קבלו עוד טבח אמריקאי. קבלו עוד יומיים של זעזוע, שלושה של ויכוח, ארבעה של דיון פוליטי, חמישה של חקירה מאומצת ושישה של הבטחות ששוות שום דבר. קבלו שגרה. מי ירה, למה ירה - בשעת כתיבת שורות אלה הפרטים הראשונים רק מתבררים. אבל קווי המתאר של התגובה ידועים מראש: מי שסבור שאת מעשי הטבח צריך לייחס לתפוצה הרחבה של נשק – יבקש, בפעם המי יודע כמה, להגביל את תפוצת הנשק. מי שסבור שאת מעשי הטבח צריך לייחס לגורם האנושי, יחפש, בפעם המי יודע כמה, קבוצות של אשמים. פעם זה טרור של מוסלמי – אז מוסלמים (דאעש כבר קיבל אחריות על הפיגוע, אם אפשר לסמוך על זה, עוד אין לדעת). פעם זה ירי בלי אבחנה של לבנים גזענים – אז לבנים גזענים. פעם זה מהגר מקסיקני – אז מהגרים. ובשנים האחרונות אפשר לתבל גם בצקצוק לשון על הרשתות החברתיות. מה העלה הרוצח בפייסבוק, מה קרא בטוויטר. שהרי ידוע שלפני שהיו רשתות חברתיות שרר שלום בעולם.
יותר מ־50 הרוגים זה הרבה. הרבה מאוד. באורלנדו, לפני שנה וחצי, היו 49 הרוגים במועדון הגאים, ובניוטאון קונטיקט, בבית הספר סנדי הוק, היו 29. הטבח במנדליי ביי – שמו של אתר הנופש והקזינו שיעלה מעתה על מפת תיירות הביזאר – ייכנס למקום הראשון ברשימת הקטלניים ביותר. מקום מכובד, שיקנה לו בוודאי עוד יום סיקור או שניים לעומת מעשי טבח מצומצמים יותר. אולי, לשם שינוי, יהיה אפשר להפסיק לחשוב על דונלד טראמפ ליום־יומיים, ולהתרכז במשהו אחר, דרמטי יותר מציוץ. מצד שני, סביר שטראמפ ימצא דרך לעשות גם מהסיפור הזה כותרת שהוא במרכזה.
קנייה שווה
אמריקה לא ערוכה להתמודד עם אירועים מהסוג הזה. היא רגילה להיות חופשית מכדי שאפשר יהיה לאבטח אותה בקפדנות, היא מסחרית מכדי שתאפשר להפריע לחיי השגרה, בטח במקום כמו וגאס. היא דבקה בקדושת זכותו של הפרט להגן על עצמו, גם בנשק. אירוע כמו שהתרחש בלאס וגאס יקפיץ מיד את כל מי שרוצים להדק את הפיקוח על מכירת נשק, אבל במקביל יריץ לא מעט אמריקאים מבוהלים לחנויות הנשק. כל עוד לא מגבילים, כדאי לרכוש. כל עוד לא מגבילים, כדאי לוודא שאם היורה יגיע דווקא לפתח דלתי, יהיה לי איך להתגונן מפניו.
ראוי להזדעזע מהשגרה הקטלנית הזו, שגם היא כבר ממוחזרת לעייפה, ממוסחרת על ידי רשתות הטלוויזיה המחפשות רייטינג, והפוליטיקאים המחפשים מטרה. אפשר לתהות: מה הפך דווקא את המדינה הזו לקטלנית כל כך? אבל התשובה לא תימצא בנבירה לאחור עשר או 20 שנה, היא תימצא בהתפתחות ההדרגתית, המתמשכת, של חברה שאלימות של הפרט, הזאב הבודד, החמוש, פורע החוק, היא חלק מהמיתוס המכונן שלה.
חפשו ב־VOD שלכם את הסדרות הזמינות: חפשו את הגיבורים הטובחים בחבריהם ויריביהם – המאפיונרים, הקאובויז, האופנוענים, השודדים, עושי הצדק מטעם עצמם. חפשו את פרקיו המוצלחים יותר ובעיקר פחות של ״הארי המזוהם״.
מה עבר בראשו המזוהם של סטיבן פאדוק, היורה מאתמול, עוד איננו יודעים. אבל בעיני עצמו – כך נגלה מן הסתם בהמשך – הוא ודאי נראה צדיק ולא רשע. גם הוא הארי, גם הוא הזאב הבודד, גם הוא הגיבור הלא מובן לסביבתו. אולי קיווה שבדיעבד נאהב גם אותו, כמו שאהבנו את טוני סופרנו, או את בוני וקלייד או את תלמה ולואיז, או את שלל פורעי החוק האחרים שהתרבות הפופולרית של אמריקה צובעת באור יפה של אינדיבידואליזם שובב.
לממשל האמריקאי יש יכולת להתמודד עם תופעות מסודרות ומוסברות שאינן חלק מהותי מתרבות הסביבה. הממשל יכול לנסות לסגור את שדות התעופה לטרוריסטים. הוא יכול להילחם נגד טרור מאורגן, אנטי־אמריקאי. הוא יכול להגביל כניסת מהגרים – פוגעים מבחוץ. הוא יודע כיצד לשלוח כוחות למדינות רחוקות, כיצד להפעיל סוכנויות ביון נגד רשתות מפגעים, כיצד להפעיל אמצעים אלקטרוניים של מעקב ושליטה. אבל קשה לו לפעול נגד תופעה שמושרשת עמוק כל כך בסביבה האמריקאית. קשה לו להתמודד עם תופעות פסיכולוגיות שהן תוצר של מה שהוא אמריקה עצמה – הניכור, הריחוק, האנונימיות, הפינות הנסתרות מעין, הפרטים והקבוצות הנזנחים לעשות כרצונם. קשה לו עם ניאו־נאצים שצועדים בווירג׳יניה בשם חופש הביטוי. קשה לו עם תושב לאס וגאס שעולה למגדל גבוה ומפזר את קליעיו הקטלניים בלי אזהרה, בלי סיבה נראית לעין, בלי מטרה ברורה.
בין שלווה לנהרות של דם
“אלוהים יברך אתכם”, כתב הנשיא האמריקאי בטוויטר למשפחות הנרצחים. בימים הקרובים הוא יעמוד מול גל של תביעות מצד כל מי שיודעים, או חושבים שהם יודעים, כיצד למנוע את הטבח הבא. הוא יידרש לעבוד עם הקונגרס כדי לקבוע תקנות מחמירות בענייני נשק. הוא יידרש לבדוק מדוע לא נצפו סימני אזהרה – מאלה שתמיד מתבררים בדיעבד. הוא יידרש לפעול כדי לשפר את ביטחונם של האמריקאים. והוא גם יבטיח לעשות זאת, אף שהדבר הרבה מעבר לכוחותיו. לא מדיניותו של ממשל זה או אחר קובעת כמה יורים ישתוללו בעריה של אמריקה. יורים היו בימיו של קלינטון, בימיו של בוש ובימיו של אובמה.
ב־1989, בימי בוש הראשון, היה זה עובד מתוסכל ולא יציב שרצח שמונה אנשים לאחר שנדרש לפרוש מעבודתו. ב־1982, בימיו של רונלד רייגן, נרצחו שמונה אחרים על ידי מורה שלא היה מרוצה מהשירות שקיבל בחנות. דוגמאות כאלה יש למכביר: במינסוטה, במסצ׳וסטס, בפלורידה, בנברסקה, בסן פרנסיסקו – שמונה בשנת 1993. בסיאטל – 13 ב־1983. באוסטין, טקסס – 18 בשנת 1966, באחד האירועים המתועדים והזכורים ביותר בהיסטוריית הדמים הזו. צ’ארלס ויטמן, בדומה לפאדוק אתמול, ניצל את יתרון הגובה והקים את עמדת הירי שלו על מגדל האוניברסיטה של טקסס. בליטלטון, קולורדו, נרצחו 13 ושני היורים התאבדו, באירוע המחריד בבית הספר התיכון קולומביין. אם לא הייתם שם, אם לא קראתם את עיתוני הבוקר למחרת – ב־1999 – אולי הספקתם לראות את הסרט.
הטבח בקולומביין תרם במשהו לשינוי הטקטיקה המשטרתית באירועים מן הסוג הזה. עכשיו לא מחכים הרבה, לא צופים מן הצד ביורה עד שיבוא קצין בכיר יותר ויתיר לחסל אותו. עכשיו יורים מהר ככל האפשר כדי לשתק את מקור האש – לפעמים זה קורה לאחר שמונה או תשעה הרוגים, לפעמים, כך היה אתמול, קשה יותר להגיע אליו מוקדם מספיק.
ולמה בעצם הזעזוע? בכל יום נרצחים במקומות אחרים בעולם אנשים רבים יותר. בכל יום נהרגים בני אדם באסונות טבע, בתאונות קטלניות. הזעזוע הוא לא בגלל ההרוגים ולא בגלל המספרים – הוא בגלל הזירה, בגלל הדיסוננס בין הדימוי המערבי והידידותי של אמריקה לבין נהרות הדם הנגלים על המסך, חסרי פשר, נטולי היגיון - כך שיכול להיות שמה שצריך זה פשוט לשנות גישה: אין שום דבר מזעזע יותר, מרעיש יותר, ברצח חפים מפשע באמריקה לעומת, נאמר, ניגריה, או קמבודיה, או תימן. אמריקה היא מקום גדול, שלו בדרך כלל, אבל הוא מורגל למדי במעשים מזדמנים של אלימות קשה.
הנה, אפשר להתחיל לספור את הימים: יומיים של זעזוע, שלושה של ויכוח, ארבעה של דיון פוליטי, חמישה של חקירה מאומצת, שישה של הבטחות ששוות שום דבר. שגרה.