בחודשים האחרונים חווה דאעש קושי רב מאוד בהישרדותו. אמנם פיגועי תופת הוא עדיין מצליח להוציא לפועל, אבל מארגון שחולש על שטחים אדירים, הוא החל להצטמצם. הזוועות אמנם שככו, אבל הטראומות קיימות - ועוד איך. צוות שהגיע לסקר את הפליטים במחנה, קיבל מנה גדושה של סיפורים אשר גורמים לכל בן אנוש לתהות איך הצליח הארגון להשתלט ולעשות ככל העולה על רוחו בחייהם של האנשים. הזוועות של מוסול נחשפות.
"לא היה אוכל, אכלנו כל הזמן שאריות, אוכל של ציפורים. שתינו מי גשמים, כי לא היו מים. מאות תינוקות גוועו ברעב, וכשהלכנו לבית החולים על מנת לבקש שיאכילו אותם, קיבלנו תשובה ש'אם הם ימותו, זה יהיה רצונו של האל'. אלו היו ימים קשים מאוד. הם לכדו אותנו ועוד שישה אנשים בתוך בית, חמישה ימים היינו המגינים האנושיים שלהם בכל פעם שהם רצו לעשות משהו. הם היו אלימים מאוד, איבדנו הרבה קרובי משפחה, ואיבדנו את הרצון לחיות.
איך את מדברת עם הילדים על זה?
"אמרתי להם, בואו נתפלל לאלוהים, ואחרי זה שנעזוב אני אתן לכם כל דבר שאתם רוצים. תראו לכם מה זה להגיד לילדים 'אל תפחדו אם נמות, אבא או אני'. מישהו יטפל בכם".
כיכר העיר היתה פעם המקום הכי יפה בעיר ומושא להערצה מבחינת ערים אחרות. דאעש הפכו אותו לזירת רצח. רופאים שלא הסכימו לטפל, חיילים עיראקיים, אזרחים, כולם ספגו שם מכות, הוצאות להורג, סקילות והתעללויות. הם רצחו ילד בן 9 סתם כי הוא שיחק כדורגל וצעק "god damn" ׁ(לעזאזל) אחרי זה, חברי דאעש הלכו למשפחה ואמרו: "מצטערים, אבל הוצאנו אותו להורג כדי להראות דוגמה".
אחת הנשים במחנה סיפרה כי היא הפסיקה לשלוח את ילדיה לבית הספר, כיוון שהם היו שטופים בשנאת דאעש, ושם לימדו אותם את חוקי הארגון. הם לימדו אותם איך לירות, לימדו אותם על נשקים, ופתרו בעיות מתמטיקה בעזרת חרבות, נשקים ומטענים מצוירים. דאעש הפכו חלק מהם להיות לוחמים בארגון וקראו להם 'ילדי הח'ליפות'. אחמד בן ה-12 הצליח לחמוק מהגורל הזה. כשנשאל האם הוא אהב את בית הספר, השיב: "אני אוהב את בית הספר, אבל לא איתם. הם אמרו לנו שאנחנו צריכים להיות איתם, ולהילחם איתם, 'אם אתם תתפוצצו', הוסיפו, 'תלכו ישר לגן עדן'".
הרבה מאוד מהילדים לא יודעים מה זה בית ספר ולא ביקרו בו כבר מספר שנים. כעת במחנה הפליטים, מנסים להחזיר חלק מהילדים לשגרה: "אני שמח כאן, אפילו מרגיש בטוח, אבל עדיין לא מצליח להתאושש סופית. ראיתי אותם מענים אנשים, הם סקלו אנשים למוות, יש לי סיוטים שמישהו בא להרוג אותי. אני מתעורר בצעקות, אני אזכור את זה לנצח".
גם רחמא, בת ה-17, חלמה להיות רופאה, אבל פרשה מבית הספר כשאולצה להתחתן בגיל 14, בתקווה שזה יציל אותה מגורל של שפחת דאעש. הנישואין אמנם הצילו אותה, אבל בעלה סבל בסופו של דבר גם כן מנחת זרועו של הארגון, שהוציא אותו: "הם ירו לו בראש פעמיים, ואז זרקו את הגופה שלו לנהר. ככה נפרדתי מבעלי".
"גופות אמהות לרגלי ילדיהם"
שבועיים לאחר האירוע של רחמא, נחתה על המשפחה צרה נוספת. הצבא העיראקי הודיע שזה בסדר לצאת ולעזוב את העיר, ולהגיע למחנה הפליטים, אבל במהלך הדרך הגיע לוחם דאעש, שצעק לעבר שיירת הפליטים "לאן אתם הולכים? אתם הולכים לצבא? אני לא אתן לכם', ואז פיצץ את עצמו עליהם.
אני זוכרת הרבה מאוד אמהות צועקות. ילדים נחתכו לשניים, היו הורים שמתו למרגלות ילדיהם, אפילו אמא שלי נרצחה יחד עם עוד ארבעה בני דודים שלי. 70 איש נהרגו במתקפה הזאת. כל המשפחה סובלת מהמצב, הילדה הקטנה של המשפחה סובלת עדיין מרסיסים בראשה, ובקושי מסוגלת לאכול או לדבר מאז הפיצוץ. רחמא דואגת מאז למשפחה: "הם זוכרים את אמא, אבל מנסים לשכוח. אני מטפלת בהם, אני מנקה אותם".
מי שמפעיל את המחנה הזה הוא בעיקר יוניצף, ואחד העובדים שלו סיפר: "ילדים מדברים על מה הם רוצים לראות. יש כאן ילדה, שסיפרה לי שהם ירו לאח שלה בראש, ועדיין מחייכת ולא רוצה להפסיק לחייך. הארגונים מנסים לעזור, אבל קשה כל הזמן כי חצי מהם מתחת לגיל 18. אני חושש שנאבד דורות של ילדים שיהיו פצועים. חלק מיובשים, חלק יתומים. כולם ככה". על פי הערכות, 13,000 ילדים אוחדו עם משפחתם דרך יוניצ"ף.
וגם נקודת אור אחת, שהתגלתה. לפני שעזבו את העיר, הציתו אנשי דאעש את בית החולים, אך מה שנשאר, הספיק כדי לטפל בפצועים שמגיעים וזורמים כל הזמן אל בית החולים: "קיבלנו אנשים במצבים נוראיים. הם אכלו כל הזמן דשא, כי לא היה משהו אחר, אבל כאן הם בטוחים", סיפר אחד הרופאים. בינתיים חליב, שהגיע גם הוא לטיפול כיתום בבית החולים, לאחר שנמצא כשידו מרוסקת, ובכה במהלך הצילומים, נמצא בסופו של דבר בחיק משפחתו, לאחר שהצליחו לאתר את אמו: "הוא היה כמו אלפי הילדים האחרים, שהגיעו בלי משפחה. תודה לאל שהצליחו", סיכמו.