חודש וחצי לאחר שהדיח את אחיינו הנסיך מוחמד בן נאיף, ומינה במקומו את בנו מוחמד בן סלמאן כיורש העצר, כאשר בית המלוכה עדיין כמרקחה והמשבר עם קטאר נמשך ביתר שאת – מצא מלך סעודיה זמן להגיע לנופש השנתי שלו בעיר התיירות המרוקאית טנג’ה ולהצית ויכוח ברשתות החברתיות. ועוד לא אמרנו מילה על החיילים הסעודים שמתים למען שחרור תימן מידי החות’ים ואיראן.
העיתון “הטיימס” הבריטי דיווח כי המלך סלמאן בחר בטנג’ה מאחר שלא היה שבע רצון מהנופש שלו בחופי צרפת ב־2015, שם הצליחו צלמי הפפרצי לצלם כמה ממלוויו על החוף. אך זו כנראה אינה הסיבה היחידה לכך, שכן אתר במרוקו הצליח אשתקד לפרסם תמונות של מרוקאיות בבגדי ים המבלות עם נסיכי סעודיה על אוניות פאר – כשהכל היה מותר במדינה הסופר־שמרנית, שאף אוסרת על נשים לנהוג.
פרשן העיתון הבריטי לענייני המזרח התיכון ריצ’רד ספנסר סיפר כי מלווי המלך הזמינו מראש 924 חדרי מלון ברחבי העיר שבצפון מרוקו, זאת בנוסף לארמון שבו שוהים המלך עצמו ופמלייתו הקרובה. כמו כן, הם משתמשים בלא פחות מ־450 רכבי פאר.
מדריכי התיירים הישראלים שמבקרים במרוקו מכירים היטב את האזור שבו נופש המלך סלמאן. מדובר באזור “קאפ ספרטל” – אחד האתרים התיירותיים החשובים בעיר טנג’ה. טבע, חורשות ואזור הררי בגובה 315 מטרים מחוף הים. האזור נקרא “כלת הצפון” בשל יופיו המדהים. במקום נמצאים גם מסלעות הרקולס וארמון הסולטן, המשקיף על מצרי גיברלטר. עם זאת, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לנפוש בבתי המלון היוקרתיים ביותר בעולם, הממוקמים באזור.
המלך סלמאן הגיע לשדה התעופה אבן בטוטה בטנג’ה במטוסו הפרטי. בקבלת הפנים נכחו ראש הממשלה סעד א־דין אל־עות’מאני וכמה מהשרים המרוקאים ומהבכירים הסעודים בשגרירות ברבאט. לאחר מנוחה קצרה, המלך הגיע לאזור הנופש שלו במערב העיר.
“אני רעבה, אדוני המלך. הגרוש שלי לא משלם לי מזונות, ואני גוועת עם הבנות שלי”, כתבה אזרחית סעודית, המתארת את מצבה הקשה כתגובה באתר רוסי, והיה מי שהתנדב להפנות אותה לשר הרווחה או “לתבוע אותו למזונות”. אחר הצביע בהגזמה כמובן על “מיליוני רעבים ברחבי סעודיה, כאשר המלך חוגג בגדול”. בעיתונים הסעודיים לא מביאים ביקורת כזו, אולם סוכנות הידיעות הסעודית ידעה לספר כי המלך עשה מאמצים כבירים והתקשר גם לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, כדי לפתור את משבר אל־אקצא. הדבר, כמובן, גרם ללעג בקרב פעילי הרשתות החברתיות. הבולט בהם היה פייסל אל־קאסם, בכיר עיתונאי הערוץ אל־ג’זירה הקטארי, שלגלג על “המאמצים של המלך ממקום הנופש שלו”.
תחת הכותרת “סיפורם של שני ארמונות, שני מלכים שנאבקים על שליטה וכל אחד חי בדרכו”, סיפר ספנסר כי כמו בשנים עברו, המלך הסעודי בן ה־81 נופש קרוב לחופי טנג’ה. רק בשנה האחרונה, במרחק 160 קילומטר משם, נפש אמיר קטאר תמים בן חמאד אל־ת’אני בן ה־37. הוא הוסיף עוד כי ארמון המלך סלמאן חי ורועש מאז הגעתו לנופש בן חודש ימים ביום שני שעבר, מלווה בפמליה של כאלף איש מבית המלוכה.
ואילו ארמון הקיט של שליט קטאר, שבדרך כלל נופש בעיר אפראן על הרי האטלס, נראה שקט לחלוטין, מאחר שהוא לא הגיע השנה בשל המצור על נסיכות הגז הקטנה. למעשה, שליט קטאר לא יצא את ארצו מאז תחילת המשבר.
סקירת עיתונות: התקרית בשגרירות בירדן, רואים גם את הטוב
פרשנים ערבים הבליטו את פרשת שגרירות ישראל בירדן, וחלקם מתחו ביקורת על מה שכינו “ההתנהגות הבלתי מוסרית” של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאחר קבלת הפנים הרשמית שערך למאבטח זיו. כמו כן, כתבו על “התוקפנות” הישראלית אל מול הציון לשבח של ראש הממשלה, שדאג לאזרח ארצו ולא הפקיר אותו.
פהד אל־חיטאן כותב ב”אל־רד” (המחר) הירדני על סירוב ארצו להחזיר את סגל השגרירות הישראלית. “ממשלת נתניהו ניסתה לבחון את רצינות ההודעה, ולכן פנתה בבקשה רשמית למשרד החוץ לאפשר לסגל השגרירות לחזור לעמאן מיד”, הוא כתב. “משרד החוץ דחה את הבקשה מיד, במילים קשות, והאשים את ממשלת נתניהו בהתנהלות ‘לא מוסרית ולא הומנית’ בניגוד לחוקים הבינלאומיים”.
העיתון “א־ראי” (הדעה) הירדני הבליט את דברי המלך עבדאללה, שחזר ודרש שראש הממשלה נתניהו ימלא את התחייבותו ויעמיד לדין את המאבטח. “הזעם של המלך מראה את הקווים האדומים שירדן לא מוכנה לחצות”, כתב העיתון במאמר דעה שנשא את הכותרת “זעם המלך”.
מיסלט מהילב מתייחס ב”אל־קבס” (הלפיד) הכוויתי לקבלת הפנים שערך נתניהו למאבטח זיו דווקא בצורה חיובית, תוך ביקורת סמויה על מדינות ערב: “מה שחשוב לנו כאן זו הפעילות המהירה של ממשלתו ומחויבותה להחזירו מיד, בלי שירדן תחקור אותו. לסיכום, הפגישה של ראש הממשלה היהודי עם אזרח ארצו - והעובדה שהוא ציין אותו לטובה – היא דוגמה חיה לדאגה לאזרחים”. הכותב מוסיף כי “לא מדובר בתקרית הראשונה שבה המדינה היהודית מגנה על אזרחיה, שכן חילופי השבויים היהודים עם אסירי חיזבאללה וחמאס וסוגיית המרגל הישראלי במצרים – הם הוכחה להגנה זו (של ישראל) על אזרחיה”.
ואילו עריב רנתאוי כותב ב”א־דוסתור” (החוקה) הירדני, כי “הפשע של השגרירות הוא מעבר לראביה” (השכונה שבה נמצאת השגרירות – י”ע), וטוען כי “העמדה הירדנית מחולקת לשני שלבים – האחד הוא האשמת הנער בתקיפת המאבטח הישראלי, והשני הוא שנתניהו ניסה להרוויח הון פוליטי על חשבון דם הירדנים, מה שהביא לשינוי בעמדה בשל התנהלות פרובוקטיבית זו שמראה השפלה מפורשת, תוך כדי יהירות”.
“אל־קודס אל־ערבי” הלונדוני כתב, כי “הפרובוקציה הישראלית המכוונת נגד ירדן, בקבלת הפנים של נתניהו למאבטח השגרירות שהרג שני ירדנים כאילו היה גיבור, הביכה את ירדן והשיבה לירדנים סדרה שלמה של פגיעה בכבוד ממשלתם ובבני עמם, כמו שאירע כאשר נורה למוות השופט ראאד זעיתר ב־2014 על ידי חייל ישראלי. בתקרית הרג הירדנים, כמו בתקיפת המתפללים, ישראל לא מותירה אף אופציה לבד להתעמת עמה”.
בעיתון “אל־ווטן” העומאני קושר עבד אל־לטיף מהנא בין תקרית השגרירות לבין החלטת ישראל לחזור בה מההחלטות בהר הבית. “מקום הרצח של שגרירות נתניהו בעמאן הביא לו סולם כדי לרדת מעץ המגנומטרים”, הוא כתב. “המאבטח הרוצח והשגרירה שהתקבלו בלשכת ראש הממשלה – הם הפנים של נתניהו והישות שלו”. עלי עוקלה ערסאן כותב בעיתון זה על “העסקה הירדנית־ישראלית”, ותוהה “האם ירדן תזכור את הרוצח זיו, או שתשכח אותו לחלוטין?”.