לג’רי לואיס, אחד מגדולי הקומיקאים של המאה האמריקאית האחרונה, שמת שלשום בשיבה טובה, היו לא מעט שורות קבועות. את חלקן ידע קהלו לדקלם כמעט בעל־פה, ולא מעט מהן מוחזרו לימים על ידי בדחנים אחרים: “הרופא אמר לי שיש לי פיצול אישיות. אחר כך הגיש לי חשבון של 80 דולר, אז נתתי לו 40 והצעתי שאת ה־40 האחרים ייקח מהשני”.
הנה מחווה ראויה ליוצר יהודי חשוב, וגם פתיחה ראויה לדיון על מצבה של המפלגה הרפובליקנית. פיצול אישיות? גם למפלגה יש. חשבון שהוגש וצריך לפרוע? גם למפלגה יש ויש. משבר שרלוטסוויל – ההפגנה, התוצאה הטראגית, תגובתו הבעייתית של הנשיא דונלד טראמפ – אילץ את בכירי המפלגה לאוורר בפומבי ספקות שנבטו בהם בחודשים האחרונים. הנשיא “לא הפגין את היציבות ואת היכולת שהוא צריך להפגין”, אמר בוב קורקר, סנטור מטנסי. והוא לא היה היחיד. בימים האחרונים נאספו עוד ועוד סימנים שהמפלגה לא יכולה יותר לשאת את המבוכה, שהיא מאבדת סבלנות, שהיא שרויה במחשבות אובדניות.
לא שלפני שרלוטסוויל המפלגה הייתה מאושרת. יחסה לנשיא היה חשדני מלכתחילה. טראמפ חטף אותה מתחת לאפם של בכירי וראשי המפלגה, ניצח בפריימריז את מיטב מועמדיה, הוכיח בבחירות הכלליות שאין למפלגה ברירה אלא לעכל את נוכחותו, ומאז הוא מביך אותה.
ובכל זאת, בשבועיים האחרונים נפל דבר. למפלגה – מפלגתו של הנשיא – נמאס לשתוק. “תסכול וייאוש”, כינה זאת מייק מרפי, יועץ אסטרטגי שעבד במטהו של ג’ב בוש בבחירות המקדימות. אם בתחילה, לאחר הבחירות, היה הלם. ואחר כך, כדרכה של מערכת פוליטית, באה תקופת הסתגלות, כולל אופטימיות זהירה שבסוף הכל יסתדר, השבועות האחרונים מאותתים למפלגה ששום דבר לא מסתדר. טראמפ נשאר טראמפ, והוא אומנם ניצח בבחירות, מה שחייב את המפלגה להיזהר בכבודו, אבל בינתיים מצבו בדעת הקהל מידרדר. הוא הנשיא הפחות פופולרי אי פעם, ובכירי המפלגה שמתחילים להרהר בבחירות הבאות – אמצע הקדנציה, נובמבר 2018 – צריכים לעשות הערכת נזקים: כמה ירוויחו אם יישארו עם טראמפ (כי זה מה שחלק מבוחריו רוצים), כמה יפסידו אם יתרחקו מטראמפ (כי זה מה שהם רוצים, וגם חלק מהבוחרים). כמה יפסידו אם יישארו עם טראמפ (כי הוא לא פופולרי), כמה יפסידו אם יתרחקו (כי בקרב בוחרי המפלגה עדיין יש לו תמיכה של 79%).
בין המצפון למפלגה
מחצית השנה הראשונה לנשיאותו של טראמפ מלמדת על הפער שבין המפלגה הרפובליקנית – כלומר המוסדות, הנבחרים, אנשי וושינגטון – לבין בוחריה. היא מלמדת גם על הפער הבלתי נתפס בהערכת כהונתו בין בוחרי המפלגה לבין מי שאינם בוחריה, עצמאים ודמוקרטים. ארבעה מכל חמישה רפובליקנים עדיין תומכים בטראמפ, אך אחוז התומכים בו בקרב דמוקרטים ועצמאים – כלומר מי שחושבים שהוא עושה עבודה סבירה או טובה – עומד על 7% ו־29% בהתאמה. מה שמרסק את אחוזי התמיכה הכללים בטראמפ אינו נטישה המונית של רפובליקנים, אלא סלידה כללית של כל השאר. כך הידרדר טראמפ ל־36% תמיכה – מצבו כיום – לעומת מה שהיה לקודמיו באותה תקופה בנשיאותם: 53% לאובמה, 56% לבוש, 44% לביל קלינטון, שגם הוא התקשה מאוד בראשית כהונתו, 60% לרייגן, 63% לקרטר, 76% לג’ון קנדי.
הנה דילמה מפלגתית שמתבררת מאליה: אמריקה מתקשה מאוד להסתגל לנשיא הזה. בוחרי המפלגה הרפובליקנית מתקשים מאוד לנטוש אותו. לכן לבכירים יש קושי: אם ינטשו, יסכנו את מעמדם הפוליטי מול בוחריהם. אם יישארו, יסכנו את עתידה של המפלגה מול כלל הבוחרים האמריקאים.
החשבון הפוליטי הזה הוא כמובן לא החשבון היחיד. ישנם חשבון המצפון וחשבון המדיניות, ישנו החישוב המפלגתי וישנו החישוב האישי. ברור שהסנטור הקשיש והחולה ג’ון מקיין מאריזונה, המרגיש משוחרר מלחצים אלקטורליים, יכול להרשות לעצמו לנהוג על פי צו מצפונו ולומר את אשר על לבו. מקיין וטראמפ כבר לא יהיו ידידים כנראה,
ונדמה שמבין שניהם לטראמפ זה מפריע יותר. מצד שני, ברור שסנטורים רפובליקנים העומדים לבחירה מחודשת בעוד שנה ורבע יהיו זהירים יותר בכבודו של טראמפ שמא ייחשפו לתחרות בבחירות המקדימות.
אבל לכלל יש כמובן גם יוצאים מן הכלל. טד קרוז מטקסס שמתמודד ב־2018 - רק שמונה רפובליקנים צריכים להגן על המושב שלהם בסנאט בבחירות הקרובות - אינו נוהג להתעמת עם טראמפ. הם אומנם היו יריבים מרים בתקופת הבחירות המקדימות, אבל בחודשים האחרונים קרוז מפגין תמיכה סבירה וזהירה בנשיא. ומצד שני, דין הלר, שיצטרך להגן על כיסאו בנבאדה, הוא אחד הסנטורים הרפובליקנים הביקורתיים ביותר. עד כדי כך שטראמפ איים עליו ישירות לקראת ההצבעה על חוק ביטוח הבריאות (שנפל בגלל מרד של כמה רפובליקנים). עד כדי כך, שהלר יודע כבר היום שייאלץ להתמודד בבחירות מקדימות. יריבו, דני טרקניאן, יזכה כנראה לתמיכת הנשיא. גם מסע הבחירות שלו יתמקד בתמיכת הנשיא. טרקניאן הודיע עם כניסתו למרוץ שהחליט להתמודד משום שהלר אינו תומך בנשיא במידה מספקת. “לעולם לא נעשה את אמריקה גדולה אם לא יהיו לנו סנאטורים שתומכים באופן מלא בנשיא”, אמר טרקניאן. הוא האשים את הלר בכך שסייע להילרי קלינטון בנבאדה בסירובו לעמוד באופן מלא מאחורי טראמפ.
הנה, ככה ייעשה לאיש אשר המלך אינו חפץ ביקרו. אבל המבחן אינו רק להלר ולדומיו, הוא מבחן גם לטראמפ, שלא בהכרח ינצח בו בכל מקום.
במדינת אלבמה, שבה יתקיימו השנה בחירות מיוחדות לבחירת סנאטור שימלא את מקומו של ג’ף סשנס (שר המשפטים של טראמפ, שגם הוא כבר הסתבך עם הנשיא כהוגן), טראמפ תומך במועמד שכנראה עומד להפסיד.
למרות טראמפ
מי שמשקיף על אמריקה ממרחק בטוח – נאמר ישראל – לא תמיד מתעניין במבט המחייב רזולוציה גבוהה. אך הבחירות באלבמה מצדיקות מבט כזה, כי יש בהן כדי להעיד על מצב המפלגה הרפובליקנית. הבחירות המקדימות אכזריות, קשות. הן יחייבו סיבוב שני בין מועמדו של טראמפ, הסנטור לותר סטריינג’, לבין המועמד המאתגר אותו מימין, השופט העליון המדינתי לשעבר רוי מור.
סטריינג’, שקיבל מינוי זמני לסנאט עם מינויו של סשנס, שכעת הוא נדרש להגן עליו, אמר שהוא מחשיב את נוכחותו של טראמפ בבית הלבן כ”נס תנכ”י”, לא פחות. “הדבר הטוב ביותר שקרה למדינה הזו”. יריבו, מור, חובב תנ”ך לא פחות מוכר ממנו, התפרסם כאשר הודח מבית המשפט בשנת 2003 בשל סירובו לסלק משטחו פסל של לוחות הברית, שהוצב בניגוד להוראות החוקה. ושוב התפרסם כשהושעה ב־2016 מתפקיד נשיא בית המשפט (שהצליח לחזור אליו), משום שהורה לשופטים לא לקיים טקסי נישואים להומואים ולסביות, כפי שהורה בית המשפט העליון הפדרלי.
כלומר, כך או כך, המועמד הרפובליקני שיוצע לבוחרי אלבמה - אחת המדינות השמרניות ביותר באמריקה - לא יהיה טיפוס שנוטה למרכז, או חובב טראמפ נלהב או סרבן חוקה סדרתי. מול המועמד הזה יוצע גם מועמד דמוקרטי; משפטן שהתפרסם בתביעותיו נגד אנשי הקו קלוקס קלאן – כלומר הזדמנות נאותה לבוחרי המדינה הדרומית לשגר איתות לנשיא שהלך רחוק מדי בשרלוטסוויל.
אלא שסיכוייו של המועמד הזה אינם גבוהים. וכפי שהדברים נראים כעת, סיכוייו של מור לנצח דווקא כן גבוהים. הוא מוביל בסקרים, למרות טראמפ. הוא עלה לסיבוב שני, למרות טראמפ. הוא פופולרי במדינתו – למרות עמדותיו הרחוקות מהמיינסטרים האמריקאי. אם וכאשר ייבחר לסנאט, הוא יוסיף למפלגה עוד סוג של כאב ראש. לא רק שזו המפלגה של טראמפ, זו גם המפלגה של מור.
לכן, אין פלא שמנהיגיה המבקשים להשאיר אותה במרכז השיח מתקשים להחליט מה לעשות. אין פלא שהם נקרעים בין הרצון שלא לאבד את בוחריו הרבים של טראמפ, שטרם נטשו אותו, לבין רוב הבוחרים האחרים, שכבר התייאשו ממנו. אין פלא שהתוצאה היא פיצול, פלגנות, מריבות פנימיות, חוסר סדר, היעדר יכולת להציג עמדה אחידה. בעצם, אם רצו בכך ואם לאו, טראמפ עשה למפלגה הרפובליקנית בדיוק מה שלא רצתה שיעשה - והפך אותה לדומה לו. כמו הנשיא – גם המפלגה הרפובליקנית עושה לא מעט רעש, אבל מתקשה לספק את הסחורה.