הדרך לפיוס בין חמאס למצרים ארוכה, אך פריצת הדרך נעשתה

מאחורי סדרת המהלכים הללו עומדים אנשי המודיעין של אבו מאזן. הם לא היו צריכים להתאמץ. די היה שיציגו בפניו את הדוחות הפיננסיים עם פירוט הסכומים שבהם תמכה הרשות בכלכלת הרצועה: מימון מערכת החשמל, תשלום משכורות ל־63 אלף עובדי מדינה, מימון אספקת מים שמוזרמים מישראל, תמיכות במשפחות אסירים. בסך הכל, 480 מיליון שקל בחודש. הם הכפילו עבורו את הסכום הזה בשנה, ואחר כך בעשור, כמספר השנים שחלפו מאז תפסו חמושי חמאס את השלטון. התקבל מספר הנושק ל־60 מיליארד שקל. כשהמשיכו והזכירו לאבו מאזן כי חמאס מסרבים בעקשנות לאפשר לנציגי פת"ח לשלוט במעברי הגבול, ובאחרונה אף הקימו גוף ממשל משלהם, מנותק מממשלת האחדות בראשותו, וכי הם מפלרטטים עם יריבו מוחמד דחלאן, הוא נאנח וביקש שיפסיקו. "יא ראיס, אנחנו הכספומט שלהם", אמרו לו.

כל זה קרה לפני כשלושה חודשים, ומאז גמלה בלבה של רמאללה החלטה להרוג את חמאס ברכות. אל האלפים שהוצאו לגמלאות השבוע מתכנן אבו מאזן להוסיף בפעימות קצובות עוד רבבות מעמיתיהם. אותו גורם מספר כי בצמרת הרשות זנחו את החלום להתאחד עם חמאס, והרעיון ששתי כנפותיה של פלסטין ייפרדו זו מזו לגמרי לא נראה להם נורא כל כך. במסדרונות המוקטעה נלחשו באחרונה, על דרך הקונוטציה, שמותיהן של שתי הקוריאות.

אין ספק כי לנגד עינינו מתבצעת תוכנית רב־שלבית, מתוצרת אש"ף, שמטרתה להוריד את חמאס על ברכיה. בשלב כלשהו, כך מתפללים בצמרת הרשות, יקרה אחד משני התסריטים. או שחמאס תוכרע ותאמר "רוצה אני", ותקבל את מרותה של הרשות עליה, או שהציבור העזתי יעלה על הבסטיליה ויזעק חמס. עד לפני שבועיים־שלושה המשיכו אנשיו של אבו מאזן בתוכניתם, וצפו בהנאה כיצד ראשי חמאס מתפתלים כשהם נדרשים להסביר לציבור שלהם מדוע החשמל זורם לבתים שלוש או ארבע שעות בלבד ביממה.

היה ברור כי לאיסמעיל הנייה ולחבריו, הנצורים והמבודדים, יש מעט מאוד קלפים נגד תוכנית העינויים שהועידו להם אחיהם ברמאללה. כאן בעמוד הזה כתבתי, אך לפני שבועיים, שכאשר חמאס תהיה קרובה לתחתית החבית, היא עלולה לראות במלחמה עם ישראל פתח הצלה, ולכן מהלכיו של אבו מאזן נגדם מסכנים את ביטחון ישראל. אבל אז, כמו בתסריט טוב, חלה תזוזה בעלילה.



בשבועות האחרונים באו ויצאו בכירי חמאס מלשכתו של חאלד פווזי, ראש המודיעין הכללי המצרי. לאט ובהדרגה החלו להירקם שם עסקאות. האמון בין חמאס למצרים בשפל, והדרך לפיוס ארוכה, אבל פריצת הדרך נעשתה. 

הקרע בין קהיר להנהגת הרצועה מעולם לא היה מוחלט. תמיד שמרו שני הצדדים על חוטים דקים, וידעו כי בבוא היום יצליחו לאחותו. עבור המצרים, עזה הייתה ונשארה בת נטושה. בעוד אנחנו, הישראלים, רואים בה אתגר ביטחוני (ושק חבטות להפיק ממנו רווח כלכלי), המצרים רואים בעזתים, מסורתית, בעיקר שכנים. על פי מתווה הפיוס המסתמן, יפתחו המצרים בקרוב את מעבר רפיח למסחר, ליציאת חולים, סטודנטים, תיירים ואישים בכירים. אם כך יקרה, מדובר בהקלה דרמטית של הסגר ברצועה. בתמורה, תשמור חמאס על הגבול מפני אויביה של מצרים. את היחסים עם מחוז סיני, הארגון הנאמן לדאע"ש בסיני, לא תוכל חמאס לנתק, אבל תיאלץ להחלישו. היחסים האלה מעולם לא היו יותר מברית אינטרסים. 

את המגעים עם גנרל פווזי ניהל ראש הלשכה המדינית של חמאס ברצועה, יחיא סנואר. אבל חוליית הקשר, האיש שריכך את דעתו של א־סיסי ושכנע אותו בכדאיות העסקה, הוא מוחמד דחלאן. 

דחלאן הוא יריבו השנוא של אבו מאזן, בכיר פת"ח שנולד וגדל ברצועה, ובשנים האחרונות עושה חיל בעסקי ממון ופעילות פוליטית במדינות האזור ומחוצה לו. עבור א־סיסי, דחלאן הוא המוציא לפועל של מתווה הפשרה עם חמאס. עבור אבו מאזן, הוא חתרן בלתי נלאה. 

שתי תכונות יש לו, לדחלאן, בולטות במיוחד. האחת, לעולם אין לדעת אם מה שיצא מפיו, אמת היא לאמיתה. והשנייה, לעולם לא תדע את מי הוא מייצג בבואו לעשות איתך עסקים, אם את עצמו בלבד, או מישהו שבשמו הוא פועל. במקצועו הוא מומחה לביטחון מבצעי, שריד לימים שבהם עמד בראש כוח הביטחון המסכל של יאסר ערפאת בעזה. את הידע שלו מכר לממשלות רבות, והתעשר. 

שליטים אבסולוטיים, כמו אלה שאנו מכירים באזורנו, זקוקים לכוח העשוי יד ברזל, שיגן עליהם מפני דורשי רעתם. דחלאן הוא מומחה בהדרכת יחידות לאבטחת אישים ומודיעין מסכל. בתמורה גרף מאות מיליונים, וגם רכש את אמונם. חלק רב מהונו עשה באיחוד האמירויות, שאימצה אותו כבן. יש לו קשרי עסקים גם במדינות הבלקן, בעיקר בסרביה, שאף העניקה לו אזרחות. בשלוש השנים האחרונות התקרב לנשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי. חוליית הקשר ביניהם היא איש העסקים מוחמד רשיד, בעברו יועצו הכלכלי של ערפאת, מתגורר בקהיר. לשניים יש השקעות משותפות. ספק אם א־סיסי התוודע לבעיות האמינות של דחלאן. ייתכן שכבר נחשף אליהן, אבל החליט כי תועלתו אומנותו.


הזקן והים


ההתפתחות המסתמנת דורשת מגעים נוספים בין עזה לקהיר, אבל עיקריה הונחו על השולחן. מעניין כיצד תגיב ירושלים. אצלנו יודעים להתמודד עם מצבי שחור ולבן. בסיפור שלפנינו יש גוונים. מצד אחד, מצרים מפסיקה לשמש שותפה נאמנה לסגר על הרצועה, כפי שנהגה כמעט עשור. מצד שני, היא פורשת על חמאס את חסותה והשפעתה, באופן שעשוי לשרת בעתיד את ישראל. באמצעות קירוב תנועת חמאס אליהם מקטינים המצרים את תהליך הידרדרותה. הרצון בעימות עם צה"ל, שהסתמן כאופציה ריאלית עבור חמאס כדי להיחלץ מן הבור, הולך ומצטמצם.

מי שנחרד לנוכח כל ביקור של משלחת חמאס בקהיר הוא אבו מאזן. יושב לו האיש הזקן בלשכתו ברמאללה וחוזה בעיניים כלות כיצד נשיא מצרים מטביע את תוכניתו להשפלת חמאס בים של עזה. אם יצליח המתווה, תשוקם חמאס כלכלית, תשוב להיות בת בריתה של מצרים, ותזדקק פחות לחסדי הרשות. והרי מה רצה אבו מאזן מחמאס כל השנים? שיהיו חסרי אונים ויתחננו. 

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

[email protected]