שנים לאחר שהתנועות הלאומיות המרכזיות בעולם זנחו אותם, בעשור האחרון חזרו לאופנה משאלי עם לעצמאות. בתחילת השבוע שעבר הצביעו “כן” יותר מ־90% מהמשתתפים במשאל העם לעצמאות חבל הארץ הכורדי בעיראק, וקראו להקמת מדינה חדשה במזרח התיכון; בשנת 2014 קיימה סקוטלנד משאל עם בנוגע להיפרדות מהממלכה המאוחדת ו־55% הצביעו נגד, ומאז הברקזיט מדברת השרה הראשונה של המדינה, ניקולה סטורג’ון, על קיום משאל עם נוסף שיקרה עם עזיבתה של בריטניה את האיחוד האירופי; וב־2011 נערך משאל עם שבסיומו הפכה דרום סודן למדינה עצמאית ונפרדת מסודן. היום (ראשון) יתקיים משאל עם בחבל הארץ הקטלוני שבספרד לעצמאות ממדריד, אך בלחץ הממשל המרכזי, חשיבותו צומצמה והוא הפך למשאל עם בלתי רשמי.
מטרתו של משאל עם היא במידה רבה לאותת למדינת האם על רצון לעצמאות, ופחות מזה להוות פעולה אופרטיבית שהיא באמת בעלת השלכות. גם נשיא כורדיסטן, מסעוד ברזאני, אמר זאת כשהבהיר שמטרת משאל העם היא להגיע למשא ומתן עם ראש ממשלת עיראק, נור אל־מלכי, ושם להבטיח את עצמאות העם הכורדי.
“חשוב לציין כי בשטח דבר לא השתנה אחרי תוצאות משאל העם”, מסביר ד”ר יהודה בלנגה מהמחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן. “מדינות העולם לא רצות להכיר בה כמדינה חדשה, גם משרד החוץ הישראלי עדיין לא הכיר בה באמת. מה גם שבתוך כורדיסטן יש חילוקי דעות, יש בעיות שלא נפתרו עם משאל העם, ויש הבנה שיום אחרי משאל העם הבעיות לא נפתרות ולא תמיד עמים מצליחים להתמודד עם ירידת המתח הזאת”.
אז למה בכלל לקיים משאל כזה?
“משאל העם בחבל הארץ הכורדי הוא תוצר של האביב הערבי, שבעצם נכשל. ברוב המדינות שבהן נפלו העריצים, קמו עריצים חדשים במקומם, והאחרות, כמו לוב, עיראק וסוריה, פשוט התפרקו. לכורדים נקרתה הזדמנות, הם נשאו בנטל הלחימה בדאע"ש, גם בסוריה וגם בעיראק, שם הם גם היו מאורגנים יותר, עם אוטונומיה כמעט מוחלטת, ואחרי הלחימה בארגון הטרור הם הרגישו שהגיע זמנם להיות עצמאים”.
הם מפחדים
אולם, למרות האופי ההצהרתי של משאלי העם, אין זה אומר שללא הסכמת מדינת האם, הם עוברים בשלום ומקבלים תוקף ואישור, אפילו בדמוקרטיות מערביות כמו ספרד. ב־9 בנובמבר 2015 החליט הפרלמנט בקטלוניה ברוב דחוק של 72 מול 63 להתחיל בתהליך היפרדות מספרד עד סוף שנת 2017 לאחר ביצוע משאל עם. השלטון המרכזי בספרד הודיע כי הוא לא מכיר בהחלטת הפרלמנט המקומי, והפרלמנט המרכזי בספרד, כמו גם בית המשפט העליון, הכריזו על המהלך כלא חוקי.
למרות עמדתה של מדריד, קטלוניה המשיכה לפעול למען משאל העם, ובחודש יוני האחרון אף קבעה תאריך לקיומו - 1 באוקטובר. מאז שפעלו הרשויות בספרד כדי לדכא את שאיפות העצמאות הקטלוניות בדרכים שהזכירו קמעה את תקופתו של הרודן פרנסיסקו פרנקו. הליכים פליליים נפתחו נגד מאות ראשי עיריות במחוז, הגרדייה סיביל - המשטרה החשאית בתקופת הגנרל ששלט במדינה משנת 1939 ועד מותו - החלה לעצור פעילים ומחוקקים קטלונים בולטים, והממשל במדריד, בתמיכת שתי המפלגות הגדולות, אף חוכך בדעתו להפעיל את סעיף 155 בחוקה - “נשק יום הדין” של הבירה שיבטל את האוטונומיה הקטלונית במידה שמשאל העם יצא לפועל.
ראש ממשלת ספרד, מריאנו רחוי, התייחס למעצרים הנרחבים בנאום בפרלמנט שנשא בעת ביצועם ואמר כי הם היו מחויבים אליהם בשל סירובה של קטלוניה להישמע לבית המשפט העליון הספרדי. “ספרד חייבת להגיב למהלכים של קטלוניה”, אמר. “אף מדינה דמוקרטית בעולם לא הייתה מקבלת את מה שקורה כאן. הם הוזהרו והם יודעים שמשאל העם לא יכול לקחת חלק, זהו שלטון החוק בפעולה”.
לעומתו, נשיא מחוז קטלוניה, קרלס פוג’דמון, טען שמדריד פועלת באופן שמבייש את הדמוקרטיה. “מדריד ביטלה דה פקטו את הממשל העצמי בברצלונה והטילה משטר חירום במחוז. זו בושה לדמוקרטיה”, אמר פוג’דמון, שנאלץ בסופו של כיפוף הידיים מול מדריד לבטל את משאל העם ולהחליף אותו בהצבעה לא רשמית וסימבולית שתיערך בתאריך שבו היה מתוכנן משאל העם המקומי.
לדברי פרופ’ אלברטו ספקטורווסקי מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, לבקשות למשאלי עם באירופה אין כל קשר לכך שתנועות לאומניות שונות צוברות תאוצה ביבשת בשנים האחרונות. “הלאומיות הקטלונית היא דבר שקיים זמן רב והיא לא נגזרת מרצון לשחרור לאומי ועצמאות פוליטית”, הוא אומר. “הקטלונים לא באמת רוצים להיפרד מספרד. מה שהם רוצים, באופן כללי, זה פשוט להגיד מה הם רוצים. אני מאמין שאם ספרד הייתה נותנת להם את הזכות להחליט מה הם רוצים בלי בעיה, בדומה למה שקרה עם הבריטים והסקוטים, הקטלונים היו בוחרים להישאר בספרד. הם מאוד גאים בקטלוניות שלהם, אבל ממש לא רע להם בספרד”.
האם לתוצאות משאלי העם יש בכלל משקל?
“בטח. משאל העם הוא כלי מאוד פרובלמטי לדמוקרטיה. תראו מה קרה עם הבקרזיט. דיוויד קמרון הלך על המשאל כיוון שחשב שרוב הבריטים יצביעו על הישארות באיחוד. עכשיו, לך תטפל בתוצאות של זה. זה לא דבר פשוט. בספרד המדינה אומרת שמשאל העם הוא לא חוקי, ונשאלת השאלה מה המדינה צריכה לעשות עם אנשים שמפרים את החוק. אלה שדוגלים בעצמאות בעצם בונים את עצמם על התגובה של הספרדים. ההתנהלות שלהם צריכה להיות כמו הבריטים במקרה של סקוטלנד. האיחוד האירופי בוודאות אינו רוצה את הצמיחה הזו של הזהות הלאומית, כמו זו של הקטלונים או הפלמים. מבחינתם זוהי חזרה ללאומיות שהם לא רוצים, ללאומיות משפחתית שמפחידה אותם, והם מעדיפים כיום ערכים כמו פתיחות, ליברליזם, דמוקרטיה ורב־תרבותיות”.
מדיניות רגישה
את הטענות שמדובר בלא יותר ממפגן כוח פנימי, או אופנה – לפחות בקטלוניה וסקוטלנד, שלהבדיל ממאבקים לאומיים אחרים בעולם, ואף במדינות האם כמו המאבק האירי בבריטניה והמאבק הבאסקי בספרד, לא כללו שפיכות דמים – פוסל פרופ' ג’ונתן פוקס מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן. “הנטיות האלה אומנם נראות עכשיו שוב באופן בולט, אבל הן לא המצאה של הזמן האחרון והן תמיד היו ברקע”, הוא מסביר, “זו נטייה שמתחזקת ונחלשת, אבל היא אף פעם לא נעלמה. בתוך כל האזורים האלה - בספרד, בקטלוניה, בקוויבק - תמיד יהיו קבוצות שימשיכו לרצות עצמאות”.
בשנת 1995 קיים חבל הארץ הצרפתי בקנדה, קוויבק, משאל עם לעצמאות שנדחה ברוב זעום – 49.4% מהמצביעים תמכו בעצמאות מול 50.6% שהתנגדו לה. בתגובה לרוב הזעום למען הישארות, בחרה קנדה להרחיב את הסמכויות של המחוזות הפדרליים שלה ואת האוטונומיה התרבותית בקוויבק במטרה לשכך את הרגשות הבדלניים במדינה, פעולה שעל פניו הביאה לתוצאה חיובית.
“מול רצונות בדלניים, למדינות יש אפשרות לשחרר את אחיזתן, לחזק אותה או לוותר עליה לחלוטין”, אומר פרופ’ פוקס. “מדינות רואות בשטח, באוכלוסייה ובמשאבים סממן לעוצמה, ולפעמים הן מעדיפות לשמר את הכוח הזה בוויתור על חלק מהסמכויות לטובת אותן קבוצות בדלניות. במקרים כאלה, משאל עם הופך לכלי חזק של אותם מיעוטים במסגרת קבלת האוטונומיה”.