודות של אמנים מרחבי העולם והוא מוכרז כמונומנט לשימור.

אחת העבודות המפורסמות שבו היא של גונטר שפר הגרמני, שנוצרה ב־9 בנובמבר 1988, לציון 50 שנה לליל הבדולח. בציור נראה דגל ישראל בצבעי דגל גרמניה. שפר יצר את העבודה בתאריך שבו התרחש האירוע שסימל את תחילתה של הקטסטרופה של העם היהודי, אולם יד המקרה גרמה לכך ששנה לאחר מכן, בדיוק, בתאריך זה - 9 בנובמבר 1989 - תיפול גם החומה שהפכה למשך 28 שנה את גרמניה למדינה חצויה. מדובר באחת מעבודות הרחוב שנופלות קורבן לוונדליזם בלתי פוסק, ושפר נאלץ לשחזרה מדי פעם. לאחרונה הביעו הרשויות נכונות ליצור מחיצת זכוכית בין שרידי החומה לרחוב, במטרה לשמור על היצירות מהשחתה.

סביבה בטוחה

מי שמעדיף לחזות באמנות רחוב שאינה מצריכה שיטוטים רגליים ברחבי העיר, שבה מזג האוויר אינו ממש צפוי, יוכל למצוא אותה החל מספטמבר הקרוב במוזיאון הראשון מסוגו בעולם לאמנות רחוב, שייפתח בשכונת שנברג (Schöneberg). "אמנות עירונית היא עדה עכשווית שמציגה את עצמה לכולם", אמרה בעבר יאשה יאנג, אוצרת הפרויקט השאפתני, בראיון לאתר של Urban Nation, הארגון שמקים את המוזיאון. לפי האתר, הבניין הפינתי שבו ישכון המוזיאון יונגש כולו לסוג האמנות המדובר, ויימצא בו מנגנון שיאפשר לעבודות "לנסוע" ממקום למקום ברחבי החלל ויכלול חצר פנימית גדולה לעבודות מותקנות. הקומות העליונות ישמשו כחדרי סטודיו לאמנים. אחד העקרונות המנחים את היוזמה לפרויקט הוא היותן של עבודות הרחוב בסכנה מתמדת מפני מחיקה מצד אחד, וציור יתר עליהן מצד שני. המוזיאון יספק לעבודות סביבה בטוחה ומוגנת.

אתר מעניין נוסף בברלין הוא בית שוורצנברג, ששוכן ברחוב רוזנטלר ברובע המיטה, המשכן בתוכו כמה מוזיאונים קטנים העוסקים בזכר השואה. אחד המעניינים שבהם הוא בית המלאכה למברשות, שפעל במקום בשנות ה־30 והעסיק יהודים עיוורים וחירשים. אוטו ויידט, מנהל המקום, הסתיר במהלך מלחמת העולם השנייה רבים מפועליו, ובהמשך הוגדר כחסיד אומות העולם.

מלבד המוזיאונים, במתחם מתקיימת סצנה ענפה של אמנות ופעילות אלטרנטיבית שכוללת תערוכות וסדנאות, והמטרה המוצהרת של הרשויות היא לא לשפץ את המקום בכוונה לשמר את האווירה הייחודית שלו. החצר הפנימית של בית שוורצנברג מלאה בעבודות גרפיטי מקיר לקיר, ובהן גם יצירתה משנת 2015 של משוררת הרחוב הישראלית ניצן מינץ, שנבחרה על ידי משרד החוץ הישראלי להציג עבודות בברלין.